חפיצים

יצרניות אנדרואיד נורמליות משיקות בדר"כ שני מכשירי דגל בשנה. הנוהג הזה החל כשהיתה הפרדה ברורה בין סמארטפונים בגודל סטנדרטי לפאבלטים. היום, כאשר כמעט כל השקה כוללת דגמי סמארטפונים בגדלים שונים, שתי השקות נפרדות (אחת באיזור חודש מרץ-אפריל והשנייה באיזור ספטמבר-אוקטובר) נועדו בעיקר לבדל בין סדרות מיינסטרים של מכשירי דגל, לסדרות פרמיום. שיאומיאינה יצרנית נורמלית. מאז חודש מרץ היא השיקה לא פחות מ-4 מכשירי דגל שונים העושים שימוש בערכת השבבים החזקה ביותר של קוואלקום. האחרון שבהם הוא ה-Pocophone F1, הניסיון הראשון של שיאומי לבנות לעצמה מותג משנה.

Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

שיאומי היא לא הראשונה בשוק לבצע מהלך כזה, אבל בהחלט מפתיע לראות דווקא אותה הולכת לשם. קדמו לה OPPO עם תת המותג OnePlus, וואוויעם Honor, וגם לנובו שהתנסתה לתקופה קצרה עם מותג משנה משלה, ZUK. לרוב, מותג משנה הוא הדרך של יצרניות גדולות להציע אלטרנטיבה זולה למכשירי מותג הבית שלהן, וכך להשיג דריסת רגל בשווקים שונים מבלי לשחוק את מחירי המכשירים האחרים שלהן, או ליצור קניבליזציה בקטלוג. למה מפתיע לראות את שיאומי הולכת לשם? מאחר שבשנים האחרונות שיאומי מתעקשת לשמור על רמת מחיר נמוכה גם ככה ואפילו התחייבה על כך פומבית, זאת כאשר היא עושה שימוש ברכיבים זהים לאלו של יצרניות שדורשות לפעמים עשרות אחוזים יותר על מכשיריהן. ב-Pocophone נעשו מספר פשרות, בעיקר כאלו הנראות לעין. מצד שני ניתן למצוא בו כמה הפתעות לטובה, אפילו ביחס למכשירים יקרים יותר של שיאומי עצמה, כל זאת ברמת מחיר נמוכה מזו של מכשירי הדגל האחרים של החברה.

המפרט הטכני של Pocophone F1 כולל כאמור את ערכת השבבים החזקה והחדשה ביותר של קוואלקום, ה-Snapdragon 845 בעלת 8 ליבות (ארבע ליבות במהירות 2.8 גיגהרץ ועוד ארבע במהירות 1.8). זכרון ה-RAM הוא בנפח נדיב של 6 גיגה, והאחסון המובנה עומד על נפח של 64 גיגה. כאן ממתינה ההפתעה הראשונה של Pocophone: ניתן להרחיב את האחסון הפנימי באמצעות כרטיס זכרון, עד לנפח מקסימלי של 256 גיגה, משהו שלא ניתן לעשות באף מכשיר דגל אחר של שיאומי. קשה להמעיט בערכה של האפשרות הזאת. כיום, נפח האחסון המינימלי אצל רוב היצרניות עומד על 64 גיגה, נפח שניתן לחיות איתו, אבל בשלב מסוים תצטרכו להתחיל למחוק מידע או להסתמך על שירותי ענן. מי שרוצה להסיר את הדאגה הזאת מליבו בוחר בדר"כ בדגמים בעלי נפח אחסון גדול יותר, אך הם עולים גם יותר. במקרה של הפוקופון פשוט אין הכרח בשדרוג הזה. הפתעה נוספת הטכני של Pocophone היא מערכת קירור נוזלי: מעין צינורית נחושת היושבת בבטן המכשיר ומאפשרת פיזור חום אפקטיבי בפעילות אינטנסיבית כמו גיימינג או צילום וידאו ממושך. קירור אפקטיבי לא רק הופך את המכשיר ליותר נעים לאחיזה, הוא מאפשר שמירה על רמת ביצועים גבוהה ומונע בלאי מהיר של המכשיר, בעיקר של הסוללה. משחק ממושך ב-PUBG הוכיח שהמכשיר לא נשאר צונן, אולם הוא לא מתחמם יתר על המידה והמשחק עצמו עובד בהגדרותיו הגבוהות ביותר. באופן כללי, ה-Pocophone מהיר מאוד, יציב מאוד ולא שונה מהבחינה הזאת משום מכשיר דגל אחר של שיאומי.

Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

על החומרה הזאת רצה מערכת ההפעלה של שיאומי, MIUI בגרסה 9, המבוססת על אנדרואיד בגרסה 8.1. בניגוד למכשירים אחרים של שיאומי, תמצאו כאן את ה-Poco Launcher אשר לראשונה בתולדות החברה מביא אל מכשיר שלה את הקונספט של "מגירת אפליקציות" (להוציא את Mi A1שמריץ Android One וממשק אנדרואיד נקי). זו לא סתם מגירת אפליקציות, היא מחולקת לתויות. בתוית הראשונה תמצאו את כל האפליקציות, אך בתוית השנייה ואילך תמצאו קבוצות של אפליקציות המחולקות לנושאים. למרבה הצער החלוקה לא מאוד מדויקת (Waze ואפליקציית Mi Home השולט בשואב האבק הרובוטי נמצאות תחת Lifestyle משום מה, אינסטגרם ופייסבוק מצאו את דרכן אל "Communication", בעוד טוויטר נמצאת לבדה בקטגוריית "News and Reading") ולמשתמש אין באמת דרך לשנות את החלוקה, רק לשחק עם הסדר של התויות השונות. פרט לכך, פונקציונלית הכל כאן נראה כמו MIUI 9 עם שינויים עיצוביים קלים. שני באגים קלים מקלקלים קצת את החויה: בחזרה למסך הבית לעיתים ישנה סדרה של הבזקים שבהם מופיעה לסירוגין האפליקציה ממנה יצאתם זה עתה על רקע מסך הבית. מעבר לכך, לפעמים ניסיון להכנס למגירת האפליקציות מוביל אל מסך ריק שמופיע בו הטפט בלבד, ללא קיצורי דרך. זה בהחלט לא קורה כל הזמן, אבל קרה מספיק פעמים כדי שאראה לנכון לציין זאת כאן.

בשלב מסוים במהלך השנה החלטתי להפסיק להתעצבן ממגרעות מסך. יש דברים מרגיזים יותר בסמארטפונים בעיני, והמקטע השחור הקטן הזה פשוט לא חשוב מספיק בעיני כדי להתרגש ממנו. ה-Pocophone מהבחינה הזאת הצליח להרגיז אפילו אותי. יש לו מגרעת עבה וגדולה במיוחד שבניגוד לאפל לא מאכלסת איזשהו מערך צילום יוצא דופן ביכולותיו שיצדיק את מימדיה כאן. אם זה לא מספיק, מסגרת עבה ("סנטר") מעטרת את חלקו התחתון של המסך. אפילו המסגרות בצדדים נראות עבות יחסית.

מגירת אפליקציות ב-Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

מסך ההגדרות של Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

המגרעת של Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

המסך עצמו, ברזולוציית 1080 על 2246 פיקסלים בטככנולוגיית IPS נראה מעולה ומואר מספיק כדי לתפקד לא רע גם באור יום. הפשרה הבולטת ביותר שנעשתה כדי להוזיל את מחירו של ה-Pocophone היא ללא ספק בגימור החיצוני שלו: לא גב זכוכית, אפילו לא מתכת, ה-Pocophone מגיע עם גב פלסטיק חלק, כאילו אנחנו בשנת 2013 ומדובר במכשיר ביניים. במשך שנים נקטתי בעניין הזה בגישה שניתן להגדירה כ"פופוליזם טכנולוגי": תנו לי את הפלסטיק הכי פשוט שלכם, מצידי שיהיה מכשיר עשוי עיסת נייר, העיקר שלא להוסיף שקל על הקשקושים השיווקיים של מתכת או זכוכית. מאז התבגרתי: פחות מפריעה לי העובדה שסמארטפון בימינו הוא סמל סטטוס ומביך להסתובב עם מכשיר שנראה זול. יותר מפריעה לי העובדה שמכשירים עשויים פלסטיק עמידים פחות לנזקי הזמן ונזקי נפילות. אם תהיתם אגב, ה-Pocophone כמו רוב הסמארטפונים הסיניים גם לא מוגן באופן רשמי בפני מים. מה עוד חסר? תמיכה ב-NFC, למשתמשי הרב קו שביניכם.

מערך הצילום הכפול של Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

מערך הצילום של Pocophone מציג נתונים טיפה פחות מרשימים על הנייר מזה של ה-Mi Mix 2S וה-Mi 8. ל-Pocophone F1 זוג מצלמות: אחת ברזולוציית 12 מגה פיקסל בעלת רוחב צמצם מקסימלי של f/1.9 (ב-Mi Mix 2S זה היה f/1.8), ומצלמה נוספת ברזולוציית 5 מגה פיקסל עם צמצם ברוחב f/2.0. מה חסר? ייצוב תמונה אופטי. איך זה משפיע על התמונות בפועל? פחות ממה שחשבתי. ה-Pocophone מפיק תמונות נהדרות באור יום, עם טווח דינמי רחב מאוד, ואף משפר באמצעות AI את המראה של התמונות, בעיקר בשמיים כחולים יותר ובתמונות המתאפיינות בצבעוניות ובעושר גוונים רב יותר. העדרו של ייצוב התמונה בא לידי ביטוי בעיקר בצילומים בתנאי תאורה נמוכה, עם צורך ביד יציבה יותר כדי להמנע ממריחות או טשטוש. ולמרות זאת, במסגרת מה שיש, ה-Pocophone בהחלט מפתיע לטובה. במצב פורטרט הוא מצליח לטשטש בצורה מדוייקת את הרקע סביב האובייקט, והוא אף יודע לעשות זאת מצויין גם עם המצלמה הקדמית הבודדת. חשוב להגיד זאת באופן ברור: המצלמה כאן פחות טובה מזו של מכשירי דגל אחרים של שיאומי, אבל מדובר במצלמה לא רעה בפני עצמה, ומצויינת ביחס למה שמקבלים במכשירים ברמת המחיר הזאת.

(צילום: גד גניר)

שיאומי שילבה בגופו של Pocophone F1 סוללה בקיבול נאה של 4000mAh. הסוללה הזאת מספיקה בממוצע לכ-6 שעות מסך, מה שאומר שתספיק בדר"כ ליום וחצי של שימוש סטנדרטי שזה מצוין. כשתיגמר להם הסוללה באמצע היום השני אגב, תוכלו לטעון את המכשיר במהירות הודות לתמיכה לטעינה מהירה בתקן QC 3.0. בתחום השמע מפתיע לגלות שלמרות המסע לצמצום עלויות, שיאומי לא ויתרה על שמע סטריאופוני, וכך בנוסף לרמקול במסגרת התחתונה של המכשיר, גם רמקול האפרכסת תורם את חלקו לחויית השמע. העוצמה אגב גם מספקת. הפתעה משמחת נוספת מחכה בראש המכשיר: שקע אזניות סטנדרטי, כשזה ששיאומי ויתרה עליו בכל מכשירי הדגל שלה כבר בשנה שעברה. אם רק היתה כאן גם סוללה נשלפת כבר ניתן היה לפתוח שמפניות.

Pocophone F1 (צילום: גד גניר)

ה-Pocophone F1 הושק בחו"ל במחיר סנסציוני: 300 דולר. בארץ, ביבוא רשמי של המילטון, איכשהו מחירו זינק לכ-1615 ש"ח (הצעת המחיר הנמוכה ביותר בזאפ ביבוא רשמי נכון להיום). כן, יש לו מפרט מרשים, אבל המצלמה (שמפתיעה לטובה, אבל עדיין אינה ברמה של מכשירי דגל), הגימור החיצוני והעובדה שאינו עמיד בשום צורה למים מקשים עליי, עם כל הרצון הטוב, להגדירו כאלטרנטיבה אמיתית למכשירי דגל. מצד שני, אפילו במחירו ביבוא רשמי, מקבלים כאן המון פר שקל. למען האמת, יותר מאלטרנטיבה למכשירי דגל, ה-Pocophone יכול לעשות שמות בקטגוריית מכשירי הביניים שבה עבור סכום דומה של כסף תקבלו אצלו הרבה יותר ממה שמקבלים בדר"כ אצל חברות אחרות. מעבר לכך, העובדה שהוא מגיע עם שקע אזניות סטנדרטי ואפשרות הרחבת זכרון יכולה להפוך אותו לאטרקטיבי יותר בעיני משתמשים מסוימים ממכשירי דגל אחרים של שיאומי שלא מציעים את הפינוקים הללו, ועולים קצת יותר.

רוב הנתונים בדוח שפרסמה חברת קאונטרפוינטהיו ידועים מראש ולא הפתיעו אף אחד. סמסונגניצבת בראש רשימת היצרניות שמכרו הכי הרבה סמארטפונים בשנה האחרונה, אחריה וואווישעקפה בחודשים האחרונים את אפלשהניצבת כעת במקום השלישי. הנתון הכן מפתיע מתייחס דווקא לנוקיה, אותה נוקיה שכולם נהנו להספיד עד לפני קצת יותר משנה. מסתבר שבמהלך השנה האחרונה הצליחה מחזיקת המותג נוקיה, החברה HMD Global להפוך ליצרנית הסמארטפונים עם שיעור הצמיחה הגדול ביותר, גידול של כ-782% במכירות המכשירים בהשוואה לשנה שעברה. אז נכון, מדובר בנתון יחסי ונקודת הפתיחה של נוקיה בשוק הסמארטפונים היתה כזאת שמאפשרת גידול עצום, אבל כשמתבוננים על טבלת המכירות בשוק האירופי, נוקיה הצליחה להשתחל למקום החמישי אחרי סמסונג, אפל, וואווי ושיאומי, על חשבון יצרניות אנדרואיד מנוסות כמו סוני, LGואחרות. בטבלה העולמית היא כבר ממוקמת במקום התשיעי, לא רע בכלל למותג שעד לפני מספר שנים שם את כל הז'יטונים שלו על מערכת ההפעלה Windows Phone ז"ל. את תעודת הכשרות כיצרנית אנדרואיד מהשורה קיבלה HMD Global כשנוקיה 7 פלוס, נכלל ברשימת המכשירים בתכנית הבטא של גוגל לאנדרואיד P במאי השנה, יחד עם מכשירים כמו Mi Mix 2S, וואנפלוס 6 Essential Phone ואחרים.

Nokia 7 Plus (צילום: גד גניר)

אם לשפוט לפי המפרט הטכני שלו, נוקיה 7 הוא מכשיר ברמת ביניים: ערכת השבבים כאן היא Snapdragon 660 של קוואלקום (אותה אחת הזכורה לטוב מה-Xiaomi Mi Note 3), המאזנת מצוין בין ביצועים לצריכת חשמל. זכרון ה-RAM כאן הוא בנפח סטנדרטי של 4 גיגה (קיימת גם גרסה בעלת 6 גיגה זכרון שנמכרת בסין בלבד) והאחסון בפנימי הוא בנפח 64 אשר ניתן להרחבה של עד כ-256 גיגה נוספים באמצעות כרטיס זכרון. החומרה הזאת מריצה נכון להיום את Android Oreo במסגרת תכנית Android One. למי שהספיק לשכוח, תכנית Android One החלה את דרכה כניסיון של גוגל ליטול שליטה על עדכוני מערכת ההפעלה שלה תוך חבירה ליצרניות קטנות במדינות בהן שיעור החדירה של סמארטפונים היה נמוך יחסית. בגלגולה החדש, Android One מצאה את דרכה אל מכשירים של Xiaomi, מוטורולה, HTC וגם נוקיה שבניגוד לכל השאר הכריזה על כניסה לתכנית עם כל המכשירים בקטלוג שלה. מעבר ליתרון התיאורטי של עדכונים מהירים ישירות מגוגל, המשתמשים מקבלים כאן חויית גוגל נקייה מקשקושים מיותרים. כמו ב-Mi A1של שיאומי, את מספר האפליקציות של נוקיה על המכשיר ניתן לספור על כף יד אחת. אפליקציות צד ג'שהותקנו מראש? הצחקתם אי שם סבתא פינית. כל האפליקציות המותקנות כאן מראש הן האפליקציות הבסיסיות של גוגל וזהו. כיף. השילוב של מערכת הפעלה נקייה ומפרט טכני מהאיזור היותר שרירי של קטגוריית מכשירי הביניים מייצר מכשיר זריז שמתפקד נהדר ביום יום בפעולות שוטפות של שיטוט בטוויטר ופייסבוק, שיחות וואטסאפ וצפייה בסרטונים ביוטיוב. במסגרת ההתמכרות שלי ל-PUBG התקנתי את המשחק הכבד יחסית גם על המכשיר הזה, והמשחק זיהה שהדרך האופטימלית לרוץ עליו היא בהגדרות גרפיקה בינוניות, אבל זה לא ממש הפריע להנות ממנו.

אנדרואיד נקי לחלוטין (צילום: גד גניר)

בימים אלו ממש החלה Android Pie להשלח למכשירי Nokia 7 Plus. זה לא קרה עדיין במהלך שהותו של המכשיר אצלי, אם כי בתקופה הזו הוא כן קיבל עדכון קטן עם תלאי האבטחה של גוגל לחודש אוגוסט. זה יפה, זה אפילו בין המכשירים הראשונים בשוק לקבל את העדכון הזה, אבל כמו ב-Mi A1, יש תחושה מסויימת של החמצה בהיבט הזה. אז נניח שמראש לא לוקחים יותר מדי ברצינות את ההתחייבות של נוקיה לעדכונים מהירים, שכן כמעט כל יצרנית מתחייבת על כך ובסוף עושה מה שהיא רוצה. אנדרואיד Pie הוכרזה רשמית בתחילת חודש אוגוסט. המכשיר הספציפי הזה היה כבר בתכנית הבטא שלה חודשים לפני, ועל פניו נראה שכמעט ולא נדרשת עבודת התאמה מצידה של HMD Global כדי להתאים את העדכון למערכת ההפעלה למכשיר שכאמור הוא בכלל חלק מתכנית Android One. לא שציפיתי לראות את נוקיה מעדכנת את המכשירים שלה לפני מכשירי הפיקסל של גוגל, אבל איך זה שאנחנו כמעט חודשיים לאחר ההכרזה על Android Pie, ורק עכשיו העדכון מתחיל להגיע אל המכשירים האלו?

ל-Nokia 7 Plus מסך בגודל 6 אינטש, ברזולוציית 1080 על 2160 פיקסלים (+FHD), ובטכנולגיית LCD IPS. זה אחד המסכים המשובחים שיצא לי להתקל בהם ברמה הזאת של מכשירים, מסך מואר היטב עם צבעוניות ברמה שמתקרבת מאוד למה שיש למסכי Super AMOLED להציע. המסך מוקף במסגרות עבות יחסית מתחתיו ומעליו, וגוף המכשיר עשוי אלומיניום. היחידה אותה קיבלתי לבדיקה צבועה בשחור כשפס זהוב מקיף את הדפנות שלה, ופס זהוב נוסף מקיף את מערך הצילום. המכשיר נראה ומשדר יוקרה, אבל יחד עם זאת הוא גם כבד (183 גרם) ומגושם, והייתי שמח אם המעצבים בנוקיה היו מצ'פרים אותי ואת כף היד שלי בשוליים יותר מעוגלים.

מערך הצילום הכפול של Nokia 7 Plus מפתיע לטובה, ביחס לקטגוריית מכשירי ביניים. מאחורי שתי עדשות קארל צייס (שיתוף פעולה שנמשך עוד מהימים בהם נוקיה שלטה בשוק הסלולר) תמצאו זוג מצלמות: האחת ברזולוציית 12 מגה פיקסל וצמצם רחב יחסית ברוחב f/1.75 והשנייה מצלמת 13 מגה פיקסל עם עדשת טלפוטו המאפשרת זום כפול 2, וצמצם ברוחב f/2.6/ התמונות שמערך הצילום הזה מייצר באור יום מפורטות מאוד וגוונים עשירים. קל לראות זאת בתמונות שצולמו בחוץ בצהריים: השמיים שאמורים להיות בצבע תכלת בהיר אפרפר מקבלים גוון תכלת "מחוזק"לכיוון הכחול, אבל עדיין בגבולות הטעם הטוב והתמונות נראות בו זמנית גם ריאליסטיות וגם מלאות חיים. בלילה התמונות יוצאות חשוכות מעט, אבל עם רמת גרעון נמוכה מאוד ביחס למקובל בקטגוריה ובחדות גבוהה יחסית. מעוניינים בשליטה רבה יותר בהגדרות הצילום? במצב PRO תוכלו לשלוט ידנית על איזון הלובן בתמונה, להתמקד ידנית, לשלוט על משך פתיחת התריס ועוד שלל הגדרות שלא הייתם מוצאים בדר"כ במצלמה של מכשיר ביניים. המצלמה הקדמית ברזולוציית 16 מגה פיקסל וצמצם ברוחב f/2.0 יודעת לצלם תמונות סלפי לא רעות בכלל, ואף יודעת לבצע טשטוש רקע בצורה מוצלחת. אין כאן איום על מצלמות של מכשירי דגל, אבל כמצלמה של מכשיר ביניים היא מצליחה להציג תוצרים נהדרים.

מערך הצילום הכפול של נוקיה 7 פלוס (צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

ל-Nokia 7 Plus סוללה בקיבול 3800mAh שתספיק לכם בממוצע לכ-7 שעות מסך, נתון פנטסטי שמעטים המכשירים בשוק המסוגלים לשחזר אותו. המכשיר תומך בטעינה מהירה וייטען בתוך כחצי שעה ממצב פרוק לחלוטין ל-50% סוללה. למכשיר רמקול יחיד בחלקו התחתון שמפיק שמע בעוצמה בהחלט מספקת ובאיכות לא רעה. נוקיה מתגאה במערך של שלושה מיקרופונים נפרדים לשיפור איכות השמע בשיחות. לא קיבלתי מחמאות יוצאות דופן מבני שיחי בצד השני בתקופת השימוש במכשיר, אבל גם לא קיבלתי תלונות. נוקיה טרם נפרדה אגב משקע האזניות הסטנדרטי, ואף היא בין היחידות בשוק שעדיין מספקןת אזניות בערכת המכשיר.

ה-Nokia 7 Plus נמכר בישראל ב-1799 ש"ח, מחיר מוצדק על פניו ביחס לתמורה שמקבלים כאן: מכשיר שנראה מצוין, עם מצלמה טובה, זריז יחסית ועם סוללה קשוחה. הבעיה שבטווח המחיר הזה, ואפילו במחירים נמוכים יותר, ממתינים לו בשוק הישראלי מכשירים זולים יותר שבחלק מהמקרים מציעים אפילו מפרט טכני עדיף, כמו ה-Pocophone. ועדיין, אם אתם מסוגלים להתעלם לרגע מנתונים טכניים (וזה קשה, אני יודע), מדובר במכשיר שפשוט כיף להשתמש בו, בעיקר בזכות האנדרואיד הנקי וחף מכל תוספת שאין לכם באמת צורך בה, חויה באמת כמעט נקסוסית/פיקסלית. זה טלפון שיציק לכם פחות מהאחרים, בלי התראות על פיצ'רים חדשים ומעניינים, בלי אפליקציות צד ג'שהותקנו בו מראש, בלי שירותים ייחודיים של נוקיה שלא תעשו בהם שימוש. מכשיר שמגיע לעבוד ולא לשווק את עצמו את היצרנית שלו או את השותפות שלה, כן יירבו.

בשנה שעברה, בסמוך להשקת גלאקסי נוט 8, כתבתי כאן מניפסט מלא זעםעל מחירם ההולך ומאמיר של סמארטפונים חדשים, אל מול העובדה שהיצרניות שלהם לא עושות מאמץ אמיתי לטפל בסוגיות שבאמת מעיקות על חיי היום יום של המשתמשים. ישבו קברניטי סמסונג בבוקר ה-24 באוגוסט, קראו בעצב את מה שפרסמתי אצלי בבלוג והחליטו שהגיע העת להקשיב לי. חלקית. Galaxy Note 9, המכשיר החדש ביותר בסדרה מגיע עם שתי הבטחות מצד סמסונג שאמורות לשפר את חיי היומיום של המשתמש: סוללה שתספיק ליום שלם של שימוש, ונפח אחסון גדול מאי פעם כדי שלא תצטרכו למחוק תמונות. על הדרך הוסיפו גם פונקציונליות חדשה לעט, סימן ההיכר של והסיבה לקיומה של סדרת Note. האם סמסונג עומדת בהבטחותיה? בהחלט, אבל האם ההבטחות הללו שוות מחיר שנושק ל-4000 ש"ח? התשובה לשאלה הזאת קצת יותר מורכבת.

Samsung Galaxy Note 9 (צילום: גד גניר)

כהרגלה, סמסונג ממשיכה עם אותה ערכת שבבים שהציגה בהשקת מכשירי סדרה S לפני מספר חודשים. בדגם המיועד לשוק הישראלי מדובר ב-Exynos 9810, בעלת 8 ליבות, ארבע מהן במהירות של 2.7 גיגהרץ, ועוד ארבע במהירות 1.7 גיגהרץ. זכרון ה-RAM הוא בנפח נאה של 6 גיגה. לראשונה אצל סמסונג, נפח הזכרון המינימלי בו תוכלו להשיג את ה-Note 9 עומד על כ-128 גיגה (מנפח זה צריך לנכות את השטח המוקצה למערכת ההפעלה, כ-18 גיגה). ניתן גם להרחיב אותו באמצעות כרטיס זכרון, בנפח של כ-512 גיגה נוספים. קבוצות הוואטסאפ שלכם בהחלט יצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי למלא נפח זכרון כזה. חוששים שיעמדו איכשהו באתגר? סמסונג מציע גם דגם בעל אחסון של 512 גיגה, יחד עם 8 גיגה RAM.

Galaxy Note 9 (צילום: גד גניר)

ה-Galaxy Note 9 הושק בסמוך להשקת הגרסה החדשה ביותר של מערכת ההפעלה אנדרואיד, Pie. מאחר שהתאמה של גרסה חדשה של אנדרואיד למכשיר זה עניין של כמה חודשים של התאמות ובדיקות, ה-Note 9 הגיע לשוק עם גרסת האנדרואיד הותיקה יותר 8.1.0 Oreo. הציפוי שסמסונג הוסיפה לביסקוויט הוא Samsung Expreience 9.5, שאנשים נוטים להמשיך לקרוא לו בשם הממשק שליווה את הסמארטפונים של סמסונג במשך שנים, Touchwiz. במשך שנים פיתחו משתמשים תיעוב עמוק כלפי השינויים שסמסונג ביצעה במערכת ההפעלה אנדרואיד, בעיקר בגלל העובדה שמדובר היה בשינויים שהכבידו על חומרת המכשיר והאטו אותו. במקרה של Note 9 זה פחות רלוונטי בגלל שהמפרט סוחב כאן בלי בעיה את כל השטויות שסמסונג דחפה למכשיר. מהן השטויות שסמסונג דחפה אל המכשיר? את אפליקציית השליטה שלה על שעונים חכמים וצמידי פעילות, דפדפן משלה, את אפליקציית הספורט שלה Samsung Health, אפליקציית מעבר ממכשיר ישן למכשיר זה, וחנות אפליקציות משלה. בהשקת ה-Note 9 הוכרז שיתוף פעולה בין סמסונג לספוטיפיי. במשך שנים ניסתה סמסונג את מזלה בשירותי מוזיקה בסטרימינג וכשלה בכל פעם מחדש. הפעם בחרה להסתמך על שירות מוזיקה קיים שהוכיח את עצמו, ושילבה גישה אליו היישר מאפליקציית המוזיקה של סמסונג עצמה. אותה אגב סמסונג דווקא לא התקינה על המכשיר מראש, ותצטרכו להתקין אותה בעצמכם. כל אחת מהאפליקציות שהזכרתי ניתנת למחיקה מן המכשיר. עם זאת, סמסונג מפרגנת לחברים, וכך אתם מקבלים במכשיר ששילמתם עליו לא מעט מכספכם, את חבילת אופיס של מיקרוסופט למכשירי אנדרואיד, מותקנת מראש בלי אפשרות להסרה מהמכשיר, רק אפשרות לבצע ניטרול. לזכותה של סמסונג יאמר שהאפליקציות מגיעות עם צ'ופר ממיקרוסופט, 100 גיגה לשנתיים בענן של מיקרוסופט, OneDrive. אוהבים אפליקציות שמותקנות לכם מראש על המכשיר, אין לכם שימוש בהם ואין לכם גם דרך להיפטר מהן? תשמחו לשמוע שגם ביקסבי כאן, עדיין לא דוברת עברית אבל נגישה בהחלקת מסך הבית הצידה וכמובן התקמבנה כמו במכשירים הקודמים של סמסונג, על כפתור פיזי שמפעיל אותה. כאמור, היא אינה ניתנת לניטרול, אבל מאחר שסמסונג לא מעוניינת שתיפתח לכם בטעות, ניתן להגדיר כי לחיצה כפולה בלבד מפעילה אותו. זה החלק שהכי מפריע לי במכשיר הזה. סמסונג בנתה מכשיר לתפארת, עם מפרט טכני מהחזקים בשוק שבהחלט יודע להתמודד עם התוכנה של סמסונג, אבל עדיין מעיק לראות שהמכשיר שהשכבתם עבורו כמעט ארבע אלפיות נראה כמו אסופת אילוצים מסחריים וניסיונות לדחוף שירותים נלווים של סמסונג. מעבר לכך, הימים הראשונים עם המכשיר היו סוג של מירוץ של נוטיפיקציות שנועדו להלחם על תשומת לב מצידי. עשרות הודעות שמסבירות כיצד להשתמש במגוון השירותים שהמכשיר מציע, ולהציף יכולות ייחודיות שלו. לגיטימי להציע למשתמשים להכיר את היכולות האמיתיות של המכשיר שזה עתה קנו. במקרה של סמסונג זה הפך לקצת מציק.

מה אני רוצה לעשות? להסיר אותך, ביקסבי, מהמכשיר הזה (צילום: גד גניר)

המסך של Galaxy Note 9 משובח, כרגיל. מסך Super AMOLED בגודל 6.4 אינטש (הודות ל-0.1 אינטש יותר מב-Note 8, מדובר במסך ה-Note הגדול ביותר בהיסטוריית סדרת הפאבלטים הזאת) ברזולוציה מקסימלית של 1440 על 2960 פיקסלים. אם אינכם זקוקים לכל כך הרבה פיקסלים ביום יום (וסביר להניח שאינכם זקוקים), תוכלו לשנות את הרזולוציה בהגדרות ל-1080 על 2220 פיקסלים, או אפילו פחות מזה, ולזכות בעוד כמה אחוזי סוללה. המסך הזה נהדר. מעבר לצבעוניות המרשימה, הוא מתפקד לא רע בכלל באור יום. כמו כל מכשירי הדגל של סמסונג בשנים האחרונות, גם כאן אתם מקבלים את ה-Infinity Display, שולי מסך קמורים שמאז הופיעו לראשונה ב-Galaxy Note Edge, לא הביאו עימם שום תועלת שימושית אמיתית באף אחד מהדגמים שבאו אחריהם. מה שהם כן הביאו זה עוד דרכים בהן יכולות להופיע השתקפויות על המסך, קשיים במציאת מגן מסך שלא יפגע בתפקודו, רגישות מוגברת לנפילות, ולעיתים רחוקות גם מגע אקראי ולא מתוכנן אצל אנשים כמוני שלא רגילים למסך הזה ומניחים אצבעות היכן שבדר"כ אמורה להיות מסגרת קונבנציונלית. העט מביא איתו בעיקר אפשרויות שכבר ראינו בעבר: יכולת לכתוב פתקים מונפשים, לסייע בצילום מסך, לכתוב על צילום מסך ואפילו לכתוב על המסך כשהמכשיר נעול. החידוש כאן הוא שהעט מתחבר בבלוטות'למכשיר, ובאמצעות הכפתור שעליו תוכלו לשלוט על הדק הצילום באפליקציית המצלמה. אני מודה שכששמעתי על היכולת הזאת התהלבתי ממנה בערך כמו שהתלהבתי מכל מקל סלפי המצויד בשלט שעושה בדיוק את אותה הפעולה. העניין הוא שבשימוש בפועל זה התגלה כחתיכת שוס: העט בניגוד למקלות סלפי ושלטים נמצא שם כל הזמן, במרחק שליפה מתוך גוף המכשיר. הפונקציונליות הזאת הופכת צילומי סלפי לכל כך הרבה יותר נוחים, כשאוחזים במכשיר ואין צורך להתחיל לחשוב על התנוחה שבה האצבע תוכל לגעת בפקד המצלמה. במקום זאת מחזיקים את העט ביד השניה, אפילו מתחת לשולחן, לוחצים, והצילום מתבצע.

העט של Note 9, היכולת להפעיל את המצלמה דרכו שימושית להפליא (צילום: גד גניר)

ה-Infinity Display של סמסונג, הגיע הזמן להפסיק עם זה (צילום: גד גניר)

ומכפתור שימושי להפליא לכפתור מרגיז להפליא: הכפתור הפיזי שקיבל ביקסבי, הסייען הקולי של סמסונג שאף אחד לא רוצה להשתמש בו, אבל היי, סמסונג מאמינה בו, אז מה אם פעם פעמיים ביום תשחררו את המכשיר מנעילה ותמצאו את מסך הכניסה של ביקסי מחייך אליכם רק בגלל שלחצתם בטעות על הכפתור הזה מתישהו. עם החומרה של Note 9, לצאת מביקסבי לוקח שבריר שנייה, אבל זה עדיין מעיק. פחות מעיק הוא קורא טביעות האצבעות שנדד מהמיקום הנוראי שלו ב-Note 8לצד מערך הצילום, אל מתחת למערך הזה. מעבר לפתיחה באמצעות טביעות אצבע, סמסונג מציעה ב-Note 9 מנגנון פתיחה היברידי אשר גם מסתמך על המצלמה הקדמית (כמו במכשירי אנדרואיד רבים אחרים, מנגנון לא מאובטח בניגוד לזה שב-iPhone X), יחד עם סריקת רשתית. התוצאה מהירה יותר מתמיד אצל סמסונג, אבל עדיין לא תמיד עובדת כראוי, מה שמחייב עדיין הסתמכות על מישוש גב המכשיר עד לאיתור קורא טביעות האצבעות, כגיבוי.

מערך הצילום של Note 9 ומתחתיו קורא טביעות האצבעות (צילום: גד גניר)

ל-Galaxy Note 9 יש את אותו מערך צילום שהיה גם ל-Galaxy S9 Plus, חומרה משובחת שמייצרת תוצאות מרהיבות: בגב המכשיר יש שתי מצלמות ברזולוציה 12 מגה פיקסל בעלות ייצוב אופטי: הראשונה היא עם עדשה רחבה (26 מ"מ) עם מפתח צמצם משתנה f/1.5-2.4, והשנייה עם עדשת טלפוטו (52 מ"מ) עם צמצם במפתח f/2.4 לצילומים בזום 2X. כמו ברוב מכשירי הדגל המודרניים גם המצלמה ב-Note 9 יודעת לזהות סיטואציות ולשנות את הגדרות הצילום בהתאם, והיא ידעה לזהות שקיעה, בעלי חיים, ואובייקטים או סיטואציות אחרות בלי בעיה. בניגוד ל-P20 Pro, אפילו בחירה במצב HDR מייצרת תמונות נאמנות יחסית למציאות. מצב Live Focus הוא למעשה מצב צילום פורטרט עם טשטוש הרקע, והמצלמה של Note 9 עושה זאת נפלא. אפילו ה-AR Emoji כאן, אם טרם התבגרתם. ככלל, וזה לא צריך להפתיע אף אחד, המצלמה של Note 9 היא מצלמה מעולה שיודעת להתמודד נהדר עם צילומי יום, לילה, ואפילו עושה עבודה סבירה בניסיון צילום של ילדים משתוללים בתאורת בית ממוצעת. גם מצב הצילום בהילוך איטי מצא מן הסתם את דרכו לכאן ומאפשר לכם לצלם 960 פריימים בשניה ברזולוציית 720p. ברמות האלו קשה לתת כאן כותרת "מצלמת הסמארטפון הטובה בשוק". ההבדלים הם בעיקר בניואנסים ובהעדפות אישיות, אבל כך או כך אהיה מופתע מאוד אם מישהו יצליח להתאכזב מהתמונות שהיא מצלמת.

המצלמה הקדמית טיפה פחות מלהיבה, אם כי עדיין נהדרת. זו מצלמת 8 מגה פיקסל עם מפתח צמצם f/1.7 ואפילו עם יכולת לביצוע טשטוש רקע עם עדשה אחת בלבד. זה מצב הצילום שהכי מאתגר אותה: בחלק (קטן אמנם) מהתמונות היא התקשתה להתמקד על הפנים שלי בצורה יעילה. תוסיפו לכך מצב החלקת עור נלהב מדי (שאפילו כשמכוונים את הערך שלו ל-0, עדיין מעלים באגרסיביות שחורים מהאף) ותקבלו תמונות מעט מרוחות ומלאכותיות. במצב צילום סלפי רגיל המצלמה הקדמית מתפקדת מצוין והתמונות יוצאות מפורטות וממוקדות בדיוק כפי שהייתי מצפה שיצאה. יש כאן אפילו מצב צילום סלפי רחב שעובד כמו זה שהיה ב-Huawei Ascend P7, רק שכאן הוא עובד כראוי ולא מכפיל את הראש שלי.

בניגוד לחברות אחרות, סמסונג טרם החליטה להיפרד משקע האזניות (צילום: גד גניר)

ראשוני ה-Noteים של סמסונג, בייחוד ה-Note 2 וה-Note 3הצליחו להציג חיי סוללה מרשימים ואיפשרו לבעליהם להסתובב נפוחי חזה, ולהתגאות כיצד טענו בפעם האחרונה את הסמארטפון הענק שלהם לפני יומיים. איכשהו ה-Note 4, ה-Note 5ובייחוד ה-Note 8 כבר לא שחזרו את ההישג הזה. ב-9 החליטה סמסונג לצאת בהצהרה שהמכשיר ידע לשרוד יום שלם, 21% לטענתה יותר מהדגם הקודם, ואף ציידה אותו בסוללה בקיבול גדול יחסית (4000mAh, כ-700mAh יותר מזו של קודמו). אצלי ההצהרה של סמסונג אכן התממשה: המכשיר אכן שורד יום ללא טעינה. בשלב מסוים אשתי רטנה על ההתנשאות שלי להכנס לרכב, להפעיל Waze, להניח את הטלפון על התושבת אבל לא לחבר מטען ושיא החוצפה - אחרי ניווט של כשעה להמשיך את היום נטול המטען שלי כרגיל. ועדיין, במדידה של זמן מסך, הנתון הזה הוא לכל היותר מעט מעל הממוצע בעולם מכשירי הדגל: כ-5 שעות וזו נקודת הפתיחה, מכאן המצב רק ילך ויתדרדר. מעבר לכך, יש בשוק מכשירי דגל שיודעים לתת משמעותית יותר. ל-Note 9 תמיכה בטעינה מהירה בתקן של סמסונג, אולם הוא נטען במהירות ומציג חיווי טעינה מהירה גם ע"י מטענים בתקן QC של קוואלקוום, ומטעני Power Delivery (מטענים של מחשבי אפל או המטען של המחשב הנייד של שיאומי). חשוב להדגיש שהטעינה פחות מהירה כשהמסך דלוק, אז אם בכוונתכם להשתמש במכשיר תוך כדי שהוא נטען, זה לא רק לא בריא, זה גם מעכב את הטעינה שלו. בנוסף המכשיר תומך כמובן גם בטעינה אלחוטית. ל-Note 9 זוג רמקולים: אחד בחלקו התחתון והשני באפרכסת. שניהם מספקים שמע חזק ואיכותי יחסית לסמארטפון. סמסונג מתמידה בסירובה להיפרד משקע האזניות הסטנדרטי ואף מצרפת לערכה זוג אזניות חוטיות איכותיות של AKG, חברת האודיו שבבעלותה.

סמסונג היא חברת ענק, אימפריה סלולרית עם פלח השוק הגדול ביותר בעולם. לכאורה, תנאים אידיאליים ליצרנית להביא מדי שנה אל השוק את המכשירים הטובים ביותר. במקרה של ה-Note 9, הוא בהחלט עונה על ההגדרה הזאת: מכשיר עם חומרה משובחת, עם מסך מפנק, עם מצלמה מהשורה הראשונה, עם שמע חזק וברור וכמובן עט עם עדת מעריצים שלא תוותר עליו. ה-Note 9 עומד בהבטחות שסמסונג פיזרה לגביו: אפילו בגרסה הבסיסית ביותר שלו יש לו נפח אחסון נאה שניתן אף להרחבה וגם הסוללה לא רעה. הבעיה שבחברות ענק מלבד כסף יש גם המון אילוצים מסחריים, חשש מבעלי מניות וקבעון מחשבתי: במכשיר שתשלמו עליו כיום כ-3810 ש"ח דחפו לכם על הדרך את חבילת אופיס ואפליקציות אחרות שלא בטוח שתזדקקו להן ובחלק מהמקרים לא תוכלו להסיר, סייען קולי שסמסונג נורא רוצה שתשתמשו בו אבל אין לכם בו באמת צורך עם כפתור יעודי, ומסך עם שוליים קמורים שנראים נהדר אבל הגיע הזמן להגיד את האמת, כנראה היה עדיף בלעדיהם. כל אלו לא באמת פוגעים בצורה אנושה בחויית השימוש במכשיר, אבל בהחלט יכולים לעצבן כשמשלמים עליו כל כך הרבה.

מנכ"ל שיוצא מגדרו בהשקת מכשיר חדש של החברה שבראשה הוא עומד זה מחזה שכיח למדי. ועדיין להתלהבות הזאת יש עוצמה ותדר שמשתנים בין יצרנית ליצרנית. איפשהו במרכז הסקאלה שבין האיפוק הקוריאני של המנכ"לים של סמסונגו-LG, לבין התיאטרליות הפסיכוטית של סטיב באלמר, יצרה אפל נישה משל עצמה שהמון יצרניות מנסות לחקות ללא הצלחה. סטיב ג'ובס הניח את היסודות לאופן שבו אירוע השקת חפיץ כלשהו אמור להראות, וגם אם טים קוק ממשיכו לא ניחן בכריזמה של ג'ובס, הוא מפצה על כך בהמון כוונה וכנות. לפיכך, כשהכריז בשנה שעברה על ה-iPhone Xכ"קפיצת המדרגה הגדולה ביותר מאז האייפון הראשון", כצופה, היה קל להיסחף בהתלהבות הזאת.

iPhone Xs Max (צילום: גד גניר)

השקה לחוד ומציאות לחוד. האייפון הראשון בהחלט היווה קפיצת מדרגה, והוא עשה זאת תוך כדי מוגבלות טכנולוגית מביכה לפעמים אל מול מכשירים קיימים בתקופתו בשוק. עם מצלמה גרועה, ללא GPS, ללא אקוסיסטם של אפליקציות (בשנה הראשונה) ואפילו בלי דור שלישי, הוא הצליח בתוך מספר שנים לעזור לנוקיה מובילת השוק להרוג את עצמה, ולהפוך את סגמנט הסמארטפונים הנישתי עד 2007, למיינסטרים של תעשיית הסלולר. הוא עשה זאת בעיקר ע"י עיצוב ממשק משתמש שהפך טכנולוגיות ודרכים קיימות ליצירת קשר לנגישות מתמיד ונוחות בהרבה לשימוש. מה לגבי iPhone X? ובכן, הוא הביא לשוק מעבד ממש חזק ומתקדם, מצלמה ממש מעולה, מסך ממש מרשים מקצה לקצה (בניכוי מגרעת אחת), ומהפכה צרכנית, אבל בקטע רע: תג מחיר התחלתי של 1000 דולר (לפני מיסים) לסמארטפון בגרסה בעלת נפח האחסון הקטן ביותר. ההימור של אפל היה סולידי: יחד איתו הוכרזו ה-iPhone 8 וה-iPhone 8 Plusשהיו שדרוגים מתבקשים אך מינוריים של המכשירים משנה שעברה. קוק וחבריו סמכו על לקוחותיה הנאמנים של אפל: אם מחיר ה-iPhone X גבוה מדי, הלקוחות יקנו את הדגמים הקונבנציונלים יותר. אם מכירות הדגם היקר יהיו מוצלחות, זה סימן שקפיצת המדרגה במחיר לא באמת מרתיעה את מי שרוצה את האייפון הטוב ביותר שאי פעם נוצר בכל שנה מחדש. ואכן, ה-X הפך לדגם המכשיר הנמכר ביותר לא רק בקטלוג של אפל כי אם בעולם כולו. בהשקה האחרונה של אפל, המסקנות שהסיקה מההימור של שנה שעברה הופיעו בסיום האירוע בשקופית המחירים. לקראת הגעתו לישראל, שלחה אליי רשת iStore, יבואנית רשמית של אפל בישראל את ה- iPhone Xs Max להתנסות. במשך מספר ימים התמסרתי כולי למכשיר המתקדם, הגדול והיקר ביותר שיש לחברה מקופרטינו להציע ויצאתי למסע שנועד לענות על השאלה מה יש בו שמצדיק פער מחיר של עשרות אחוזים על פני המקבילות האחרות בשוק.

מכשירי האייפון החדשים מגיעים עם ערכת השבבים החדשה מבית אפל, A12 Bionic. כמו ערכת השבבים עליה התבססו ה-iPhone X וה-iPhone 8 Plus של שנה שעברה, גם זאת של השנה עושה שימוש במנוע עצבי ולמידת מכונה (בעברית זה נשמע פחות טוב, אני יודע) על מנת לבצע פעולות במהירות גבוהה מתמיד. כמה מהירה יותר? מנגנון למידת המכונה של A12 מהיר פי 9 מזה של קודמו, ומסוגל לבצע עד כ-15 טריליון חישובים בשניה. המכשיר מתמודד יותר טוב עם יישומים המשלבים מציאות רבודה, מסווג תמונות במהירות, ותומך ברכיבים מתקדמים כמו מערך הצילום התלת מימדי הקדמי ובחוויות שהוא מסוגל לספק (כמו ה-Expressive Animoji, וה-FaceID). ערכת השבבים כוללת שש ליבות: שתי ליבות למטלות אינטנסיביות הפועלות לדברי אפל במהירות גבוהה בכ-15% מזו של הליבות המקבילות בערכת השבבים מהדור הקודם. 4 הליבות הנוספות מיועדות לפעולות שגרתיות ולטענת אפל צורכות כ-50% פחות חשמל מאלו של ה-A11 Bionic של שנה שעברה. בנוסף, ערכת השבבים כוללת מעבד גרפי חדש בעל ארבע ליבות, מהירות ב-50% מאלו של ה-A11. עוד כוללת ערכת השבבים מעבד תמונה שאמור להתמודד טוב יותר עם זיהוי עומק שדה בתמונה, ותמיכה טובה יותר ב-HDR לקבלת טווח דינמי רחב יותר בתמונות שתצלמו עם ה-iPhone Xs Max. אל ערכת השבבים מצטרף זכרון RAM בנפח של 4 גיגה (1 גיגה יותר מב-iPhone X), והוא מגיע בנפחי אחסון של 64, 256 או 512 גיגה, שכרגיל אצל אפל אינם ניתנים להרחבה. iPhone Xs Max הוא מכשיר מהיר מאוד. כמו תמיד, זה לא רק החומרה המשובחת, זה גם התוכנה ובעיקר העובדה שהן מופתחות יחד באותו מקום, ע"י אותה חברה. iOS 12 שהוצגה לפני מספר חודשים עושה שימוש ביכולות למידת המכונה של החומרה, בין היתר בחיפוש באפליקציית התמונות. חייב להודות שהחויה לא אחידה ברמתה: ישנם צירופים שאפילו לא סיימתי להקליד וכבר האפליקציה ידעה להשלים אותם ולהציף בפניי תמונות שרובן המוחלט אכן עונה על דרישות החיפוש. מצד שני היו צירופים איתם לא ידע להתמודד. לדוגמה, "חתול"או "חתולים"נמצאו בתוך שבריר שנייה. "חיית מחמד"לעומת זאת לא היתה בחומר הלימוד של המכונה. חיפושים קלים יותר של תמונות לפי מיקום הניבו תוצאות באופן מיידי ומדויק. עוד הביאה איתה iOS 12 קיצורי דרך לפעולות קבועות שאתם מבקשים מסירי לבצע, אנימוג'יז חדשים כולל כאלו בדמותכם ותמיכה טובה יותר במציאות רבודה המאפשרת לכם מדידה של חפצים באופן וירטואלי באמצעות מצלמת המכשיר.

iPhone Xs Max (צילום: גד גניר)

גם גוגל וגם אפל הגיעו השנה למסקנה שאנחנו משתמשים יותר מדי בסמארטפונים שלנו ושילבו בגרסאות החדשות של מערכות ההפעלה שלהן כלים שנועדו לטפל בתופעה. ב-iOS 12 מדובר באפליקציית "זמן מסך"דרכה תוכלו לא רק לעקוב אחר תמהיל השימוש שלכם בטלפון כי אם גם להגביל את השימוש הזה כשאתם חשים שהגזמתם. באפרשותכם להגביל באופן גורף את השימוש במסך בשעות ספציפיות או להגביל אפליקציות ספציפיות. אם כל המשפחה סובלת מהתמכרות למסכים תוכלו להגדיר את ההגבלות האלו לכולם, בתנאי שהחשבונות של כולם משויכים למשפחה.

כן, הייתי היום בטוויטר יותר מדי (צילום: גד גניר)

ה-iPhone Xs Max הוא היורש הטבעי של דגמי ה-Plus החל מאייפון 6 ועד אייפון 8. עם זאת, בגלל צמצום מסגרות המסך, באותו גודל של מכשירי ה-Plus אתם מקבלים כעת מסך 6.5 אינטש במקום 5.5 אינטש. המסך כאן הוא מסך Super AMOLED ברזולוציית "Super Retina HD", או איך שאנשים שאינם מקבלים משכורת מאפל יכולים לקרוא לזה: 2688 על 1242 פיקסלים. המסך תומך בהצגת תכני HDR (בתקני HDR10 ו-Dolby Vision אם אתם מתעקשים), יודע להתאים את עוצמת הבהירות וגווני הצבע בהתאם לתאורה בסביבה (True Tone), וגם כרגיל יודע לזהות לחיצות בעוצמות שונות (3D Touch). גם כאן אין הפתעות. המסך מציג צבעים חיים מאוד ושחור כהה מאוד. הוא גם מואר היטב כך שברוב הזמן לא תהיה לכם בעיה לעבוד איתו באור יום. לגבי המגרעת, ובכן, היא עדיין כאן. בחוכמה שבדיעבד היה נאיבי לקוות שתעלם בהשקה של דגמי S ולא בהשקת דגם חדש לחלוטין. אז כן, היא עדיין כאן בכל תפארתה, מהמגרעות הרחבות והדומיננטיות שתמצאו בשוק, אם כי יש לכך הצדקה, היא מאכלסת בתוכה את מערך הצילום התלת מימדי המתקדם. נכון לכתיבת שורות אלו עדיין אין סמארטפון נוסף בשוק שמציע מערך זיהוי פנים בטוח דיו על מנת שישמש כאמצעי אימות מאובטח. אפל טוענת שה-FaceID הפך למהיר יותר בדגמי ה-Xs. חייב להודות, המהירות לא באמת הפריעה לי ב-X, מה שכן הפריע זה השוני בתפיסה לפיה צריך להדליק את המכשיר, להמתין את פרק הזמן הקצרצר עד שהמנעול הקטן ישתחרר ורק אז לפתוח בהחלקה את המכשיר. איכשהו, הפעם הצלחתי כן להתחבר לכך, וכשחושבים על זה, יש בזה המון היגיון: לפעמים תרצו להדליק את מסך המכשיר רק כדי לצפות בהתראות, מבלי לפתוח אותו לחלוטין. המנגנון של אפל עובד בצורה נהדרת ואין צורך באמת בגיבוי בדמות קורא טביעות אצבעות, גם לא כזה הממוקם מתחת למסך. כברירת מחדל ההגדרה היא שצריך להציב את הפנים ישירות מול המסך. אם זה מאמץ גדול מדי בשבילכם, תוכלו לבטל את ההגדרה הזאת ולאפשר למסך להיפתח גם אם המצלמה מזהה את הפנים שלכם בזוית רחבה יותר. פרט לגודל המסך ולגודל הכללי של המכשיר, העיצוב של Xs Max נותר זהה למעשה לזה של ה-X משנה שעברה. למרות שמדובר במכשיר לא קטן, הוא עדיין נוח יחסית לשימוש ואחיזה ביד אחת, הודות לפינות מעוגלות וגוף מלוטש כראוי. עם זאת, מדובר במכשיר כבד למדי, 208 גרם, בעיקר בגלל שימוש נרחב בזכוכית בגוף המכשיר.

גב זכוכית (צילום: גד גניר)

המגרעת עדיין כאן (צילום: גד גניר)

iPhone Xs Max (צילום: גד גניר)

האייפונים של השנים האחרונות מצלמים נפלא, וה-Xs Max לא מפתיע מהבחינה הזאת. אין כמעט הבדל חומרתי בין המצלמה של ה-iPhone X לזו של ה-Xs Max. ההבדל החומרתי היחיד הוא שרוחב העדשה גדל טיפה במצלמה הראשית במערך הצילום האחורי, וכך גם החיישן, ללא שינוי ברזולוציה. המצלמה של iPhone Xs Max יודעת לצלם נפלא ביום, מצלמת תמונות מוארות להפליא בלילה, ומתמקדת מהר ובאופן יעיל. מה שהיא עושה הכי טוב זה לצלם תמונות פורטרט דרמטיות עם טשטוש רקע מדויק מאוד. מעבר לכך, ניתן סוף סוף לשחק עם עוצמת הטשטוש גם לאחר שהתמונה צולמה, והודות למעבד התמונה המתקדם גם לבצע תיקונים ושינויים בתאורה. כן, באנדרואיד ישנם מכשירים שמציעים כבר מספר שנים את האפשרות לשחק עם הטשטוש לאחר הצילום, כן, זה מביך שרק עכשיו זה מגיע לאייפון. אין ספק שהמון סמארטפונים יודעים כיום לצלם תמונות פורטרט איכותיות ונאות. האייפון עושה זאת קצת יותר טוב מרובם, קצת יותר קל וקצת יותר מהיר מהאחרים. גם הרמקול כאן הוא לטעמי בין החזקים והאיכותיים בשוק. הם בשום אופן לא תחליף לרמקול אלחוטי, אבל זו הפעם הראשונה מזה זמן רב מאוד שהרגשתי צורך להנמיך מעט את עוצמת השמע ברמקול בשיחה בזמן נסיעה, פשוט בגלל שלא היה צורך בעוצמה המקסימלית כדי לנהל שיחה כראוי. אפל נותרה בין היצרניות האחרונות שמספקות אזניות בערכת המכשיר. את המתאם שממיר את שקע הטעינה לשקע אזניות סטנדרטי היא בחרה להוציא וחבל.

מערך הצילום של iPhone Xs Max (צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

"שעה וחצי יותר מ-iPhone X", זה מה שאפל בחרה לציין לגבי הסוללה ב-iPhone Xs Max. אז נכון, קיבול סוללה זה לא נתון מעניין (במיוחד כשלא מדובר בקיבול יוצא דופן, סה"כ 3174mAh), וגם לא בהכרח מייצג הרבה כי ישנם עוד פרמטרים שמשפיעים על זמן השימוש בפועל. ועדיין, "שעה וחצי יותר"זה נתון שלא אומר כלום. שעה וחצי נוספות של מסך דולק? שעה וחצי של גיימינג? ואולי שעה וחצי נוספות של המתנה? מה זה משנה, השעה וחצי הללו הספיקו כדי לסחוט מהנוכחים מחיאות כפיים על כך שהנה, דואגים לנו, המשתמשים. בפועל, בממוצע, המכשיר החזיק לי מעמד לכ-5 שעות מסך, טיפה יותר מיום שלם של שימוש סטנדרטי שזה לא רע, וזה מיישר קו עם Galaxy Note 9. המכשיר תומך בטעינה מהירה אך בניגוד לכמעט כל יצרנית אנדרואיד בשוק, אפל בחרה שלא לצרף לערכה את המטען המהיר שאיתו אכן תקבלו את הטעינה המהירה, ובמקום זאת אתם מקבלים מטען סטנדרטי. אגב, קיימים דיווחים על בעיות טעינה במכשיר, על כך שמחברים את המכשיר למטען אך הוא לא במאת מתחיל להיטען אלא אם מדליקים את המסך. אני, במשך תקופת שהותו של המכשיר אצלי לא נתקלתי בבעיות מהסוג הזה.

באיזה בעיה כן נתקלתי? בבעיית הקליטה הידועה לשמצה. בקצרה: בלוגר אמריקאי נבר בנתונים שאפל מחויבת למסור ל-FCC, וגילה כי המכשירים החדשים שאפל הציגה בחודש שעבר מציגים נתוני קליטה פחות טובים ממכשירי הדורות הקודמים. דיווחי משתמשים ברשת אימתו את החשש, כמו גם החויה האישית שלי וחויית השימוש של עמית לעבודה שרכש מכשיר זהה לזה שבדקתי. זה נשמע אמנם נורא, אבל לא מדובר בתקלה קטסטרופלית והמכשיר ראוי בהחלט לשימוש. ההגינות מחייבת אותי לסייג את הדברים: קליטה מושפעת מפרמטרים רבים כמו מרחק מהאנטנה הקרובה, מצב הרשת הסלולרית ברגע נתון, זהות המפעילה, הפרעות באיזור ועוד. עם זאת, במקומות שבדר"כ מאתגרים קצת את הקליטה בסמארטפונים אחרים, ב-iPhone Xs Max זה היה נראה כאילו הוא נכנע מראש: מעליות וחניונים תת קרקעיים הם אויביו העיקריים ושם לא הצלחתי כמעט אף פעם לבצע שיחה וגם הגלישה לא היתה מהנה במיוחד. תאמרו בצדק "יא חתיכת מכור תעזוב את הסמארטפון בחניון ובמעלית, זה גם לא בריא"ואגיד לכם בעודי מלטף את הגידול "סבבה, אבל איך זה שבמכשירים אחרים, זולים בהרבה, זה לא ככה?".

iPhone Xs Max (צילום: גד גניר)

גם אם מתעלמים מעניין הקליטה, המחיר, כמה לא מפתיע, הוא הבעיה העיקרית שלי עם iPhone Xs Max. הניסוי החברתי שאפל עשתה בשנה שעברה הצליח וכעת רף ה-1000 דולר הוא רק מחיר הפתיחה. טים קוק נימק זאת בראיון טלויזיוני לרשת ABC בעובדה שמדובר באייפונים המתקדמים ביותר שאפל ייצרה אי פעם (אולי די עם זה?), שהם מחליפים המון מוצרים שכבר אין בהם צורך (כמו סמארטפונים רבים אחרים בעשור האחרון), ושאנשים כבר ככה משלמים המון כסף לספקית הסלולר שלהם, אז ניתן לתרגם את ה-1000 דולר (לפני מיסים) לדולר אחד ביום. בעולם מתוקן הסברים כאלו היו מעליבים את האינטליגנציה של לקוחות החברה. מאחר שאיננו חיים בעולם מתוקן, זה לא יהיה הרפתקני מדי לנחש שהאייפונים החדשים יימכרו בהמוניהם גם במחירים האלו. בישראל, ברשת iStore, יבואנית רשמית של אפל שהעבירה את המכשיר לביקורת, מחירו מתחיל מ-5249 ש"ח לגרסת ה-64 גיגה (4829 ש"ח ל-iPhone Xs הרגיל). הוא מצלם פורטרטים מדהימים, יש לו רמקול עוצמתי, מסך מרהיב וזה האייפון הכי חזק וגדול שיש. ועדיין, גם אם אני ממש מתאמץ, אני לא מצליח למצוא שום דבר במכשיר הזה שבשימוש יומיומי באמת יכול להצדיק קפיצה כזאת במחיר. אפשר כמובן להתפעל מהטכנולוגיה המתקדמת. אפשר לשכנע את עצמכם שאתם לא משלמים על טלפון, אתם משלמים על מכונה מופלאה שמייצרת חויית מציאות רבודה מדהימה. אפשר להתפעל מהגימור, ממערך הצילום הקדמי שמייתר את הצורך בקורא טביעות אצבעות, מהאופן שבו אפל עוטפת הכל בגאונות שיווקית ולשכנע את עצמכם שמדובר במכשיר קסום שנוצר בידי אלים, בניגוד לכל מה שיש לשאר היצרניות להציע. המציאות הלא רבודה היא שיש לא מעט אלטרנטיבות אחרות בשוק, זולות בהרבה. הצרה היא שכל עוד אפל ממשיכה להעלות מחירים, במוקדם או במאוחר אחרות ילכו בעקבותיה.

הבוקר אני ממריא ללונדון, שם צפויה וואווי להשיק מחר (16/11/2018) את סדרת מייט 20 החדשה. אני אהיה באירוע שיתחיל בשעה 15:00 שעון ישראל, ואעדכן משם באמצעות חשבון הטוויטר של הבלוג (אם טרם הצטרפתם אליו, עכשיו זה הזמן) וגם כאן בבלוג. בתפריט: דיווח חי, בדיחות קרש, ומישוש ראשוני של המכשירים החדשים. מוזמנים בהמוניכם ותביאו גם חברים. נתראה מחר!

צהריים טובים! אני כרגע ב-ExCel, אולם הכנסים בלונדון שבו תוכרז בדקות הקרובות סדרת Mate 20 של Huawei. אתם מוזמנים לעקוב אחר הדיווחים החיים כאן, דרך חשבון הטוויטר של הבלוג:

Tweets by hafizimblog

האירוע משודר בשידור חי גם בערוץ הרשמי של וואווי וניתן לצפות בו כאן:

באירוע ההשקה של מכשירי ה-Mate 20 וה-Mate 20 Proשלשום ישבתי מאחורי קבוצה נרגשת ונלהבת במיוחד של עיתונאים סינים. באופן לא מפתיע שיאי ההתרגשות אצלם נרשמו בעיקר ברגעים בהם ריצ'ארד יו, מנכ"ל וואווי, הציג את עליונותם של המכשירים החדשים של החברה הסינית על פני המכשירים של חברות מתחרות. ההתרגשות הפכה לאקסטזה ברגע אחד ספציפי שבו הוצג פיצ'ר חדשני: ה-Mate 20 Pro יכול לטעון אלחוטית מכשירים אחרים. רק צריך להפעיל את האפשרות בהגדרות, להצמיד אותו אל גב המכשיר השני ולתת לקסם לקרות. אחרי מספר שקופיות שהציגו במספרים עד כמה הסוללה של מכשירי ה-Mate החדשים חזקה מזו של אפלולוו בקריאות התפעלות מצידם, הרגע שבו הוצגה על המסך תמונה של אייפון עם סוללה ריקה נטען ע"י מכשיר של וואווי היה הרגע שבו הסינים שמאחורי הריעו בהתלהבות הגדולה ביותר בכל האירוע, אפילו יותר מבהדגמות של הדובי הוירטואלי.

בינינו, זה מה שחשוב. לא אפשרות הטעינה ההפוכה, האפשרות להכניס לאפל. זה לא שהסינים לא עסקו בהשוואות גם בהשקות קודמות, אבל נדמה שהפעם היה לוואווי חשוב יותר מאי פעם, אחרי כשלון נסיונותיה לחדור לשוק האמריקאי, להראות לכולם מה הם מפסידים. ואכן, מסתמן שהם מפסידים. סדרת המייט החדשה, ובעיקר ה-Mate 20 Pro לא רק סוגרת פערים טכנולוגיים כאלה או אחרים מול המתחרות, היא גם מאמצת טכנולוגיות שאו שלא היו קיימות בשוק האנדרואיד עד כה, או שהיו קיימות אך לא היו בשלות מספיק כדי למצוא עצמן במכשירי דגל מוכרים.

שתי טכנולוגיות כאלו קשורות לפעולה שהמשתמש הממוצע עושה כמה עשרות, אם לא מאות פעמים ביום, פתיחת המכשיר. לאחר שנה שבה אפל היתה היחידה בשוק להציע מערך צילום בעל אפשרות זיהוי פנים מאובטחת, מגיע תורה של וואווי להציג מערך דומה, אשר ניתן באמצעותו לאשר רכישה ברשת דרך המכשיר. ומה עושה נניח מישהו שרוצה לשחרר את המכשיר מנעילה, אבל אבוי, המכשיר מונח על שולחן וכדי לפתוח אותו בקלות צריך להתכופף לעברו בצורה משונה? גם על זה וואווי חשבה, ולא ויתרה על קורא טביעות אצבעות, הפעם כזה הממוקם מתחת לפני המסך. קורא מסוג זה היה בין המובילים בבורסת השמועות לפני ההשקות של שנה שעברה של המכשירים של אפל וסמסונג, ובסופו של דבר הגיע בעיקר אל מכשירים סיניים של יצרניות שאינן בין שלושת הגדולות בשוק הסלולר. זיהוי הפנים ב-Mate 20 Pro מהיר מאוד. למרות שתהליך הזיהוי הפך למורכב יותר, זה לא פגע במהירות התגובה שלו, ולתחושתי הוא לא איטי יותר מזיהוי הפנים הלא מאובטח המהיר בפני עצמו שהיה ב-P20 Pro. גם קורא טביעות האצבעות עושה עבודה מצויינת, אם כי צריך להתרגל אליו, ולהצמיד את האצבע אל המסך בצורה יותר אסרטיבית ממה שהורגלתם אליו בקוראי טביעות אצבעות סטנדרטיים.

לראשונה באנדרואיד, מערך צילום תלת מימדי בחזית המכשיר עם זיהוי פנים pic.twitter.com/Qd4xVEn1Ky
— חפיצים (@hafizimblog) October 16, 2018

מגרעת עם מערך צילום שיודע לזהות פנים באופן מאובטח (צילום: גד גניר)

קורא טביעות אצבעות מתחת למסך (צילום: גד גניר)

גם ה-Mate 20 וגם ה-Mate 20 Pro מגיעים עם ערכת השבבים החדשה מבית וואווי, Kirin 980. כרונולוגית ערכת השבבים הוצגה לפני זו של אפל, ה-A12 Bionic, ולפיכך מבחינה טכנית מדובר בערכת השבבים הראשונה בארכיטקטורת 7nm. מדובר בסוג של בלוף, מאחר שכשהוצגה עוד בכנס IFA בסוף אוגוסט, היא לא הוצגה כשהיא עטופה בסמארטפון מסביבה, בניגוד לאפל שהציגה את המעבד החדש שלה יחד עם מכשירי האייפון החדשים. כל זה כמובן לא אומר כלום על חדשנותה ועוצמתה של Kirin 980: מילת המפתח כאן היא AI, יכולת משודרגת על פני זאת של ערכת השבבים משנה שעברה. ה-NPU, יחידת העיבוד המיועדת לביצוע חישובים עבור יישומי AI בלי תלות בחיבור לרשת, הפכה ל-Dual NPU וליבות העיבוד שודרגו. כעת מדברים בוואווי על שיפור של 20% בביצועים וחשוב מכך, שיפור של כ-40% ביעילות בצריכת החשמל, על פני ערכת השבבים של שנה שעברה.

ה-Mate 20 Pro מתהדר במערך צילום בעל 3 מצלמות בתוך משטח מרובע, בסידור שנושא דמיון מפתיע לכיריים מיניאטוריות. מה אפשר לעשות עם שלוש עדשות שלא נעשה ב-P20 Pro? ובכן, הפעם, בנוסף לעדשת טלפוטו ולעדשה סטנדרטית, מקבלים גם עדשה בעלת זוית רחבה במיוחדה מאפשרת לתפוס תמונה רחבה הרבה יותר בנוסף, יכולת המיקוד במצב מאקרו שודרגה כך שתוכלו להתמקד באובייקטים הממוקמים כ-2.5 ס"מ מהעדשה. איך היא מצלמת בפועל? בהתבסס על המעט שיצא לי לנסות עד כה, נראה שאכן יש שיפור ניכר באיכות התמונות ביחס ל-P20 Pro, מכשיר עם מצלמה משובחת בפני עצמה. בניגוד לשנה שעברה, השנה DxO לא הציגה את הציון שהעניקה למכשירי הדגל של וואווי בעת ההשקה, אם כי אני בספק שהמצלמה הזאת תקבל ציון נמוך יותר מזו של ה-P20 Pro שמוביל נכון להיום את טבלת הדירוג של החברה הצרפתית.

וואווי מציגה: כיריים (צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

צילום בעדשה רחבה (צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

מיקוד ממרחק של 2.5 מ"מ (צילום: גד גניר)

אחד משיאי אירוע ההשקה היה הדגמה חיה של שילוב בין חומרת המצלמה ליכולות ה-AI של המעבד בסריקה של בובת דוב פנדה ויצירת דמות מונפשת במציאות רבודה. האפליקציה באמצעותה ניתן לבצע את הקסם הזה עדיין לא הגיעה אל מכשירי ה-Mate 20 וה-Pro, אך תתווסף למכשירים באמצעות עדכון גרסה, לדברי אנשי וואווי, בשבועות הקרובים. מה שתוכלו לעשות כבר היום זה לצלם את עצמכם מדברים דרך דמויות מצוירות של חיות (בדגם ה-Pro בלבד) בגרסה של וואווי ל-Animoji של אפל ול-AR Emoji של סמסונג. בהשוואה לזו של אפל, לא נעים להודות, הגרסה של וואווי לפיצ'ר האינפנטילי הזה פחות מרשימה, בעיקר בגלל לאג מסוים בין הבעות הפנים בפועל לרגע שבו הדמות המצויירת מבצעת אותן בפועל. מעבר לכך, הן פשוט חמודות פחות ומעוצבות פחות יפה מאלו של אפל.

וכעת ריצ'ארד ליד הדובי pic.twitter.com/QS8aDrsbSw
— חפיצים (@hafizimblog) October 16, 2018

החיבור בין ערכת השבבים המתקדמת, יכולות ה-AI וחומרת הצילום המשובחת מאפשרת לוואווי להציע מצבי צילום חדשניים, ביניהם גם טשטוש רקע בצילום וידאו, שליטה על רמת צבעוניות התמונה של רקע סביב אובייקט בתמונה, מצב HDR חדש ומתקדם, ואפילו צילום מתחת למים. כמובן כמו בדגמים הקודמים, יש כאן גם זיהוי סיטואציות והתאמת הגדרות הצילום אליהן באופן מיטבי.

בעוד ה-Mate 20 מגיע עם מסך סטנדרטי ברזולוציית 1080p (רזולוציה ששני דגמי ה-Pro הקודמים של החברה הסתפקו בה), ה-Mate 20 Pro מיישר קו עם יצרניות כדוגמת סמסונג ו-LG ומציע רזולוציית 2K. הגדרת ברירת המחדל של המכשיר היא שינוי הרזולוציה באופן דינמי, כך שכשאין צורך ברזולוציה הגבוהה ביותר, ניתן להסתפק בהגדרה יותר ידידותית לסוללה. אם אתם מתעקשים לקבל את ה-2K שלכם בכל רגע נתון ולעזאזל הסוללה, בהחלט תוכלו לשנות זאת בהגדרות. מה שלא ניתן לשנות וחבל, זה את ההחלטה של וואווי לבחור במסך בעל שוליים קמורים בדומה למסכי מכשירי הדגל של סמסונג. אמרתי זאת בעבר ואגיד זאת גם בהקשר של מכשיר הדגל החדש, המתקדם והיקר של וואווי: היתרון היחיד של מסכים קמורים הוא העובדה שהם מרשימים ביופיים. זה הכל. בצד החסרונות ניתן למנות את העובדה שהם רגישים הרבה יותר לנפילות אקראיות, קשה למצוא עבורם מגיני מסך טובים וקשה להתקין אותם עליהם. מעבר לכך, על מסכים מהסוג הזה נוצרות השתקפויות בולטות יותר ובהצגת תמונות על המסך, שולי התמונה "נשפכים"לצדדים. יצרניות בודדות פרט לסמסונג אימצו את סוג המסכים הזה, רובן עשו זאת בעבר והפסיקו עם זה במכשירים חדשים. אפילו וואווי בעצמה התנסתה בעבר במסך עם שוליים קמורים לפני שנתיים, אבל שלושת מכשירי הדגל שבאו אחריו לא חזרו על השטיק הזה, חבל שב-Pro הם נזכרו בו שוב. באופן כללי, השילוב בין מסך עם שוליים קמורים ומגרעת רחבה יחסית יוצר מכשיר שחלקו הקדמי נראה כמו פרי אהבתם האסורה של iPhone Xו-Galaxy S9. חלקו האחורי, בהתאם לטרנד בשוק מכשירי הדגל (וזולג אל מכשירי הביניים), עשוי זכוכית. ריצ'ארד יו מנכ"ל וואווי תיאר במשך דקות ארוכות על הבמה את סגולותיו של גימור הזכוכית המפוספס, על האופן בו הוא דוחה טביעות אצבעות ומאפשר אחיזה נוחה. החלק הראשון נכון חלקית: איכשהו סימני טביעות האצבעות פחות בולטים, אבל עדיין קיימים. החלק השני המדבר על אחיזה נוחה: ובכן, המכשיר משדר תחושת פרמיום, ללא ספק, אבל הפרמיום הזה גם נראה ומרגיש עדין מאוד ואני בספק אם מישהו ירצה להסתכן ולהשתמש במכשיר לאורך זמן ללא כיסוי. כמו קודמו ה-P20 Pro, גם ה-Mate 20 Pro עמיד בטבילה במים רדודים יחסית, אך השנה וואווי מציעה כיסוי יעודי עמיד במים, שיאפשר לכם לעשות שימוש אמיתי במצב הצילום התת מימי שסיפרתי לכם עליו קודם.

מסך עם שוליים קמורים. למה וואווי, למה? (צילום: גד גניר)

ה-Huawei P20 Pro וגם ה-Mate 10 Proהציגו זמני סוללה מצוינים הודות לשימוש בסוללות גדולות ביחס לסטנדרט במכשירים ברמתם, אך גם הודות לצריכת חשמל יעילה ע"י ערכת השבבים Kirin 970. ה-Mate 20 Pro מגיע עם סוללה בקיבול קצת גדול יותר: 4200mAh, ואם להסתמך על ההבטחות של אנשי וואווי בקשר לערכת השבבים החדשה, צפוי כאן שיא חדש. מההתנסות הקצרה שלי במכשיר זה אכן נראה מבטיח. גם בטעינת הסוללה יש הפתעות: תקן הטעינה המהירה של וואווי שכבר ככה נחשב לאחד המהירים בשוק שודרג וכעת תומך בטעינה בהספק/מתח/זרם שלי 40W, מה שאומר שממצב פרוק לחלוטין הסוללה נטענת באמצעות המטען המהיר המסופק באריזת המכשיר לרמה של 70% בתוך פרק זמן של חצי שעה בלבד. הטעינה האלחוטית שנעדרה ממכשירים קודמים של החברה עושה כאן כניסה דרמטית ומאפשרת גם היא טעינה מהירה בהספק/מתח/זרם של 15W. כל החלק באירוע שעסק בסוללה בהצגת המכשיר נראה כמו התעללות מתמשכת באפל: הטעינה האלחוטית של המכשיר של וואווי מהירה מזו של הטעינה באמצעות כבל והמטען המהיר של אפל (שלא מסופק בערכת המכשיר). גולת הכותרת של ה- Battery Roast היתה כמובן אפשרות הטעינה האלחוטית ההפוכה שסיפקה לוואווי הזדמנות להציג בענק תמונה של אייפון עם סוללה פרוקה מקבל עזרה ראשונה ממכשיר של וואווי. חשבתם שבכך זה נגמר? וואווי ייחדה חלק מיוחד במצגת לביצועי הקליטה המרשימים של מכשירי סדרת ה-Mate החדשה, בניסיון נוסף לזרוע מלח על פצעיה של אפל שמתמודדת עם תלונות על קשיי קליטה ב-iPhone Xs Max.

לפרקים, נדמה היה שוואווי היא המקבילה הסלולרית של דמותו של ציון ברוך ב"הישראלים"כבעליו הגאה של דוכן "פלאפל הצומת"בסמוך לעזריאלי, שמנסה לשכנע את הלקוחות שהפלאפל שלו כמו "הבורגר בקניון" (עם קמץ ב-ק', חשוב!). מכשירי החברות היריבות הופיעו על המסך לא מעט במצגת של וואווי, מן הסתם באופן שמגמד אותם. אם הייתי צריך להעריך פסיכולוגית את וואווי, הייתי מצביע כאן על תחושת נחיתות שהחברה לא מסוגלת להשתחרר ממנה גם לאחר שהגיע להישג שיא מבחינתה השנה, לעקוף את אפל בטבלת המכירות העולמית. ייתכן שבין השאר זה נובע מאכזבה מכך שמכשיריה טרם השיגו דריסת רגל בשוק האמריקאי (מה שהיה מאפשר לה לאיים גם על סמסונג במקום הראשון), וייתכן גם שזה קשור לקריצה המאוד בולטת ששלחה אפל בהשקת ה-Xs ובייחוד ה-Xs Max אל עבר השוק הסיני. כך או כך זה לא משנה. מכשירי ה-Mate 20 וה-Mate 20 Pro נראים כמו מכשירים מעולים שכמו מכשירי סדרת ה-P יוכלו לעשות חיל במכירות בשאר האיזורים בעולם. עם שיווק מאסיבי ובעיקר עבודה על מיתוג נכון יכולה וואווי להצליח גם בשוק הישראלי לאחר שנה בעייתית מבחינתה בישראל. המיתוג חשוב במיוחד לאור העובדה שמדובר במכשירים לא זולים בכלל: ה-Mate 20 Pro יעלה כ-3999 ש"ח. כן, זה קצת יותר מ-Note 9, אבל זה עדיין זול ביותר מ-1000 ש"ח מהדגם הבסיסי ביותר של iPhone Xs Max. גם הגרסה הזולה יותר, ה-Mate 20, תעלה לכם כ-2999 ותצטרך להתמודד מול מכשירים זולים יותר מבית OnePlusו-Xiaomi. המחירים האלו אמנם זולים יותר מאלו שהוצגו עבור השוק האירופי, אבל עדיין הם מרחיקים את וואווי יותר מתמיד מתדמית האלטרנטיבה המשתלמת למכשירי הדגל של יצרניות מוכרות יותר בישראל. האם יש לוואווי את מה שצריך כדי להתמודד בכבוד בזירת המכשירים שנמכרים בטווחי המחירים האלו? מבטיח לחזור עם תשובה לשאלה הזאת בביקורת המלאה.

ביולי 2011 עזב מהנדס תוכנה בכיר בגוגל בשם סטיב יאנג את החברה, היגר לשנזן שבסין והקים שם חברה לייצור סוללות חליפיות למחשבים ניידים. מספר חודשים לאחר מכן הצטרף אליו מנהל המכירות של גוגל בסין, דונגפינג זאהו, ויחד הם הפכו את החברה שייסדו, ANKER, לאחת ממובילות השוק במכירות של מטעני קיר ומטענים ניידים לסמארטפונים. בשנים האחרונות החברה מנסה להרחיב את קטלוג המוצרים שלה ובין היתר השיקה רמקולים ניידים אלחוטיים, רמקול חכם מבוסס אלכסה, אזניות בלוטות', ואפילו מקרנים. ה-NEBULA CAPSULE שהגיע אליי לבדיקה מהיבואנית, רשת באג, הוא הקטן ביותר מביניהם והיחיד שעשה עד כה עלייה רשמית לישראל.

ANKER NEBULA CAPSULE (צילום: גד גניר)

כמה קטן ה-NEBULA CAPSULE? בערך בגודל של פחית שתייה סטנדרטית. הוא שוקל בערך 450 גרם, שזה קצת יותר כבד מפחית מלאה, אבל זה הגיוני בהתחשב בעובדה שהמכשיר הזה מאכלס בתוכו מערך אוורור, סוללה ורמקול. המטרה היא שתקחו אותו איתכם בקלות איתכם לטיולים, ושלא יתפוס לכם יותר מדי מקום בתיק.

מקרנים רציניים הם לרוב עסק יקר וכמעט תמיד גדול יותר מה-NEBULA CAPSULE. זה מקרן DLP, המסוגל להציג תמונה בגדלים שנעים בין 20 ל-100 אינטש. איכות התמונה שמספק המקרן הקטן לא מזכירה משהו שתרצו כקולנוע ביתי. הרזולוציה היא 854 על 480 פיקסלים, או במילים אחרות, לא HD. בשביל לצפות בסרטים, סדרות או אירועי ספורט בזמן שאתם בקמפינג זה בהחלט מספיק, אבל אל תבנו על חויית צפייה מטורפת. גם עוצמת התאורה של המקרן (100 ANSI Lumens) לא תשאיר אתכם פעורי פה, אבל שוב, אם תדאגו להשתמש בו במקום שאין בו יותר מדי אור, הכל יהיה בסדר. Nebula Capsule לא מתיימר להתחרות במקרנים ביתיים, אבל במסגרת מגבלות הז'אנר הלא מפותח שאליו הוא שייך, הוא עושה עבודה מצויינת בכל הקשור לאיכות ההקרנה ובהחלט ניתן להגיד שזו חוייה כיפית ולא שגרתית.

(צילום: גד גניר)

מה שכן מצליח להפתיע לטובה זה הרמקול: ANKER עושה כאן שימוש ברמקול מבית JBLבעוצמה של 5W, והרמקול הזה מייצר שמע חזק ואיכותי למדי, עם באסים לא רעים בכלל. יצא לי פה ושם להחשף למקרנים ניידים, והרמקול של ה-NEBULA CAPSULE הוא ללא ספק אחד הטובים שהותקנו במקרן מהסוג הזה. כל מקרן מתחמם בעת שימוש, וכולל מערכת מאווררים שמייצרת רמה מסוימת של רעש. המאווררים ב-NEBULA CAPSULE לא שונים מההיבט הזה, והרעש שבוקע מהם מנצח בקלות את השמע של הרמקול בעוצמות הנמוכות. מצד שני, זה לא באמת מפריע בשימוש בפועל, מאחר שאם אתם עושים שימוש במקרן בחוץ, סביר להניח שתפעילו אותו בעוצמת שמע חזקה יותר ממילא. השמע מוקרן באיכות זהה ב-360 מעלות, כך שלא צריך לשבת במקום או בזוית סצפיפית ביחס למקרן כדי לקבל חוויית סאונד טובה יותר. למעשה, המקרן מגיע עם אפשרות לתפקד כרמקול בלוטות'נייד בלבד, ועם איכות שמע כזאת מדובר באפשרות לגיטימית לחלוטין.

בערך בגודל של פחית סטנדרטית (צילום: גד גניר)

באריזת ה-NEBULA CAPSULE תמצאו שלט. השלט, בניגוד לשמע, דווקא כן מאכזב. זה מתחיל מהעובדה שמדובר בשלט אינפרא אדום, והעינית ממוקמת על חלקו האחורי של הרמקול, מה שאומר שמי ששולט במקרן צריך לשבת מאחוריו, אחרת המקרן לא ייענה ללחיצות על השלט. מעבר לכך, התגובה של המקרן לשלט נוטה להיות איטית או שלפעמים המקרן כלל לא קולט את הלחיצות של המשתמש על השלט. השלט הזה הוא לא גזירת גורל שאתם חייבים לחיות איתה, וניתן להוריד אפליקציה לשליטה על המקרן דרך הסמארטפון באמצעות בלוטות', מה שפותר את שתי הבעיות שציינתי.

מערכת ההפעלה של ה-ANKER NEBULA CAPSULE היא אנדרואיד בגרסה 7.1. ANKER הלבישה עליה משגר אפליקציות שנראה כמו מסך הבית של Android TV, אם כי הדמיון הוא רק ויזואלי. למעשה, מערכת ההפעלה כאן לא כוללת אפליקציות של גוגל, ואפילו לא את חנות האפליקציות שלה, ככל הנראה כדי להמנע מתשלום תמלוגים לגוגל ועל מנת להוזיל עלויות. היתרון בשימוש ב-Android ולא ב-Android TVהוא שניתן להתקין על המקרן כמעט כל אפליקציה שתרצו, כל עוד יש לכם את קובץ ההתקנה שלה (APK), בניגוד ל-Android TV שהיא בררנית יותר ומוכנה רוב הזמן לקבל אפליקציות שהותאמו לשימוש בה. זה גם בדיוק החסרון של השימוש במערכת ההפעלה בצורה הזאת: היא מיועדת לשימוש במכשירים בעלי מסך מגע. לא כל אפליקציה שתתקינו על המקרן תהיה נוחה ומותאמת בצורה מושלמת לאופן התפעול שלו. על המקרן עצמו מותקנת בין השאר מראש אפליקציית נטפליקס. בכל פעם שתכנסו אליה תקבלו הודעה שהגרסה שלה אינה תומכת בשלט של -NEBULA CAPSULE, ועליכם לעשות שימוש באפליקציית השלט עליה סיפרתי לכם קודם. מרגע שצלחתם את ההודעה הזאת, הכל עובד נהדר וחלק, למרות שמדובר בגרסת האפליקציה שמותאמת למסכי מגע. בנוסף, ב-ANKER בחרו להתקין מראש על המקרן אפליקציית סרטים אחרת בשם מורפיאוס. האפליקציה נראית מעט מפוקפקת מבחינה חוקית, אך אל תבנו עליה יותר מדי. בכל פעם שתנסו להכנס אליה תקבלו הודעה שהמפתח שלה הפסיק לתמוך בה והתכנים בה אינם מעודכנים. מצד שני כאמור, ניתן להתקין עליה כל אפליקציית הזרמת סרטים שתרצו, הודות לעובדה שמדובר במערכת ההפעלה אנדרואיד בצורתה הרגילה. אמנם לא מותקנות על ה-Capsule אפליקציות מבית גוגל, אבל כן יש כאן אפליקציית Youtube. דרכה גיליתי עד כמה מרגיזה המקלדת הוירטואלית המותקנת על המקרן: מסתבר שאם עושים חיפוש באפליקציה, הצעות מתחילות להופיע תוך כדי הקלדה. נשמע מבטיח נכון? הבעיה שתוכלו לגשת לאפליקציות הללו רק לאחר שתלחצו על כפתור החיפוש. אם לא תעשו זאת, ההצעות יופיעו שם, אבל פשוט לא תוכלו לגשת אליהן ולבחור בהן.

חיבוריו של ANKER NEBULA CAPSULE (צילום: גד גניר)

העיגול הקטן בתמונה - חיישן האינפרא אדום של השלט, בחלקו האחורי של ANKER NEBULA CAPSULE (צילום: גד גניר)

מעבר לצפייה בתכנים דרך אפליקציות שמותקנות, או התקנתם בעצמכם על המקרן, באפשרותכם לחבר אותו למקורות חיצוניים. חיברתי אותו למחשב באמצעות כבל HDMI וזה עבד נהדר: מסך המחשב הופיע מיידית במקום ממשק המקרן, ללא צורך בהגדרות או בנבירה בתפריטים. מה שלא עבד נהדר זה ניסיון לחבר אליו ישירות דיסק קשיח עם סרטים (דיסק קשיח שמחובר אצלי באופן קבוע לטלויזיה חכמה), באמצעות מתאם המצורף לאריזה. המקרן זיהה את מערכת הקבצים, זיהה את התיקיות ואפילו שמות סרטים בעברית, אבל מסיבה לא ברורה, לא הצליח לנגן אותם. מעבר לכך, הטלפון שלכם לא יוכל לזהות אותו כהתקן כרומקאסט, גם כאשר הוא מחובר לאותה רשת Wi-Fi.

כפתורי השליטה של ANKER NEBULA CAPSULE (צילום: גד גניר)

ל-NEBULA CAPSULE סוללת 5200mAh שתספיק לצפייה במשך כ-4 שעות, מה שאומר שלא תהיה לכם בעיה לצפות בסרט ממוצע במלואו ללא חיבור לחשמל. טעינת הסוללה מתבצעת דרך שקע MicroUSB כך שאם אתם באמצע בינג'שנמשך יותר מ-4 שעות, תוכלו תמיד לחבר את המקרן לסוללה חיצונית בלי שום בעיה. הוא אפילו תומך בטעינה מהירה, אם יש לכם מטען בתקן Quick Charge. תרצו להשתמש בו כרמקול בלבד? תוכלו לסחוט מהסוללה כ-30 שעות, כמובן בהתאם לעוצמת השמע.

מחירו של NEBULA CAPSULE ברשת באג עומד על 1599 ש"ח. זה קרוב למחירם של מקרנים "רציניים", אם כי אין לו יומרות להתחרות בהם, לפחות לא במגרש שלהם. היתרון שלו על פני מקרנים סטנדרטיים הוא לא באיכות ההקרנה, כי אם בעובדה שלהתנייד איתו ממקום למקום זה לא פרוייקט. בגודל שלו אפשר לזרוק אותו לתיק, מבלי שיתפוס שם יותר מדי מקום. הבונוס כאן הוא איכות שמע מפתיעה. המינוס הוא התוכנה, אבל בתפקוד הבסיסי שלו כמקרן קומפקטי, היא לא באמת פוגעת. הוא אידיאלי במיוחד עבור מי שיוצא הרבה לטיולים (אבל לא כאלו שיוצאים אליהם מתוך אידיאולוגיית ניתוק מהמסכים), בעיקר לכאלו שישנים בהם בחוץ. מעבר לכך, הוא יכול להיות פתרון לא רע עבור מרצים/מורים שנוטים להסתבך עם הציוד הארגוני במוסדות בהם הם עובדים, או אנשי מכירות שמעוניינים להציג דברים ללקוחות ללא תלות בהתחברות לציוד אצל הלקוח.

כמעט כל יצרנית אזניות גדולה ומוכרת בשוק נכנסה בשנתיים האחרונות אל קטגוריית אזניות ה-Truly Wireless. מטרנד הרפתקני של אתרי מימון המונים, האזניות הנפרדות הפכו לחלק בלתי נפרד מקטלוג המוצרים של יצרניות כמו B&O, Bose, Sony, JBLורבות אחרות. ועדיין, יצרניות רבות ממשיכות להשיק דגמים חדשים בסדרות של אזניות בלוטות'בתצורות סטנדרטיות. יש לכך כמה סיבות, כולן נובעות מהעובדה שאזניות Truly Wireless, עם כל הנוחות שמביא איתו ביטול הכבל המקשר, הן עדיין קונספט שנמצא בראשית דרכו, ועדיין סובל ממספר מחלות ילדות: הן יקרות יותר, מורכבות טכנולוגית (ובשל כך חשופות בחלק מהמקרים להפרעות בהאזנה), הסוללה שלהן מחזיקה פחות שעות וקל יותר לאבד אותן. במצב כזה, מה הפלא שג'ייבירד, יצרנית שמתמקדת אך ורק בייצור אזניות ספורט לא זונחת את התצורה הקלאסית ואת הסדרה שהפכה אותה לאחת מהיצרניות המוערכות בסגמנט הזה, גם לאחר שהשיקה אזניות Truly Wireless משלה? ה-X4 שהוכרזו לפני כחודשיים והגיעו בשבועות האחרונים לארץ, הן הדגם העדכני ביותר בסדרה X, הסדרה העיקרית והפופולרית ביותר של החברה. אין כאן מהפכה, אבל הן בהחלט מביאות איתן כמה שינויים קטנים וחשובים.

Jaybird X4 (צילום: גד גניר)

ה-X4 לא מפתיעות בתחום איכות השמע, וטוב שכך. הן נשמעות נהדר, כמו דגמים קודמים של החברה שבדקתי. הצליל מאוזן, עמוק, מדויק ומפורט מאוד, וממשיך את המוניטין המצוין שיש לחברה בהיבט הזה. הסוגיה היחידה שמפריעה כאן היא בדיליי מסוים שיש בשמע בצפייה בסרטוני וידאו. לעומת זאת, בהאזנה למוזיקה, אין לדיליי הזה משמעות. על אופי השמע ניתן לשלוט באמצעות האפליקציה של Jaybird, אחת האפליקציות הטובות מסוגה בקטגוריית האזניות: האפליקציה מציעה מגוון רחב מאוד של אקולייזרים מוגדרים מראש ומאפשרת שליטה ידנית באקולייזר אם נפשכם חשקה בכך. מעבר לזה, באפשרותכם לחבר את האפליקציה לחשבון הספוטיפיי שלכם ולהאזין למוזיקה מהחשבון שלכם דרכה, אם כי לא ברור לי מדוע תרצו לעשות זאת דווקא באופן הזה.

מבחוץ, השינויים די מינוריים: האזניות מגיעות כעת בצבע אחיד כמעט לחלוטין: שחור, אפור או ירוק- מג"ב (לא, זה לא שם הצבע המקורי) כמו היחידה שהגיעה אליי לבדיקה. צורתן הכללית נשארה זהה כמעט לחלוטין לזו של ה-X3למעט שני חלקים שמשפיעים קריטית על הנוחות והיציבות שלהן באוזן: ה"סנפיר"וראש הגומי שנכנס אל תוך האוזן. עבור הסנפיר בחרו בג'ייבירד בצורה חדשה שהופכת אותו לגמיש יותר, וגם החומר ממנו הוא עשוי רך ונעים יותר בתוך האוזן. ראשי הגומי עברו שינוי גם הם והצורה שלהם מעט יותר אליפטית. התוצאה היא שיותר נוח להשתמש ב-X4 לאורך זמן, והן לא מציקות או משאירות סימנים בתוך האזניים. בנוסף, כהרגלה של ג'ייבירד, גם כאן היא מספקת ראשי Memory Foam של COMPLY, אם כי פחות התלהבתי מחויית השימוש בהם: הראשים לא כוללים איזור קשיח שאליו מתחברות האזניות, כך שהראשים אינם מקובעים מספיק ביציבות לאזניות עצמן. לא ברור לי מדוע חוזרים ב-Jaybird על אותה שגיאה פעם אחר פעם, בפרט שכבר ראיתי ראשים של COMPLY המסופקים עם אזניות אחרות שדווקא כן מגיעים עם חלק קשיח שכזה.

ערכת ה-X4 (צילום: גד גניר)

מקום שבו כן הפיקה Jaybird לקחים הוא בטכניקה לשפצור שאריות הכבל האחורי. בדגמי האזניות הקודמים סיפקה החברה מעין מתאמים קטנים סביבם המשתמש ליפף את הכבל המקשר כדי שניתן יהיה להצמיד אותו לעורף או לחלק האחורי של הראש. כדי להבין איך לסדר את הכבל כראוי, נדרשתם לצפות בסרטוני הדרכה וליישם באזניות שלכם את מה שלמדתם. ה-X4 מפשטת מאוד את תהליך הקיצור של הכבל: את מקומם של המתאמים תפס מעין חרוז שדרכו עובר הכבל, ומשיכה של הכבלים דרך החרוז הזה מאפשרת הצמדה שלו לעורף. השינוי הזה הןפך את העניינים לפשוטים בהרבה, אבל גם משאיר שארית כבל שמתנדנדת ונחבטת בצוואר בזמן ריצה, אבל זה לא באמת כל כך מפריע. מקום נוסף שזכה לשיפור הוא העמידות במים: במקום עמידות סטנדרטית להזעה, כעת ה-X4 מציגות עמידות למים בתקן IPX7, כלומר, ניתן לטבול אותן במים בעומק של עד מטר אחד. זה לא אומר שתוכלו לשחות איתן, אבל אפשר בהחלט לרוץ איתן בגשם סוחף מבלי לחשוש.

jaybird X4 (צילום: גד גניר)

ראשי סיליקון בצורה אליפטית, יושבים באוזן שצורה נוחה יותר (צילום: גד גניר)

ה"חרוז"שבאמצעותו ניתן להצמיד את האזניות לעורף, פשוט יותר לשימוש מהקליפסים בדגמים הקודמים, אבל שארית הכבל מציקה בעורף (צילום: גד גניר)

כמו ה-X3, גם ה-X4 מציעות כ-8 שעות האזנה רצופה בטעינה מלאה, שזה נאה מאוד. פחות נאה הוא חיבור הטעינה הייחודי של Jaybird, שמחייב נשיאה שלו בתוך הנרתיק המצורף. זה לא שביקשתי חיבור USB Type C, כל שביקשתי זה חיבור טעינה סטנדרטי, MicroUSB, כדי שלא אצטרך לחשוש מהרגע שבו אאבד בטעות את כבל הטעינה של ה-X4 ואתקע עם אזניות שלא ניתן לטעון. נקווה שאולי בשנה הבאה Jaybird תטפל גם בסוגיה הזאת.

מתאם הטעינה. מתי הו מתי ג'ייבירד תשתמש בחיבור סטנדרטי? (צילום: גד גניר)

ב-Jaybird לא רצו לקלקל נוסחה מנצחת, ואכן, ה-X4 לא מביאות איתן שינויים הרפתקניים מדי, רק ליטושים במקומות מסוימים שדרשו זאת. מחירן בישראל ביבוא רשמי הוא 579 ש"ח. המחיר הזה קונה לכם אזניות אלחוטיות נהדרות לספורט (וגם לא בהכרח לספורט), ונטולות גימיקים מיותרים. הן נשמעות מעולה, יושבות בצורה נוחה ומאובטחת באוזן, ובעלות סוללה אימתנית, הדברים החשובים ביותר למי שעושה ספורט עם האזניות שלו.

ברשימת המוצרים שבמשך שנים נמנעתי מלבדוק, לקטגוריית המדפסות יש מקום של כבוד. זה לא נובע מאידיאולוגיה סביבתית כלשהי. זה יותר סוגיה של חוסר עניין, יחד עם יאוש כללי מסוג המוצר הזה. המדפסת הביתית שלי, מכשיר משולב משוכלל שנרכש בתחילת העשור, אשר יודע להתחבר לרשת האלחוטית הביתית, לסרוק, לצלם ואפילו להדפיס, הפך למערכת משוכללת לבזבוז מקום מעל הכוורת בחדר העבודה. היא הרויחה ביושר את שינוי היעוד הזה לאחר שהציגה אחוזים ניכרים של חוסר אמינות וזמינות בדיוק כשצריך אותה: ברוב הזמן, איכשהו, המחשבים לא ידעו לזהות אותו ברשת הביתית ונדרשה הגדרה מחדש בכל פעם שרציתי להדפיס. מעבר לכך, מדובר במעין חיית מחמד לא חמודה בכלל אבל עם דרישות: לא רק שצריך לרכוש עבורה ראשי דיו יקרים, צריך לוודא שהיא לא נזנחת לאורך תקופה ארוכה מדי כדי שראשי הדיו לא ייתייבשו, או גרוע מכך, משהו בצנרת שמעביר את הדיו מהמיכל לראש ההדפסה ייסתם.

Epson EcoTank ITS L4150 (צילום: יח"צ)

אז מה גרם ל-EcoTank ITS L4150 של אפסון לשבור את מחסום השעמום והיאוש? מדובר בקטגוריית מדפסות חדשה, שמגיעה עם הבטחה (עם כוכביות, כמובן) להדפיס ולהדפיס ללא צורך בהחלפת ראשי דיו במשך כ-3 שנים. באופן מסורתי, מי שצריך היה להדפיס כמויות גדולות של מסמכים, העדיף ללכת על האופציה היקרה יותר לרכישה של מדפסות לייזר. מדפסות הזרקת דיו היו פורמט די בזבזני שהתאים יותר למשתמשים פרטיים ופחות למשרדים. ה-L4150 כאמור שייכת לסדרת מדפסות הזרקת דיו חדשה, EcoTank ITS: מדפסות ללא מחסניות דיו (בחו"ל מתייחסים למדפסות מהסוג הזה גם כאל "Ink Tank"), שמגיעות עם מיכלי דיו מובנים עם קיבולת גדולה, אותם ממלאים באמצעות בקבוקי דיו. לדברי נציגי אפסון בארץ, מערכת מיכלי הדיו הגדולים רגישה פחות לתקופות ארוכות של חוסר שימוש, וראשי ההדפסה לא ייסתמו, לפחות לא באותה קלות שבה נסתמים ראשי ההדפסה במחסניות דיו.

בספרו "לא רציונלי אבל לא נורא", מספר דן אריאלי על החלטתה של חברת פילסברי לשנות את התערובת המוכנה של עוגות השוקולד שלה להכנה ביתית, כך שהמשתמשים יידרשו להוסיף בעצמם את הביצים. ההחלטה הזאת הביאה לעליה במכירות התערובת, וההסבר לכך היה שאנשים העדיפו לרכוש תערובת שבה נדרשת מהם קצת יותר השקעה בהכנת העוגה, וההשקעה היא זו שגורמת להם להרגיש חיבור רגשי וסיפוק רב יותר מהעוגה שהכינו. נזכרתי באנקדוטה הזאת בעודי ממלא את מיכלי הדיו ב-EcoTank ITS L4150, רק בלי החיבור הרגשי או הסיפוק. בתוך אריזת המדפסת מגיעים מראש בקבוקי הדיו שאמורים להספיק לכם לכ-3 שנים של הדפסה. את הבקבוקים מחברים כל אחד בתורו אל שקעים המתחבאים מתחת למכסה בחזית המדפסת, ונותנים לדיו לזרום לתוך המיכלים עד שהם מתמלאים. זה טיפה מורכב יותר מהחלפת ראשי דיו, אבל לא באמת קשה או מסובך. לאחר תהליך קצת מעיק (שנמשך כרבע שעה) בו הדיו החדש מוזרם אל ראשי ההדפסה, ניתן לראות פיזית את מפלס הדיו שנותר במיכלים דרך ארבעה חלונות בחזית המדפסת, במקום לנבור בהגדרות המדפסת. רוצים לראות נתון מדויק? אתם מוזמנים להכנס להגדרות המדפסת ותחת "Ink Level"תגלו הודעה ששולחת אתכם בחזרה להתבונן במיכלים עצמם, במקום להציג מספר או נתון כלשהו.

ואז מתחילים להדפיס, ומגלים שגם לחסכון יש מחיר, והמחיר הוא באיכות ההדפסה. ה-L4150 תדפיס טקסטים באיכות טובה, בתנאי שבהגדרות ההדפסה בחרתם באיכות הגבוהה ביותר שניתן. פחות מזה (הגדרות Standrad, או Standard-Vivid) ותוכלו לראות טקסטים משוננים, מפוקסלים מעט ולא חדים מספיק. במקרה של הדפסת תמונות המצב פחות טוב, וגם בהגדרות הדפסה האיכותית ביותר, התמונות המתקבלות דהויות מעט, לא מפורטות מספיק, ועם גרעון ניכר באיזורים כהים. להדפסת עבודות ומטלות ביה"ס זה בהחלט יספיק, אך אם אתם מעוניינים במדפסת שמסוגלת להדפיס תמונות באופן איכותי, ה-EcoTank ITS L4150 היא לא האחת בשבילכם. ההבטחה של אפסון ל-3 שנים מתבססת על ממוצע של הדפסת 290 דפים בחודש, בפרופיל שכולל הדפסה בכמה דרגות איכות ומגוון סוגי הדפסה צבעונית. 290 דפים בחודש זה המון, ובמשך התקופה שבדקתי את המדפסת הדפסתי באמצעותה כמות דומה. הייתי שמח לבדוק ולהעריך את כמות הדיו שנצרכה, אבל כאמור הדרך היחידה לעשות זאת היא לפי העין, ולפי העין נראה שרמת הדיו נשארה זהה כמעט לחלוטין לכמות שהיתה במיכלים בתחילת הבדיקה, קשה לי להעריך אם זה אכן יספיק לשלוש שנים, אבל הנתון האמיתי כנראה לא יהיה רחוק מכך. העלות של בקבוקי הדיו נעה בין 120 ש"ח (לבקבוקון אדום, כחול או צהוב) לכ-180 ש"ח עבור בקבוק דיו שחור, המגיע בנפח גדול יותר. מצד אחד, סט שלם עולה משמעותית יותר מסט של ראשי דיו סטנדרטיים. מצד שני, בעוד בקבוקון צבע אחד מספיק לכ-6000 עמודים, ראש דיו מספיק לכ-800-900 עמודים בלבד, מה שאומר שהחסכון בעלות הכללית לאורך זמן הוא עצום.

הדפסה באיכות "Standard" (צילום: גד גניר)

אפסון היא לא הראשונה או היחידה לעשות זאת, אבל מסיבה לא ברורה היא בוחרת שלא לספק באריזת המדפסת את הכבל באמצעותו מחברים אותה אל המחשב. זהו כבל USB שבקצה המתחבר למדפסת יש לו תקע מסוג B, סטנדרטי לכל דבר, עולה שקלים בודדים, ועדיין, תצטרכו לרכוש אותו בנפרד. אמנם אין הכרח להשתמש בכבל, אבל ההתקנה באמצעותו קלה ופשוטה הרבה יותר מהתקנה באמצעות חיבור המדפסת לרשת האלחוטית. התהליך עצמו, יחד עם מילוי הדיו, לוקח יותר זמן ממה שציפיתי. מעבר לכך, ממשק ההתקנה נראה ספרטני למדי, עם ממשק לא מזמין במיוחד, בלי אשף התקנה מעוצב או כל דבר אחר שהתרגלתם לצפות למצוא בתהליך ההתקנה של מדפסת מודרנית. כדי למנוע תקלות בתהליך חרגתי ממנהגי והשתמשתי בדף ההוראות בעת ההתקנה. אם לא הייתי עושה כך, ספק אם תהליך ההתקנה היה עובר בצורה חלקה. ל-L4150 אין צג. יש בחזית המדפסת חמישה לחצנים באמצעותם שולטים על פעולות שונות במדפסת. האיורים על הלחצנים לא מסבירים בצורה ברורה מספיק מה כל אחד מהם עושה, ומעבר לכך, לא קיימים כאן לחצנים שכן הייתי מצפה למצוא כמו כפתור לצילום מהיר או סריקה של מסמך. רוצים לבצע את הפעולות האלו? עשו זאת דרך המחשב.

אפליקציית iPrint של Epson (צילום: גד גניר)

הפאנל הקדמי של L4150, חמישה כפתורים לא ברורים (צילום: גד גניר)

על כל אלו מפצה אפליקציית iPrint של אפסון. היא קלה ופשוטה מאוד לשימוש, ומספקת לא מעט אפשרויות שליטה והדפסה. למען האמת, היא כל כך נוחה, שזה מרגיש כאילו מישהו באפסון בטוח שאנשים לא עוזבים את הסמארטפון שלהם בשום שלב, ויעדיפו להשתמש במדפסת דרכו על פני כפתורים פיזיים במדפסת עצמה. באמצעות iPrint תוכלו להדפיס תמונות או מסמכים מהסמארטפוןשלכם או משירות ענן, תוכלו לשלוט על סריקת מסמכים או צילום שלהם, וגם תוכלו לסרוק מסמך באמצעות מצלמת הטלפון ולשלוח אותו ישירות למדפסת להדפסה. בנוסף, תוכלו לשלוט דרך האפליקציה על פעולות תחזוקה במדפסת: עדכון קושחה, ניקוי ראשי הדפסה ועוד. האפליקציה כוללת חיווי למצב הדיו, אבל החיווי הזה לא פעיל במקרה של L4150.

Epson EcoTank ITS L4150 (צילום: יח"צ)

ה-EcoTank ITS L4150 עולה כיום כ-999 ש"ח, לא זול בהשוואה למכשירים משולבים דומים העושים שימוש בראשי דיו. מצד שני, המחיר הזה מגלם בתוכו גם את מחיר בקבוקי הדיו המצורפים לאריזה, כך שאם מחשבים את העלות הכוללת של מדפסת קונבנציונלית יחד עם ראשי הדיו שיספיקו לאותה כמות הדפסות, המשוואה נוטה באופן קיצוני לטובת ה-L4150 ומשקפת חסכון פנטסטי של בין 1500 ל-2000 ש"ח במחיר הכולל. ועדיין, מה שקצת מעכיר את האוירה זה שמלבד העובדה שהיא חסכונית מאוד, היא לא מצליחה להלהיב בהיבטים אחרים שקשורים לשימוש בה: נוחות ההתקנה והשימוש בה(להוציא את אפליקציית iPrint הנהדרת) לוקה בחסר, ואיכות ההדפסה שתספיק אמנם להדפסת מסמכים, אבל תיתן לכם תוצאות פושרות לכל היותר בהדפסת תמונות.

באפריל השנה, חגגה מייזו 15 שנה להקמתה, באמצעות השקת סדרת מכשירים העונה למספר "15", ביניהם גם ה-"15"שבדקתי לפני כחודשיים. מייזו בחרה שלא להמתין לחגיגות יום השנה ה-16 שלה, והציגה את "16th", מכשיר הדגל החדש שלה, ארבעה חודשים בלבד (!) לאחר הצגת הקודם. האם יש ל-16th יש את מה שצריך כדי להצדיק פער זמנים כה קצר בין שתי הסדרות? ובכן, בערך.

Meizu 16th (צילום: גד גניר)

במשך שנים מייזו נמנעה משימוש בערכות השבבים של קוואלקום. מכשירי העבר שלה התבססו על ערכות השבבים של מדיהטק, ובחלק ממכשירי הדגל שלה היא עשתה שימוש בערכות שבבים של סמסונג. בשנתיים האחרונות החלה לשלב ערכות שבבים חדשות של קוואלקום במכשיריה, בעיקר ערכות שבבים מסדרה 6XX המאפיינות מכשירי ביניים. ה-16th מהבחינה הזאת עושה היסטוריה בקטלוג של מייזו: בבטן ה-16th פועמת לא אחרת מאשר ערכת השבבים החזקה ביותר שיש לקוואלקום להציע: Snapdragon 845. זו הפעם הראשונה שהיצרנית הסינית מציגה מכשיר עם ערכת שבבים זהה לזו של מכשירי דגל אחרים בשוק, מכשירים כמו LG G7, וואנפלוס 6, Xiaomi Mi8, Pocophoneואחרים. בגרסה הבסיסית תקבלו אותו עם זכרון RAM בנפח נדיב מאוד של 6GB, ואחסון בנפח 64 גיגה שאינו ניתן להרחבה. בגרסה היקרה יותר תקבלו אותו עם נפח זכרון נדיב אפילו יותר של 8GB, ואחסון בנפח של 128 גיגה. ההפרש במחיר בין שתי הגרסאות עומד על כ-300 ש"ח בלבד ולאור העובדה שהאחסון אינו ניתן להרחבה, הייתי הולך מראש על הדגם היותר יקר, הדגם שאותו בדקתי. את ההבדל שעושים 2GB העודפים ב-RAM לא תרגישו עד שלא תנסו להריץ שני משחקים כבדים במקביל, אך לאור העובדה שהאחסון אינו ניתן להרחבה אני ממליץ לכם בחום ללכת מראש על הגרסה המרווחת יותר.

אז ל-Meizu 16th יש כל השרירים שצריך. הבעיה היא כרגיל בתוכנה, שעדיין אינה מהודקת דיה: המכשיר הושק באוגוסט בסמוך להשקת Android Pie, ולכן זה נסלח שמערכת ההפעלה שלו מבוססת על הגרסה הקודמת, Oreo. מה שפחות נסלח הוא אוסף באגים מעיקים ב-Flyme OS, הממשק הייחודי של היצרנית, מעין נקודת תורפה קבועה אצל מייזו, שהמפרט המרשים לא יכול לפצות עליה. זה מתחיל מההתראות: הבשורות הטובות הן שהמכשיר רוטט בכל פעם שמגיעה התראה חדשה. החדשות הפחות טובות הן שלפעמים חסר חיווי להתראה בשורת ההתראות בראש המכשיר. כשכבר מופיע חיווי, הוא מופיע בצורת אייקון של בועה. קיבלתם שתי התראות? עדיין תופיע שם רק בועה אחת. אם היתה כאן מגרעת, הייתי יכול להבין את הרצון לצמצם את רשימת ההתראות המופיעות בחלקו העליון של המסך. מאחר שאין כזאת, היה ראוי שמייזו תטפל בעניין הזה בצורה טובה יותר. הלאה: גללתם למטה את וילון ההתראות, ברוכים הבאים לרולטת ההתראות: לרוב, לחיצה על התראה מכניסה אתכם לאפליקציה ששלחה את ההתראה. ככה זה עובד בכל מקום וגם רוב הזמן במייזו. לפעמים, בחוקיות שאינה ברורה לי, המכשיר מחליט שלא להגיב לנסיונות להגיע לאפליקציה עצמה מההתראה שלה בוילון ההתראות. מה עוד? בהגדרות התצוגה ישנה אפשרות להפעיל מצב "תצוגה פועלת תמיד". הפעלתי את המצב הזה, אך גם כאשר לא הייתי בסביבת המכשיר, המסך במצב המתנה היה מוחשך לחלוטין, למעט הסימון של קורא טביעות האצבעות מתחת למסך. נתקלתי במצבים בהן אפליקציות מסויימות קופאות ואינן עובדות, אם כי היה מדובר במספר פעמים שניתן לספור על יד אחת לאורך כל תקופת הבדיקה. אין ספק שלעומת המכשיר הקודם של מייזו שבדקתי, יש כאן שיפור משמעותי, אפילו בתרגום הממשק. מצד שני, פגשתי מכשירים זולים יותר עם תוכנה מלוטשת ואמינה יותר.

גב זכוכית (צילום: גד גניר)

הקו האפור הקטנטן הוא mBack, פקד הניווט של מייזו (צילום: גד גניר)

ב-16th נפרדה סופית מייזו מכפתור הניווט בחזית המכשיר. מחליפות אותו שלוש דרכים שונות לבחירתכם לניווט בממשק: שורת פקדי ניווט וירטואליים סטנדרטיים של אנדרואיד, ניווט באמצעות מחוות, או mBack, האפשרות הנוחה ביותר בעיני: מעין כפתור בית וירטואלי שמאפשר ניווט בצורה דומה לזו של כפתורי הבית במכשירי מייזו הקודמים. נגיעה בקו הקטן בתחתית המסך מחזירה אתכם צעד אחורה. לחיצה חזקה עליו (מייזו היא היחידה בשוק פרט לאפל שעדיין מציעה זיהוי עוצמת לחיצה בחומרה ובממשק שלה) מחזירה אתכם אל מסך הבית, והחלקה למעלה משני צידיו מביאה אתכם אל מסך האפליקציות הפתוחות. בנוסף, ניתן לדלג בין אפליקציות פתוחות באמצעות החלקת האצבע לאורך הפס התחתון של המסך, בדומה לאופן שעושים זאת באייפון Xs Max, אם כי כאן הביצוע פחות מלהיב. לוקח למכשיר כמעט שניה להגיב להחלקת האצבע באופן הזה, מה שמוציא את החשק להשתמש באפשרות הזאת.

קורא טביעות אצבעות מתחת למסך (צילום: גד גניר)

חייכו למנגנון לזיהוי פנים (צילום: גד גניר)

קורא טביעות האצבעות של Meizu 16th הוא ללא ספק האטרקציה המסקרנת ביותר במכשיר הזה. קוראים מהסוג הזה קיימים נכון להיום בעיקר במכשירים ממיטב תוצרת תעשיית הסלולר הסינית, וטרם אומצו ע"י יצרניות כמו סמסונג, אפל, LG ואחרות. לאחר התנסות בקורא של מייזו, אני יכול להבין אותן: לאחר שנים של שימוש בקוראי טביעות אצבעות סטנדרטיים, המעבר לקורא מתחת למסך דורש תקופת הסתגלות מצד המשתמש: האצבע חייבת להיות נקייה ויבשה לחלוטין, והלחיצה על המסך חייבת להיות חזקה יותר ממה שהתרגלתם בקוראים סטנדרטיים. בימים הראשונים זה היה מתסכל מאוד. כל שעבר הזמן אחוזי ההצלחה שלי לפתוח ככה את המכשיר השתפרו, כשהתאמתי את עצמי לדרישות הקורא. ועדיין, גם אחרי תקופת ההסתגלות חייבים להגיד זאת באופן ברור: הקורא הזה עובד קצת פחות טוב מקוראי טביעות האצבעות הסטנדרטיים. מה שיכול לסייע הוא מנגנון זיהוי הפנים במכשיר, שאמנם אינו מאובטח כמו אלו שיש במכשירי האייפון החדשים וב-Huawei Mate 20 Pro, אולם הוא מהיר מאוד ולעיתים קרובות משחרר את המכשיר מנעילה עוד לפני שניסיתם בכלל לפתוח אותו באמצעות האצבע.

Meizu 16th (צילום: גד גניר)

אפשרויות הניווט החדשות וקורא טביעות האצבעות מתחת למסך הם תוצאה של השאיפה של מייזו להציע מקסימום מסך בתוך גוף מכשיר בגודל סביר, והיא בהחלט מצליחה בכך: ל-16th מסך בגודל מרשים של 6.5 אינטש, והוא עדיין נוח למדי לאחיזה ושימוש באמצעות יד אחת. המסך עצמו הוא מסך Super AMOLED ברזולוציה של 1080 על 2160 פיקסלים (+FHD) והוא נראה נהדר: צבעוני מאוד, ניגודיות מצויינת, ולמרות שאינו המסך המואר ביותר שיצא לי לנסות, הוא קריא ושמיש גם באור יום. גב המכשיר עשוי זכוכית כמו כמעט כל מכשיר דגל בשנת 2018, אך מייזו מספקת באריזת המכשיר כיסוי תואם כדי לספק לו הגנה מסויימת משריטות ונפילות. ה-16th הוא אחד הסמארטפונים הדקיקים והחלקלקים ביותר שיצא לי להשאיר עליהם את טביעות אצבעותיי. כמה חלקלק? במספר הזדמנויות במהלך התקופה שבה בדקתי אותו, המכשיר החליק החוצה מהכיס שלי בזמן שהתיישבתי. הנטיה של המכשיר לנסות ולברוח מכיסים היתה מטרידה אותי קצת פחות אם המכשיר היה מתהדר בתקן כלשהו של עמידות למים, אך כמו רוב הסמארטפונים שמגיעים מסין, הוא לא כולל הגנה מהסוג הזה.

חומרת הצילום של Meizu 16th נשארה כמעט זהה לזו של ה-15, אך כעת היא נתמכת ע"י ערכת שבבים בעלת יכולות טובות יותר לעיבוד תמונה, וזה בהחלט בא לידי ביטוי בתוצאות. מערך הצילום האחורי מבית סוני כולל מצלמת 12 מגה פיקסל עם צמצם ברוחב f/1.8, ייצוב תמונה אופטי ומיקוד באמצעות לייזר. השינוי העיקרי בחומרה הוא במצלמה המשנית במערך, מצלמת 20 מגה פיקסל עם צמצם ברוחב f/2.6 (במקום 2.8). זו מצלמה מצויינת: היא אמנם לא בליגה של מכשירים כמו ה-Note 9 או ה-iPhone Xs Max, אבל היא מציעה ביצועים יפים מאוד בכלל גם בצילום בחושך, והיא מפיקה תמונות חדות, עם טווח דינאמי נאה ופירוט מרשים. המצלמה עושה שימוש במנגנון AI ויודעת להתאים את הגדרות הצילום בהתאם לסיטואציה שזיהתה. גם המצלמה הקדמית מצויינת ויודעת ליצור אפקט טשטוש רקע מדויק יחסית.

(צילום: גד גניר)

ל-Meizu 16th רמקולים סטריאופוניים חזקים (הראשי בתחתית, המשני בחלק העליון, באפרכסת), אבל בעוצמות הגבוהות הם נוטים לצליל צורם מעט. למרבה השמחה, מייזו היא בין היצרניות שבחרו שלא להיפרד בינתיים משקע האזניות הסטנדרטי. הסוללה של Meizu 16th היא בקיבול של 3010mAh, קיבול קטן יחסית, כי זה כל מה שמייזו הצליחה לדחוס לתוך הגוף הדקיק של המכשיר הזה. בשימוש ממוצע היא תספיק לכ-5.5 שעות מסך שזה יפה מאוד ובהחלט יכול להספיק ליום שלם של שימוש, אם כי ישנם מכשירים בשוק שמציעים יותר מזה. מבלים יותר מ-5.5 שעות מול המסך? אין בעיה, מייזו צירפה לערכת המכשיר מטען מהיר 24W. חבל רק שלמרות שלמכשיר מעבד של קוואלקום, תקן הטעינה המהירה כאן הוא תקן ייחודי של מייזו, mCharge, מה שאומר שרק מטען מקורי של מייזו יטען את הסוללה במהירות.

מחירו של Meizu 16th ברשת באג, היבואנית הרשמית מתחיל מ-1999 ש"ח לגרסת ה-6 גיגה RAM ו-64 גיגה אחסון. המכשיר הזה ממשיך את הנוסחה הקבועה של מייזו עם כל מה שטוב וגם כל מה שרע בה: הוא נראה מצוין, מגיע עם מפרט טכני שמיישר קו עם המכשירים המתקדמים בשוק, עם מצלמה שתספיק בהחלט לרוב המשתמשים ואפילו סוללה לא רעה בכלל, והכל במחיר די אטרקטיבי. מה בכל זאת רע? בעיקר קורא טביעות האצבעות והתוכנה. לקורא ניתן עוד איכשהו להתרגל או להמנע מלעשות בו שימוש. לבאגים שדיברתי עליהם, גם אם לא מדובר במשהו חמור במיוחד, יותר קשה להתרגל, במיוחד כשיש למייזו תחרות לא פשוטה בטווח המחיר הזה. אם מייזו רוצה שיתייחסו אליה ברצינות, היא חייבת להתייחס יותר ברצינות לתוכנה במכשירים שלה.

אזניות True Wirelessהן חתיכת אתגר הנדסי שגם יצרניות גדולות מסתבכות איתו: הן חייבות להיות קטנות וקלות, כל אזניה מכילה סוללה משלה, ובמקום המועט שנותר צריך לדחוף חומרת אודיו ברמה סבירה, וגם מקלטים ומשדרים שייקשרו בין האזניות עצמן ובינן לבין הטלפון שלכם. חלק מהיצרניות אפילו דוחסות לשם גם חיישנים שונים כדי להוסיף לאזניות פונקציונליות של מעקב אחר פעילות גופנית. בדקתי בשנים האחרונות אזניות יקרות מאוד של יצרניות מוכרות מאוד, שחלקן כשלו באחד או יותר מהגורמים שיכולים להבדיל במוצר כזה בין הצלחה לכשלון מוחלט: חלקן לא היו נוחות באוזן, חלקן הציעו זמן סוללה קצר מדי, חלקן סבלו מהפרעות, וחלקן לא נשמעו מספיק טוב. אזניות ה-True Wireless של Alfawise לא נתנו לי סיבות לאופטימיות: לא רק שהן זולות באופן מעורר חשד, אפילו שם דגם נורמלי לא מופיע על האריזה שלהן. מצויד בציפיות נמוכות מאוד, ניגשתי בשבועות האחרונים לבחון את מה שיש למותג המדבקה הסיני להציע בסכום שעומד על כשישית מהסכום שיעלו לכם זוג AirPods.

Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones (צילום: גד גניר)

לפני הכל, בנוגע לשם הדגם שלהן: השם הוא "D05", אך המקומות היחידים בהם הוא מופיע הם בחוברת ההוראות, ובממשק הבלוטות'בטלפון שלכם כאשר תנסו לאתר אותן בסריקת מכשירים בסביבה (ואז האזניות יופיעו בתור "D05L", ו-"D05R"). בכל מקום אחר ההתייחסות אליהן (כולל על האריזה ובאתר היצרן) היא בשם המאוד גנרי "Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones", לכן, למרות שטכנית יש שם דגם קצר, אשתמש בשם שבו תמצאו אותן באתרי המכירות הסיניים.

ה-"Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones"מציגות עיצוב סולידי, בתנאי שבחרתם בצבע השחור. כשנשאלתי באיזה צבע אני מעדיף את יחידת הסקירה, הרשיתי לעצמי לבחור דווקא בצבע האדום העז והפוטוגני ולא השחור המשעמם. כפי שגיליתי די מהר, אזניות Truly Wireless נראות גם ככה מוזרות בדר"כ, אבל כשהן מגיעות בצבע אדום מטאלי, הן מייצרות תגובה רגשית חזקה הרבה יותר מהסביבה. אשתי למשל, כשראתה אותי איתן בפעם הראשונה, שאלה מדוע בחרתי לדחוף קפסולות של נספרסו לתוך האזניים. בעבודה, החברים היו פחות יצירתיים והתגובות נעו בין "וואו מה זה הדבר המכוער הזה", לרחמים על התחביב הזה שמחייב אותי להשתמש בפומבי באזניות שנראות ככה. כאמור, בצבע שחור הן נראות סטנדרטיות לחלוטין וסביר להניח שהתגובות האלו היו נחסכות ממני. בניגוד לקייסים אחרים של אזניות מסוגן, הן לא יושבות בתוך הקייס עצמו תחת מכסה כלשהו ולמעשה אין כאן חלקים זזים. הן מתמגנטות אל מקומן בחלקו העליון, יושבות שם ביציבות אך גם קל מאוד לנתק אותן משם כשרוצים להאזין למוזיקה. בתקופת הבדיקה הן שהו בתיק שלי ולא התנתקו מהקייס שלהן אפילו פעם אחת.

Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones. אין להן סנפיר ייצוב, והמבנה שלהן לא מנסה אפילו להתאים את עצמו לצורה של אוזן אנושית (צילום: גד גניר)

Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones מתמגנטות אל מקומן בחלקו העליון (צילום: גד גניר)

האזניות עצמן קלילות, אבל לקח לי מספר ימים עד שהצלחתי למצוא את הדרך הנכונה ואת מתאמי הסיליקון המתאימים ביותר לאזניים שלי. אין להן סנפיר ייצוב, והמבנה שלהן לא מנסה אפילו להתאים את עצמו לצורה של אוזן אנושית, אבל כאמור, איכשהו, הצלחתי להתרגל אליהן וללכת איתן בלי החשש שייפלטו מהאזניים שלי. מעבר לכך, הודות למשקל הנמוך שלהן, הן לא הציקו באזניים גם בהאזנה ממושכת. לא הייתי בוחר בהן כאזניות ריצה, אבל לפעולות פחות אינטנסיביות כמו הליכה או נסיעה בתחבורה ציבורית הן בהחלט יתאימו. אין כאן יותר מדי כפתורים, בטח שלא שליטה באמצעות מחוות מגע: כל אזניה מכילה לחצן אחד דרכו ניתן לעצור את המוזיקה או לענות לשיחה נכנסת (בלחיצה אחת), או לדלג שיר אחד קדימה (בשתי לחיצות). קשה להגיד שנוח ללחוץ על הלחצנים האלו, הם קשים מדי ולחיצה עליהם תערער את יציבות האזניות בתוך האזניים.

Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones (צילום: גד גניר)

ההפתעה הכי גדולה היא ללא ספק באיכות השמע. ה-"Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones"נשמעות פשוט נהדר. לא נהדר ביחס לאזניות במחירן. נהדר באופן כללי. באסים עם נוכחות, צליל פתוח, עם גבוהים מדויקים. בדר"כ בשמע אין קיצורי דרך: חומרה איכותית מגיעה עם תג מחיר גבוה. אלו לא אזניות לאודיופילים, אבל איכשהו החבר'ה ב-Alfawise הצליחו לגרום לאזניות האלו להשמע לא פחות טוב מאזניות שעולות הרבה יותר מהן. הן לא רק נשמעות יותר טוב, גם לא נתקלתי איתן בבעיות קליטה או בניתוקים. אם זה לא מספיק, אפילו אין כמעט דיליי בשמע בצפייה בסרטוני וידאו, משהו שאזניות יקרות בהרבה נופלות בו. סביר להניח שכל זה הודות לעובדה ש-Alfawise בחרה לעשות שימוש בשבב בתקן Bluetooth 5.0 שאמור לספק אות יציב וללא הפרעות. איפה הן בכל זאת לא הצטיינו? בשיחות טלפון. אנשים ששוחחתי איתם טענו שעוצמת השמע חלשה יחסית ושרעשי הרוח מסביב נשמעים היטב.

ל-"Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones"זוג סוללות מובנות בקיבול של 45mAh כל אחת. היצרנית מציבה יעד נמוך יחסית, כשעתיים וחצי של האזנה רצופה למוזיקה. במציאות הצלחתי לסחוט מהן אפילו יותר מזה, כ-3 שעות. זה עדיין לא הרבה, אבל זה בהחלט שמיש. הקייס של האזניות עשוי מתכת וגודלו כגודלה של קופסת סיגריות סטנדרטית. כנהוג בז'אנר, הוא מטעין את האזניות, אך כולל סוללה בקיבול ענק ביחס לאזניות אחרות מהסוג הזה, כ-2100mAh, מה שמאפשר תיאורטית כ-20 טעינות מלאות של האזניות ללא צורך בחיבור לחשמל. מעבר לכך, הקייס כולל גם יציאת USB סטנדרטית כמו ב- SOUL AMPS Air) כך שניתן להשתמש בו כסוללה חיצונית עבור הסמארטפון שלכם בעת הצורך.

Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones. כולל סוללה בקיבול ענק (צילום: גד גניר)

וחיבור USB סטנדרטי לשימוש כסוללה חיצונית (צילום: גד גניר)

הסכום אותו תידרשו לשלם עבור ה-"Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones"הוא כ-100 ש"ח, כולל משלוח. הן לא מיובאות באופן רשמי לישראל, אבל ניתן לרכוש אותן דרך אתרי קניות סיניים. להגיד שהן נותנות תמורה מצויינת למחיר הזה יהיה אנדרסטייטמנט. מדובר ללא ספק באחד המוצרים שהכי הפתיעו אותי לטובה מאז שאני בתחום הזה, כאשר ההפתעה הגדולה ביותר היא במקום שבו הכי קשה להפתיע לטובה, באיכות השמע. בתחומים אחרים הן אולי לא מצליחות להצטיין, אבל הן גם רחוקות מאוד מלפשל, ובכל מקרה בסכום כזה קשה לבוא בתלונות ל-Alfawise.

אתר הקניות Gearbest מציע לרגל יום הרווקים הסיני מגוון דילים על סמארטפונים, טאבלטים, שואבים רובוטים וחפיצים אחרים. כמות המוצרים מוגבלת, מוצרים נכנסים ויוצאים מהמלאי, אז שווה לעקוב אחר עדכונים בפוסט הזה. לדילים שוים נוספים הכנסו לדף המבצעים המתעדכן של האתר.

Xiaomi Pocophone F1 64GB

מחיר לפני ההנחה:309.99$

קוד קופון: GBMP1111F1

מחיר לאחר ההנחה:279.99$

לקנייה

Xiaomi Pocophone F1 128GB

מחיר לפני ההנחה:415.38$
מחיר לאחר ההנחה:309.99$

לקנייה

Xiaomi ROIDMI XCQ01RM Portable Strong Suction 18500Pa Wireless Vacuum Cleaner

מחיר לפני ההנחה:366.78$

מחיר לאחר ההנחה:279.99$

לקנייה

OnePlus 6 64GB

מחיר לפני ההנחה:518.68$
מחיר לאחר ההנחה:389.99$

לקנייה

Xiaomi Mi Robot Vacuum

שואב האבק המעולה של Xiaomi, נשלט באמצעות אפליקציה, ממפה את הבית ובונה מסלול אפקטיבי לניקוי הטוב ביותר. קראו כאןאת הביקורת המלאה שלי עליו.

מחיר לפני ההנחה:345.79$
מחיר לאחר ההנחה:259.99$
מחיר בהזנת קוד קופון GB-XM1111אחרי ההנחה:249.99$

לקנייה

Xiaomi Redmi Note 6 Pro

מחיר לפני ההנחה:248.88$
מחיר לאחר ההנחה:189.99$

לקנייה

Xiaomi Mi A2 Lite

מחיר לפני ההנחה:212.48$
מחיר לאחר ההנחה:169.99$

לקנייה

Xiaomi Mi A2

מחיר לפני ההנחה:279.43$
מחיר לאחר ההנחה:203.99$

לקנייה

Xiaomi Mi Band 3

מחיר לפני ההנחה:33.47$
מחיר לאחר ההנחה:20.79$

לקנייה

Xiaomi Mi Mix 2S 64GB

מחיר לפני ההנחה:543.98$
מחיר לאחר ההנחה:399.99$

לקנייה

Bosch Mini Handhold Adjustable Electric Screwdriver 3.6V 6 Gears Cordless Rechargeable Tool

מחיר לפני ההנחה:66.38$
מחיר לאחר ההנחה:39.99$

לקנייה

Xiaomi Mi 8 128GB

מחיר לפני ההנחה:501.58$
מחיר לאחר ההנחה:379.99$
מחיר בהזנת קוד קופון GBMP1111M8אחרי ההנחה:374.99$

לקנייה

Xiaomi Mi 8 Pro 128GB

מחיר לפני ההנחה:660.04$
מחיר לאחר ההנחה:569.99$

לקנייה

Xiaomi Mi Notebook Pro Core i5 NVIDIA MX150

מחיר לפני ההנחה:1079.18$
מחיר לאחר ההנחה:759.99$

לקנייה

גילוי נאות:

שיתוף הפעולה ביני לבין Gearbest הוא שיתוף פעולה במודל תכנית שותפים: קנייה שהתבצעה ע"י גולש שהגיע ל-Gearbest מהבלוג שלי, מתגמלת אותי בעמלה סמלית (שאינה מתווספת למחיר הסופי שאתם משלמים, המחירים שתשלמו בין אם בקנייה דרך הקישורים כאן ובין אם תגיעו עצמאית לאתר ותזינו את קוד הקופון - זהים). המוצרים בדף הזה אינם בהכרח מוצרים שבדקתי. אינני חלק מתהליך הקנייה. החיוב על המוצר, המשלוח שלו והתקינות שלו הם באחריותו הבלעדית של אתר gearbest. המחירים המוצגים כאן הם המחירים כפי שהם מופיעים באתר Gearbest ואינם כוללים מע"מ, מס קנייה או עלויות נוספות אחרות הנגבות ע"י חברת השילוח או ע"י הרשויות. זהו פוסט מתעדכן, אך מחיר המוצר הסופי נקבע ע"י אתר גירבסט, ולכן חשוב לשים לב למחיר באתר טרם הקנייה, ולוודא שהקופון אכן רלוונטי ותקף לפני ביצוע ההזמנה בפועל.

לפני קצת יותר משנה הציגה סמסונג את ה-Gear Sport, מעין גרסה עדכנית של ה-Gear S3, אבל כזאת שהותאמה ספציפית לספורט, כשהדגש הוא על מיגון משופר בפני מים, מה שמאפשר לצאת איתו לשחייה. ה-Galaxy Watch שהגיע אליי לפני מספר שבועות הוא למעשה ממשיך דרכו של ה-Gear S3, אך משלב את כל השיפורים שהביא איתו הדגם הספורטיבי. האם התוצאה היא הטוב מכל העולמות? לא ממש. האם זה מפריע להנות ממנו? ממש לא.

Galaxy Watch על היד שלי (צילום: גד גניר)

השעון החדש של סמסונג מגיע בשני גדלים: 42 ו-46 מ"מ. הגרסה אותה קיבלתי לבדיקה היא הגרסה הגדולה יותר. ברמת החומרה, ההבדל בגדלים בא לידי ביטוי מן הסתם במסך גדול יותר ב-0.1 אינטש, אבל גם בסוללה גדולה יותר משמעותית בדגם ה-46 מ"מ. האם זו בהכרח סיבה להעדיף את דגם ה-46? תלוי בגודל היד שלכם: ה-Galaxy Watch בגרסת ה-46 אינטש הוא שעון גדול ומאסיבי ויראה טוב יותר על ידיים רחבות יותר.

ה-Galaxy Watch נראה טוב ובנוי נהדר. גוף השעון עשוי מתכת בצבע כסוף מבריק, כאשר את חזית השעון מעטרת גלגלת שחורה. בצד ימין של גוף השעון מיקמה סמסונג שני לחצנים פיזיים. התכנון כאן נהדר: הויתור על כפתור אחד מרכזי מונע מצבים בהם הוא נלחץ שלא בכוונה בגלל כיפוף של פרק היד. שני הלחצנים שכן יש כאן בולטים מספיק כדי שניתן יהיה לאתרם בקלות וללחוץ עליהם, אבל הם לא נלחצים אף פעם בטעות. גוף השעון מוגן למים בעומק של עד 5 מטר, כמו ה-Gear Sport. הוא מגיע עם רצועות בשני אורכים שונים. הרצועות עשויות סיליקון וברוחב 22 מ"מ עם מנגנון Quick Release. אלו הן רצועות סטנדרטיות, כלומר, ניתן להחליף בקלות יחסית את הרצועה לכל רצועה תואמת אחרת, ולא בהכרח לכזאת של סמסונג או כזאת שתוכננה ספציפית עבור שעון זה.

המסך ב-Galaxy Watch שבדקתי הוא מסך Super AMOLED בגודל 1.3 אינטש, ברזולוצייה של 360 על 360 פיקסלים, זהה לזה שהיה ב-Gear S3. זו אחת הנקודות שמפרידות בין שעונים חכמים לשעוני ספורט מקצועיים. המסך הזה נראה כמו מסך של סמארטפון, צבעוני, מרהיב, אבל צורך הרבה יותר כוח מהסוללה, ומתמודד פחות טוב עם אור שמש בהשוואה לשעונים כמו vívoactive 3, או אפילו Amazfit Stratosשמתהדרים במסך פחות מרשים אבל יותר פרקטי. ניתן לבחור האם להשאיר את המסך כבוי באופן קבוע, למעט כאשר בודקים מה השעה באמצעות הזזה של היד ולחסוך משמעותית בחיי הסוללה, או לחילופין לבחור במצב Watch Always On, שמשאיר תצוגה חשוכה יותר וסטטית כל עוד לא בדקתם פיזית מה השעה. אני אישית העדפתי את האופציה הבזבזנית יותר, פשוט בגלל שלפעמים הייתי רוצה לדעת מה השעה בלי לעשות את התנועה המפורשת של היד, וגם בגלל שלפעמים גם ביצוע התנועה המפורשת לא גרם להדלקת המסך.

סמסונג נמצאת בעסקי השעונים החכמים מאז 2013. לאחר פלירט קצר עם אנדרואיד, החליטה להסתמך על מערכת ההפעלה המקורית שלה TIZEN. בפרק הזמן שעבר מאז, מערכת ההפעלה התבגרה הן מבחינת ממשק משתמש, והן מבחינת מבחר האפליקציות שניתן למצוא עבור שעוניה. מאז ה-Gear S2הממשק של השעונים החכמים של סמסונג נראה פחות או יותר אותו הדבר, אבל כשמשהו עובד טוב אין באמת צורך לשנות אותו. גולת הכותרת כאן היא הגלגלת במסגרת המסך, דרכה ניתן לנווט בממשק השעון. למי שטרם יצא להכיר: ל-Galaxy Watch מסכי בית עליהם ניתן להציב ווידג'טים של האפליקציות המובנות בשעון (מזג אויר, לוח שנה, קיצורי דרך לאימונים שונים וכו'), או לצפות בהתראות מהסמארטפון. הגלילה במסך האפליקציות נוחה יותר מבכל שעון אחר: מסובבים את הגלגלת כדי לבחור באפליקציה שרציתם להשתמש בה, ולוחצים על מרכז המסך.

Galaxy Watch (צילום: גד גניר)

בחנות האפליקציות של סמסונג תמצאו מגוון עצום של עיצובי שעון (Watch Faces), מעבר לאלו שמגיעים מותקנים מראש עם השעון עצמו. למעשה, כל העיצובים שפותחו עבור ה-Gear S3 יעבדו גם כאן. מה לגבי אפליקציות אחרות? המבחר נאה וממשיך לגדול, וזה מדד מצוין למצבה של מערכת ההפעלה. אמנם Keep ו-Maps של גוגל עדיין נעדרות מחנות האפליקציות, אבל יש להן תחליפים לא רעים. אפליקציית Spotify מאפשרת לכם, מעבר לשליטה במוזיקה וגישה לפלייליסטים שלכם, גם להוריד שירים ישירות אל השעון, להתחבר דרכו לאזניות בלוטות'ולוותר על הסמארטפון כשאתם יוצאים לריצה. כמובן שניתן לעשות זאת גם בלי ספוטיפיי, אבל אם כבר התרגלתם לאפליקציית המוזיקה, זה נוח הרבה יותר. יש לכם מצלמת GoPRo? תשמחו לשמוע שכם עליה תוכלו לשלוט דרך השעון באמצעות האפליקציה הייעודית.

ניתן לא רק לשלוט על השמעת שירים, אלא גם להוריד רשימות השמעה מלאות אל הזכרון הפנימי של השעון ולצאת לריצה בלי הסמארטפון (צילום: גד גניר)

כמה מעיצובי השעון שניתן להוריד בחינם מחנות האפליקציות של סמסונג (צילום: גד גניר)

ה-Galaxy Watch מגיע עם Samsung Health, אפליקציית הספורט וניטור הפעילות. האפליקציה עוקבת אחר מספר הצעדים שביצעתם בכל יום, קומות שטיפסתם, דופק ממוצע, קלוריות, ועוד. כמו רוב השעונים שיצא לי עד כה לבדוק, גם השעון של סמסונג נכשל באופן מביך בחישוב מספר הקלוריות ששרפתי מדי יום. לפי Galaxy Watch, הממוצע השבועי שלי עמד על 1900 קלוריות ליום, שזה מאוד מחמיא, אבל אין לזה קשר למציאות ולפעילות הגופנית המועטה שאני מבצע. במקרים שכן עשיתי קצת פעילות גופנית, מד הדופק הציג מדידות לא מדויקות במיוחד, אם כי במצב מנוחה הוא דווקא עשה עבודה טיפה טובה יותר. ובכל זאת, הוא מצליח להפתיע לטובה בכמה מקומות: כמו ב-Gear Sport, גם כאן יש זיהוי של פעילות גופנית, גם אם לא הפעלתי את המעקב. נניח התחלתי בפעילות גופנית לא מתוכננת (אצלי זה בדר"כ משחק פינג פונג בעבודה) השעון ידע לזהות אוטומטית את השינוי בדופק ובתנועה, ולסווג זאת במעקב הנתונים כפעילות גופנית. השעון גם יודע לזהות כאשר אינכם בתנועה זמן ממושך, לתת לכם תזכורות שכדאי לכם לקום מהכסא, או לפחות לעשות מתיחות. אם תתעלמו מההמלצות, השעון עדיין יציג לכם הודעות פרגון כשתקומו בסופו של דבר. נחמד מצידו. השעון יודע לבצע גם מעקב מפורט אחר כמות ואיכות השינה שלכם, ולהציג כמה זמן ישנתם שינה קלה, כמה זמן ישנתם שינה עמוקה, וכמה זמן נמשך שלב ה-REM שלכם (Rapid Eye Movement, ידועה גם בתור שנת חלום). הבעיה היחידה עם המעקב הזה היא העובדה שמדובר בשעון גדול יחסית וכבד, שלא לכולם נוח לישון איתו. מעבר לזה, כשהשעון על היד שלכם בלילה, הוא לא נטען.

מפרגן לי על זה שהלכתי לישון בזמן (צילום: גד גניר)

מעקב אחר צעדים, קומות שטיפסתי, דופק ממוצע ושריפת קלוריות (צילום: גד גניר)

מפרגן לי שהגעתי ליעד הצעדים היומי (צילום: גד גניר)

מבט מקרוב על תחתית השעון ועל מד הדופק (צילום: גד גניר)

מה הבעיה עם זה שהוא לא נטען בלילה? שטעינה שלו נמשכת קרוב לשלוש שעות. זה ה-מ-ו-ן. הסמארטפון שלכם ייטען כנראה מהר יותר ויש לו סוללה גדולה יותר. שכחתם לטעון את השעון או שהיה לכם חשוב לנטר את איכות השינה שלכם ומצאתם את עצמכם בבוקר עם סוללה ריקה? תשכחו מהשעון לשעות הקרובות. לאחר שתסיימו לטעון אותה במלואה, משך זמן השימוש שהסוללה של Galaxy Watch תיתן לכם תלוי באופי השימוש: המקסימום שהצלחתי לסחוט ממנו היה שלושה ימים וחצי. תוסיפו לזה מסך מופעל באופן קבוע ופרק הזמן הזה יתקצר לכמעט יומיים. מתעדים פעילות ספורטיבית, או עושים שימוש נרחב ב-GPS? הזמן יתקצר אפילו יותר. יחסית לשעון חכם זה יפה מאוד. יחסית לשעון ספורט זה מעט.

Galaxy Watch (צילום: גד גניר)

שתי אסכולות שולטות כיום בשוק השעונים החכמים: שעונים חכמים שאפשר לעשות איתם גם ספורט, ושעוני ספורט שהם גם שעונים חכמים. למרות העבודה הנרחבת שסמסונג עושה כדי לצבוע את השעונים שלה בצבעים ספורטיביים, השעונים שלה נשארים עדיין באסכולה הראשונה ועושים שם עבודה נהדרת, אולי בצורה הטובה ביותר בשוק כיום. כשעון חכם, מעין חלון אל הסמארטפון שלכם שמטרתו להציג התראות ולאפשר לכם לעשות פעולות יומיומיות נוספות, ה-Gear Watch הוא נהדר: נראה טוב, המסך שלו מרהיב, הממשק שלו נוח, חנות האפליקציות שלו עשירה ומגוונת (בעיקר בעיצובי שעון, אבל עדיין), יש לו הגנה אמיתית ושימושית בפני מים ואפילו לא חייבים לטעון אותו כל יום או אפילו כל יומיים. לסמסונג יש עוד כברת דרך לעשות בטרם תוכל להתחרות עם השעונים החכמים שלה במגרש של שעוני ספורט "אמיתיים", אבל אפילו בניטור הפעילות היומיומי הוא מפתיע לטובה, לפחות בחלק מהזמן. המחיר, 1579 ש"ח, גם הוא שייך לטווח המחירים של שעונים חכמים, ונמוך מזה של שעוני ספורט יוקרתיים.

היעד שוואוויהציבה לעצמה בשנה שעברה, לעקוף את אפלבטבלת המכירות העולמית הושג: בחודשים האחרונים, היצרנית הסינית התבססה במקום השני, ודחקה אל המקום שמתחתיה את החברה שהביאה לעולם את האייפון. האם זה סייע לה להשתחרר ממנטליות האנדרדוג? אם להסתמך על כמות הזמן שהושקע באירוע השקת ה-Mate 20 Proלהשוואה נקודתית אל המתחרות מקוריאה ומארה"ב, נראה שלא. זה התחיל כבר לפני האירוע: כבר בסיום ההכרזה על האייפונים החדשיםמספר חודשים לפני, צייצה וואווי בחשבון הטוויטר הרשמי שלה הודעה בה היא מודה לאפל על כך שהיא מאפשרת לה להיות הגיבורה הראשית של שוק הסלולר בשנת 2018 (או במילים אחרות, שההשקה היתה נטולת חידושים לעומת זו הצפויה של ה-Mate 20 Pro). מספר שבועות לאחר מכן הסתננה לכמה מהתורים בחנויות אפל ברחבי אירופה, וחילקה שם סוללות ניידות למשתמשים שייקנו את המכשיר החדש של אפל, כמעין ביקורת על חיי הסוללה של המכשיר החדש.

Huawei Mate 20 Pro (צילום: גד גניר)

ועדיין, עם הטרלות לא הולכים לבעלי המניות. כדי לשמר את הישגי המכירות שלה, עדיין בלי השוק האמריקאי, החברה חייבת להגיע להתמודדות בזירת מכשירי הדגל עם מכשיר מאיים באמת. ה-Mate 20 Pro הוא מכשיר דגל שנבנה לפי הספר, מיישר קו עם כל טרנד מתקדם שקיים בשוק הסלולר של סוף שנת 2018 ואפילו מוסיף פה ושם כמה חידושים מעניינים. ביליתי עם המכשיר בשבועות האחרונים וניסיתי להבין מה מבין הדברים שוואווי הציגה הוא רק גימיק שנועד לנגח את המתחרות, ומה באמת בא לידי ביטוי בחיי היום יום.

בשנים האחרונות סדרת Mate של וואווי מסונכרנת עם השקת ערכת השבבים החדשה שלה. זה עובד הפוך בכל שאר החברות שמציגות מכשירים עם ערכת שבבים חדשה בסבב הראשון של ההשקות, בין פברואר לאפריל. תיאורטית זה נותן לוואווי יתרון מסוים, ואכן, ערכת השבבים החדשה שלה, Kirin 980 היא ערכת השבבים הראשונה בשוק האנדרואיד המיוצרת בארכיטקטורת 7 ננו מטר. לא אכנס כאן שוב לתיאורים הטכניים שכבר עברתי עליהם ברשמים הראשונים על המכשיר, אבל כן אשתף אתכם בחויית השימוש בפועל. בפעולות יומיומיות, כמה לא מפתיע, המכשיר זריז מאוד. אפליקציות נטענות במהירות, המעבר ביניהן חלק וזריז, והמכשיר יודע לנהל אותן בצורה חכמה כך שאפליקציות בעלות חיבה רבה מדי למשאבי עיבוד וסוללה לא ירוצו ברקע למשך זמן רב מדי. אחת האפליקציות שידועות בחיבתן לסוללה היא אפליקציית מסנג'ר של פייסבוק, ואכן ברוב הפעמים שחזרתי אליה נראה כי היא נסגרה כשלא עשיתי בה שימוש. בוואטסאפ זה לא קרה. ניהול האפליקציות האגרסיבי של וואווי הוא תופעה ידועה ומוכרת כבר שנים, אבל זה באמת נראה כאילו בשנים האחרונות זה נמצא במגמת שיפור, וה-Mate 20 Pro ממשיך את המגמה הזאת. כברירת מחדל, כמעט כל האפליקציות מנוהלות באופן אוטומטי, אבל אם ישנה אפליקציה שאינכם רוצים שתזכה לטיפול של וואווי, באפשרותכם לבטל עבורה את הניהול האוטומטי. זה שימושי בעיקר באפליקציות של חפיצים המתחברים אל המכשיר, אפליקציות המאפשרות שליטה בהם ודורשות חיבור קבוע. הפתעה לרעה נרשמה דווקא במשחק היחיד שאני משחק בו בסמארטפון, PUBG. לא ברור למה, מכשיר הדגל, עם אחת מערכות השבבים המתקדמות בשוק, זכרון RAM בנפח נדיב של 6 גיגה ו-128 גיגה זכרון, זוהה ע"י המשחק כמכשיר שניתן להריץ אותו עליו בהגדרות הגרפיות הנמוכות ביותר. מעבר לכך, במהלך המשחק, גב ה-Mate 20 Pro התלהט באופן משמעותי במיוחד באיזור שליד מערך הצילום, משהו שלא קורה לי במכשירים אחרים. זו בעיה מאוד נקודתית שסביר להניח שתיפטר במהרה, אבל חשוב שתדעו עליה אם תכננתם לקנות את המכשיר הכי חזק של וואווי כדי לשדרג את חויית המשחק, במשחק הספציפי הזה. אגב, לגבי אחסון: וואווי הציגה יחד עם ה-Mate 20 PRo גם פורמט חדש וייחודי לכרטיסי זכרון, כזה המותאם למגירת הסים הכפולה של המכשיר. נכון להיום אופציית הרחבת הזכרון עדיין יקרה מאוד, אבל זו עדיין אופציה שקיימת עבורכם, במידה ו-128 הגיגה המובנים לא יספיקו לכם.

Huawei Mate 20 Pro (צילום: גד גניר)

מעטפת ה-UI הייחודית של וואווי, ה-EMUI, כאן בגרסה 9.0 דומה ויזואלית מאוד לגרסה הקודמת, אבל מביאה איתה מספר שיפורים, חלקם מתוך מערכת ההפעלה אנדרואיד בגרסה 9 (Pie) עליה היא מתבססת. כזאת היא "Digital Balance", אפליקציה דרכה ניתן לקבל מידע על כמה זמן ביליתם מול המכשיר, מה עשיתם איתו בזמן הזה, כמה פעמים הדלקתם את המסך, וגם ניתן לקבוע הגבלות לזמן המסך המקסימלי, הגבלות לאפליקציות ספציפיות, או להגדיר שבשעות מסוימות המסך יציג ממשק שחור לבן כדי לבאס את המשתמש ולעזור לו להלחם בהתמכרות בזמן שאמור היה ללכת לישון.

במשך שנים מבקרים ומשתמשים תיעבו את EMUI, די בצדק. עד לפני כמה שנים זה היה ממשק מכוער שזרק על המשתמש המון התראות שאין לו מה לעשות לגביהן (טוב, הבנתי שוואטסאפ צורכת המון סוללה, מה אני אמור לעשות עם המידע הזה?) ובתחילת דרכו היה גם עמוס בבאגים שונים ומשונים. בשנים האחרונות EMUI הולכת ומשתפרת ומציקה הרבה פחות למשתמשים. מעבר לכך, מפתחי EMUI טוענים שיותר מתמיד, גרסה 9.0 תאפשר למכשירים להשאר מהירים לאורך זמן, כמעט כמו שהיו מהירים בתחילת דרכם. מעניין יהיה לראות האם ההבטחה הזאת תתממש במציאות.

EMUI רחוקה מלהיות אנדרואיד נקי. יש כאן את כל סט האפליקציות הבסיסיות מבית וואווי ולא ניתן להסיר אותן גם אם תעדיפו להשתמש באלו של גוגל. מצד שני, בגזרת הבלואוטוור, וואווי התקינה מראש על המכשיר רק אפליקציית צד ג'אחת, Booking.com, וגם אותה ניתן להסיר מהמכשיר. ללא ספק, אפילו לסמסונג יש מה ללמוד כאן.

ה-Mate 10 Proוה-P20 Proהביאו איתם מצב דסקטופ ייחודי שאיפשר לחבר את המכשיר באמצעות מתאם, אל מסך, מקלדת ועכבר, ולעבוד עליו כמו על מחשב עם ממשק מותאם למסך גדול. כפי שכבר ציינתי בעבר, זה אחד הפיצ'רים המלהיבים והמרשימים ביותר במערכת ההפעלה ובמקביל גם הזוכה הבלתי מעורער בתחרות "הפיצ'ר שתשתמשו בו בערך פעם אחת וגם זה כדי להרשים מישהו". במשך שנים חברות ניסו להפוך את הסמארטפון לתחליף מחשב וכשלו בכך. הביצוע אצל וואווי מצוין, אבל עדיין, מי בכלל צריך את זה? אם אני רוצה להציג תכנים על המסך, אני יכול לעשות זאת לרוב היישר מהאפליקציה דרך כרומקאסט באופן אלחוטי. ב-Mate 20 Pro כבר אין צורך במתאם. ניתן לעבוד במצב זה באופן אלחוטי, בתנאי שהמסך שאליו אתם רוצים להתחבר תומך בתקן Miracast.

מצב הדסקטופ ב-Mate 20 Pro, מגניב להפליא ולא שימושי

ל-Mate 20 Pro יש מעט מאוד מסגרת והמון מסך. וואווי לא הסתפקה בצמצום של המסגרות העליונה והתחתונה למינימום האפשרי, היא גם חזרה לשטיק המעצבן של מסך המתקמר בצדדיו, לאחר שבשנה שעברה זנחה אותו. בואו נשים את הדברים על השולחן: אין שום תועלת פרקטית למסכים מהסוג הזה. הם נראים טוב ומאפשרים לחברות להתגאות בגודל מסך גדול יחסית, ועדיין לשמור על רוחב צר יחסית של המכשיר. בזאת מסתכמים היתרונות של מסכים עם קימור בצדדים. החסרונות לעומת זאת, רבים: מסכים כאלו שבירים יותר, פחות נוח להשתמש בהם (לפעמים המסך מזהה מגע לא מכוון), קשה יותר למצוא ולהתקין עליהם מגני מסך, הם מבליטים השתקפויות, והגרוע מכל, הם לרוב מייקרים את מחירו הכללי של המכשיר. אם כל זה לא מספיק, בשבועות הראשונים לאחר התחלת המכירה הרשמית של Mate 20 Pro בישראל, התגלה כי תקלת ייצור במכשירים רבים גורמת למשתמשים לראות כתמים ירוקים בצידי המסך. היבואניות הרשמיות בישראל לקחו במהרה אחריות על התקלה ומאפשרות למשתמשים שמכשיריהם הושפעו מהתופעה, לגשת אל אחת ממעבדות השירות ולקבל שובר לרכישת מכשיר חדש. הבעיה היחידה עם הפתרון הזה היא שחלק מהמשתמשים דיווחו כי גם במכשירים החדשים שרכשו, תופעת המסכים הירוקים חזרה על עצמה. חשוב להדגיש שלא כל מי שרכש מכשיר אכן סובל מהתופעה, וההערכה היא שכנראה המלאים הראשונים עם המכשירים הפגומים עומדים להיגמר. עם זאת, אם תכננתם לרכוש בתקופה הקרובה את המכשיר, מומלץ בחום לעקוב אחר דיווחי משתמשים ברשת לגבי נושא זה.

מסך קמור בשני צדדיו

מתחת לאור השמש (צילום: גד גניר)

Huawei Mate 20 Pro (צילום: גד גניר)

ביחידות שלא סובלות המתופעה הזאת (כמו היחידה שקיבלתי לסקירה) המסך נראה נהדר. זהו מסך AMOLED בגודל 6.39 אינטש ברזולוציה של 1440 על 3120 פיקסלים. כנהוג במסכים כאלו, יש כאן צבעוניות עזה, ושחור כהה במיוחד. המסך עצמו מואר היטב וניתן יהיה לעבוד איתו בצורה סבירה גם בחוץ באור יום. לאחר שב-Mate 9 Pro ב-Mate 10 Pro וב-P20 Pro הסתפקה וואווי ברזולוציה מעט נמוכה יותר, אבל בגלל שפיקסלים רבים על המסך מבזבזים סוללה, וואווי יודעת לשנות את הרזולוציה בהתאם לסיטואציה. במסך הבית לדוגמה, אין שום משמעות לרזולוציה גבוהה יותר מרזולוציית FHD, ולכן אין צורך שהמכשיר ינסה להציג רזלוציה גבוהה מזו.

הניווט במכשיר מתבצע באמצעות שלוש שיטות שהמשתמש יכול לבחור מביניהן את הנוחה ביותר עבורו: באמצעות פקדי ניווט וירטואליים סטנדרטיים של מערכת ההפעלה אנדרואיד, באמצעות עיגול וירטואלי ורב שימושי המופיע על המסך, או באמצעות מחוות מגע בלבד (כפי שזה באייפונים החדשים).

חיישן טביעת האצבע מתחת למסך פועל נהדר. מזהה את האצבע במהירות וכמעט לא נתקלתי במצבים בהם הסריקה נכשלה. המגרעת הרחבה יחסית במסגרת העליונה של המכשיר מאכלסת בתוכה מערך צילום תלת מימדים מתקדם שמאפשר זיהוי פנים מאובטח, וגם המנגנון הזה עובד בצורה מצויינת עם אחוז כשלונות מזערי.

חיישן טביעת אצבע מתחת למסך (צילום: גד גניר)

גב המכשיר מצופה זכוכית בגימור של פסים אלכסוניים. הגימור הזה מצליח איכשהו להסתיר או לדחות טביעות אצבעות, ומונע מהמכשיר להחליק מהיד. למרות המחמאות הרבות שהעניק לו המשתמש האובייקטיבי מר ריצ'ארד יו, מנכ"ל ווואווי באירוע הכרזת המכשיר, ה-Mate 20 Pro הוא מכשיר שלא נוח כל כך להשתמש בו או להחזיק לאורך זמן. המכשיר אכן דקיק ומעוגל כפי שציין יו, אבל בפועל משהו בפרופורציות לא ממש מסתדר. המכשיר צר וארוך יחסית וכשבוחרים לנווט במכשיר באמצעות מחוות, צריך להקדיש תשומת לב, לפחות בהתחלה, כדי להמנע מלהפיל אותו בטעות. הנחמה היחידה בהקשר הזה היא שקייס (שממילא תקנו, זה לא מכשיר זול) ישפר כנראה את המצב.

מבט מקרוב על גימור הגב של Huawei Mate 20 Pro (צילום: גד גניר)

החל מלפני שנתיים, כשהחל שיתוף הפעולה בינה לבין יצרנית המצלמות והעדשות Leica, הציגה וואווי שיפור מתמיד ביכולות הצילום של המכשירים שלה. השיא של מגמת השיפור הזאת בא לידי ביטוי בציון הגבוה שקיבל ה-P20 Pro בדירוג של Dx0, ציון שאפל עם iPhone Xs Max וסמסונג עם Galaxy Note 9 טרם הצליחו לעקוף. אפשר להתווכח על האופן שבו החברה הצרפתית מחשבת את הציונים, אבל אין עוררין על כך שהמצלמות של וואווי מהשנה וחצי-שנתיים האחרונות הן בשורה הראשונה של הצילום הסלולרי. ציונו של ה-Mate 20 Pro בדירוג של Dx0 טרם התפרסם, אבל קשה להאמין שהוא יקבל ציון נמוך יותר מקודמו. ל-Mate 20 Pro מערך צילום שכולל שלוש מצלמות: הראשונה, מצלמה עם חיישן ברזולוציה של 40 מגה פיקסל, צמצם רחב יחסית (f/1.8) ועדשה רחבה. המצלמה השנייה היא ברזולוציית 20 מגה פיקסל, אך עם צמצם צר יותר (f/2.2) ועדשה אולטרא רחבה. המצלמה השלישית היא מצלמת טלפוטו לצילומים עם זום אופטי עד X5 וייצוב תמונה אופטי. איכות הצילום הכללית לא השתפרה באופן משמעותי אבל עדיין מדובר במצלמה משובחת. השדרוג האמיתי במצלמה של המייט 20 פרו על פני מצלמות של מכשירים קודמים של וואווי הוא בוורסטיליות שלה. הוספת העדשה הרחבה עוזרת מאוד בצילומים בהם נדרשתם עד כה להתרחק מהאובייקט כדי לתפוס את כולו במצלמה. זה לא משהו חדש, החידוש הוא שזה לא בא על חשבון עדשת זום. מעבר לכך, היכולת להתמקד ממרחק של 2 ס"מ במצב מאקרו מאפשרת לצלם מקרוב תמונות סופר מפורטות וחדות. המקום היחיד בו זיהיתי חולשה מסויימת זה במצלמה בעלת העדשה האולטרה רחבה: למצלמה זו צמצם צר יותר והיא מתמודדת פחות טוב עם איזורים חשוכים וצילומים בתאורה נמוכה, ביחס למצלמות האחרות של המכשיר.

(צילום: גד גניר)

החלק המרגש ביותר במצלמה של מייט 20 פרו אמור היה להיות השילוב בין יכולות ה-AI למצלמות האיכותיות. בצילום פורטרט סטנדרטי המצלמה מתפקדת נהדר ויודעת לטשטש את הרקע באופן מדויק וטבעי. לא מספיק לכם? וואווי שילבה אפקטים שמעובדים בעזרת ה-AI של ערכת השבבים של המכשיר. הבעיה העיקרית שלי היא לא עם העובדה שמדובר באפקטים מטופשים (תוכלו לבחור בין צלליות של תריסים, צבעים פסיכדליים, שינוי קוי המתאר של נקודות אור בתמונה כך שייצרו צורה שונה מבמציאות), אלא עם העובדה שהם מבוצעים רע: החיתוך גס מדי והאפקטים עצמם מוגזמים וילדותיים קצת. אפילו Stage Lightning, אפקט שהופך את הרקע של המצולם לשחור נראה רע ולא מדויק. המקום היחיד בו החיבור בין ערכת השבבים למצלמה באמת מצליח להרשים (אך עדיין, לא ברור מה התועלת האמיתית של זה) הוא במצבי הוידאו החדשים, בייחוד "AI Color"שיודע לזהות אנשים בתמונה ולהפוך לשחור לבן את כל הרקע סביבם. אנשים שתציגו בפניהם את הוידאו הזה יתפעלו מאוד, אך אחרי שניים שלושה סרטונים כאלו זה ימצה את עצמו. להוציא את הגימיקים המטופשים, מדובר כאן במערך צילום מעולה.

הסוללה ואפשרויות הטעינה שלה קיבלו המון תשומת לב בהכרזת המכשיר, ובצדק. וואווי ציידה את Mate 20 Pro בסוללה בעלת קיבול ענקי, 4200mAh שמתורגמים בשימוש סטנדרטי לכ-7 שעות מסך, נתון מעולה באופן כללי, ועוד יותר מרשים כשמביאים בחשבון שמדובר במכשיר דגל עם מעבד חזק ומסך גדול עם רזולוציה גבוהה. זה לא נגמר שם: הסוללה הענקית הזאת יכולה להיטען באמצעות המטען במצורף מ-0 לרמה של 70% טעינה בתוך כחצי שעה בלבד, טעינה של 40W, מהיר יותר כנראה מכל מכשיר אחר בשוק. לא מספיק לכם? המכשיר תומך בטעינה אלחוטית מהירה במתח של 15W. על כל אלו האפילה יכולת אחת ייחודית, טעינה אלחוטית הפוכה: ה-Mate 20 Pro מסוגל לשמש כמשטח טעינה אלחוטי עבור מכשירים אחרים בעת הצורך. היכולת הזאת איפשרה בהכרזת המכשיר לריצ'ארד יו להטריל עוד קצת את אפל ולהציג תמונה ענקית של אייפון לוגם לרווייה אחוזי סוללה מגבו של Mate 20 Pro. במציאות מדובר בעיקר בגימיק. גם אם מתעלמים מאחד הכללים הבסיסיים בטבע האנושי (לא מכיר בנאדם אחד שיהיה מוכן לוותר למען חברו על כמה אחוזי סוללה) הסיפור הזה לא באמת עובד בצורה פרקטית. כדי לטעון מכשיר אחר, צריך להצמיד את השניים גב אל גב, כך שלא ניתן להמשיך לעבוד עם המכשיר המטעין תוך כדי טעינה. נניח שאתם מוכנים להיפרד מהסמארטפון שלכם עד שהטעינה תסתיים, תהליך הטעינה עצמו איטי להחריד, וגרוע מכך, הוא ממש לא סימטרי: המכשיר המטעין מאבד אחוזי סוללה גבוהים בהרבה ממה שמקבל המכשיר הנטען, מה שוודאי יפגע במוטיבציה הנמוכה גם ככה של בעלי Mate 20 Pro לעזור לחברים בעת צרה.

פתח הרמקול נמצא בשקע הטעינה (צילום: גד גניר)

ל-Mate 20 Pro זוג רמקולים. העליון כרגיל באפרכסת. את הרמקול התחתון מעצבי וואווי מיקמו כך שפתח היציאה שלו הוא למעשה שקע הטעינה. הבחירה במיקום המשונה הזה העלתה את החשש בהתחלה שבכל פעם שנבחר לטעון את המכשיר, הדבר יחסום את הרמקול שלו. נראה כי על מנת להתגבר על כך, בכל פעם שהמכשיר מזהה כי הוא נטען, רמקול האפרכסת מקבל תוספת כוח והעוצמה הכללית כמעט ולא משתנה. מתי זה בכל זאת לא עובד? כשאתם חוסמים בטעות עם האצבע את השקע הזה. כך או כך, עוצמת השמע חזקה, אך הצליל נוטה להיות צורם ברמות הווליום הגבוהות. וואווי נפרדה רשמית משקע האזניות הסטנדרטי כבר בשנה שעברה, אם כי היא עדיין מוסיפה לערכות המכשירים שלה אזניות עם חיבור לשקע USB Type C שהתגלו כמפתיעות מאוד לטובה. בשילוב עם האקולייזר המובנה Dolby Atmos, ניתן לקבל מהמכשיר שמע איכותי מאוד באזניות.

ה-Mate 20 Pro עולה בארץ כ-4000 ש"ח. יקר, נכון, אבל זה המחיר של מכשיר שנדחסו לתוכו כל חידוש טכנולוגי וכל טרנד שמכשיר דגל בשנת 2018 יכול לאמץ: ערכת שבבים עם AI, מסך AMOLED ברזולוציית 2K עם מסגרות דקיקות מאי פעם ושוליים קמורים, קורא טביעות אצבעות מתחת למסך, מצלמה קדמית עם זיהוי תלת מימד מאובטח, טעינה מהירה, טעינה אלחוטית מהירה, טעינה הפוכה ועוד. נכון, חלק מהדברים הם בגדר גימיק, נכון, חלק מהדברים לא באמת פועלים בצורה מושלמת, נכון, ייקח זמן עד שתתרגלו לאחוז במכשיר ונכון, במחיר הזה ניתן לקנות Galaxy Note 9. כל זה לא משנה את העובדה ש-Mate 20 Pro הוא בסופו של דבר סמארטפון דגל ראוי שמצטיין כמעט בכל תחום שמשפיע על השימוש היומיומי בו, בעיקר בסוללה שתצטרכו להתאמץ מאוד כדי לסיים אותה ביום אחד, ומצלמה איכותית ושימושית להפליא.

בסוף שנת 2014 הרשיתי לעצמי לצאת בהכרזה דרמטית: הסמארטפונים החדשים של אסוס יכולים לבלום את פלישתם של מותגים סיניים לישראל. בארבע השנים שחלפו מאז ההכרזה ההיא מותגים סיניים רשמו הצלחה מסחררת בישראל, בעוד הזנפונים של אסוס התנדפו מהשוק הישראלי לאחר כשנתיים . להגנתי ייאמר שהמותגים הסיניים שרשמו את אותה הצלחה, מותגים כמו וואווי ושיאומי, החלו בכלל את פלישתם רק חודשים ספורים מאוחר יותר. לאחרונה היצרנית הטיוואנית עושה קאמבק אל השוק הישראלי באמצעות יבואנית רשמית חדשה, רשת KSP. הסנונית הראשונה בקאמבק הזה היא ה-Zenfone 5z, סמארטפון שמכוון גבוה יותר מהזנפונים הקודמים של אסוס בישראל: לא עוד מכשיר ביניים סימפטי, כי אם מכשיר עם מפרט טכני שממקם אותו בקטגוריית מכשירי דגל מודרניים.

Asus Zenfone 5z (צילום: גד גניר)

הזנפונים של 2014 הגיעו עם מעבדי Atom מבית אינטל שניסתה להכנס באותה תקופה לשוק ערכות השבבים עבור סמארטפונים. כחלק מאותו ניסיון, המעבדים ניתנו לאסוס בתנאים אטרקטיביים, מה שאיפשר לאסוס למכור את המכשירים שלה יחסית בזול. הזנפון של שנת 2018 מתבסס על ערכת שבבים פחות ייחודית: Snapdragon 845, אותה אחת שניתן למצוא במכשירים כמו LG Thinq G7, ה-Mi Mix 2Sוה-Pocophone F1של Xiaomi, ולמעשה אצל כמעט כל יצרנית סמארטפונים שאינה מייצרת בעצמה את ערכות השבבים שלה. זו ערכת השבבים החזקה ביותר בקטלוג של קוואלקום, ויחד עם זכרון RAM בנפח של 6 גיגה הם מספקים חויית שימוש חלקה וזריזה, וגם מאפשרים גיימינג ברמות שלא מביישות אף מכשיר דגל אחר בשוק. למכשיר אחסון מובנה בנפח של 64 גיגה, אותו ניתן להרחיב באמצעות כרטיס זכרון מסוג MicroSD בנפח של עד 512 גיגה.

ה-Zenfone 5z מריץ את מערכת ההפעלה אנדרואיד בגרסה 8, אך ספק אם תצליחו לזהות אותה מתחת לתוספות והשינויים שאסוס הלבישה מעליה, בממשק שנקרא ZenUI. ממשקים כאלו נתפסים לרוב כמשהו שלילי בגלל שהם מכבידים לכאורה על המכשיר. במקרה של ה-Zenfone 5z אין תחושה כזאת, כנראה הודות למפרט הטכני המכובד. מעבר לכך, המכשיר עצמו יציב, אין באגים, תקלות או קריסות של אפליקציות. הכל עובד כמו שצריך לעבוד. בעבר אסוס היתה דוגמה רעה מאוד לחברה שנתנה ל-Bloatware להשתלט על הממשק שלה. גם כיום היא מעמיסה לא מעט אפליקציות חלופיות למה שגוגל מציעה בעצמה ממילא, אבל לפחות מדובר אך ורק באפליקציות מבית אסוס עצמה, ולא אפליקציות צד ג'שהותקנו מראש על המכשיר.

אפליקציית מזג אויר ב-Zenfone 5z. המון אפליקציות מובנות, לפחות אין כאן אפליקציות צד ג' (צילום: גד גניר)

אסוס שיפצה באופן נרחב את כל איזור וילון ההתראות. כמה נרחב? הוא כולל לא פחות מ-36 פקדים שונים (בדר"כ יצרניות ממקמות שם לכל היותר חצי מהכמות הזאת) על פני שלושה מסכים שניתן לדפדף ביניהם. זה לא באמת מפריע, אבל לא ברור מי זקוק לקיצור דרך לרדיו או להפעלה של התאמה אוטומטית של טמפרטורת הצבע לסביבה, דווקא מהמקום שבו יצרניות אחרות ממקמות גישה מהירה להפעלה וכיבוי של בלוטות', WiFi או חיבור נתונים סלולריים. אחד מקיצורי הדרך היותר מועילים שאסוס הכניסה לוילון ההתראות הוא לחצן המאפשר דיווח חירום על המיקום שלכם. הלחצן הזה למעשה משתף קישור (באפליקציה לבחירתכם, בין אם בוואטסאפ, הנגאאוטס, או אפילו בהודעה ישירה באינסטגרם) דרכו ניתן לעקוב אחר המיקום שלכם, כל עוד לא כיביתם את השירות הזה. באפשרותכם לעדכן בקישור הזה על מצבכם, לבקש להתקשר חלילה לעזרה או להודיע שהכל כבר בסדר.

וילון ההתראות ב-Asus Zenfone 5z (צילום: גד גניר)

ה-Zenfone 5z הוכרז בחודש פברואר (אך הגיע לשוק העולמי רק בחודש יוני), מה שהופך אותו לאחד המכשירים הראשונים בשוק האנדרואיד השנה שהגיעו עם מגרעת (Notch). המגרעת כאן קטנה יחסית וכוללת מצלמה, רמקול אפרכסת, נורית חיווי על התראות, וחיישן קרבה ותאורה. אין כאן מערכת זיהוי תלת מימד כדוגמת זו שב-iPhone Xאו ב-Huawei Mate 20 Pro, אבל ישנו זיהוי פנים דו-ממדי שאמנם אינו מאובטח אך הוא יעיל וזריז. המסך עצמו, בגודל 6.2 אינטש וברזולוציה של 1080 על 2246 פיקסלים נראה מצוין: צבעוני, מואר וחד.

חלקו האחורי של המכשיר מתהדר בגימור שקשה להתעלם ממנו. מתחת לציפוי זכוכית ישנו גימור מתכתי עם חריטה מעגלית, דומה מאוד לזה שתמצאו במחשבים הניידים של אסוס. זה גימור יוצא דופן שבהחלט מושך תשומת לב, והאופן האגרסיבי שבו הוא מחזיר את האור שפוגע בו מסיט את תשומת הלב מטביעות האצבעות שנשארות על גב הזכוכית. במרכז גב הזכוכית נמצא קורא טביעות האצבעת שעושה עבודה מצויינת, אם כי זיהוי הפנים בדר"כ מביא לפתיחת המכשיר עוד לפני שגיששתם את דרכם על גב המכשיר בחיפוש אחריו. באופן כללי, הרגשתי שה-Zenfone 5z מעט רחב מהסטנדרט, אבל זה לא באמת הפריע בשימוש היומיומי. מה שכן מפריע, ברמה הפסיכולוגית לפחות, זו העובדה שאין למכשיר הגנה רשמית בפני מים, הגנה שכן קיימת בלא מעט מכשירי דגל אחרים בשוק.

ה-Zenfone 5z חולק את אותה חומרת צילום עם Zenfone 5, גרסת ביניים זולה יותר של אותו מכשיר: מערך צילום ראשי הכולל שתי מצלמות - האחת ברזולוציית 12 מגה פיקסל עם ייצוב תמונה אופטי, פוקוס אוטומטי, צמצם רחב f/1.8, ועדשת 24 מ"מ. המצלמה השנייה במערך היא ברזולוציית 8 מגה פיקסל עם צמצם f/2.0 ועדשת 12 מ"מ. המצלמה לא מציעה זום סטנדרטי, אלא בחירה בין צילום בזוית רגילה לבין צילום בזוית רחבה. בנוסף, באסוס טוענים שזו מצלמת AI שמתאימה את הגדרות הצילום לסיטואציה. בשורה התחתונה, היא לא הלהיבה אותי. זו לא מצלמה גרועה, הייתי מרוצה ממנה כמצלמה של מכשיר ביניים, אבל כמצלמה של מכשיר דגל היא לא מספקת לטעמי את הסחורה: צילום בלילה מתאפיין בגרעון ורעש דיגיטלי, מריחות ושלל פגמים אחרים שתמצאו בהיקפים נמוכים יותר במצלמות של מכשירים בקטגוריה שלו. מעבר לכך, ככל שתנאי התאורה פחות אידיאליים, כך גם המיקוד פחות אפקטיבי, מה שאומר שתמונות שצולמו באיזורים שאינם מוארים היטב, יסבלו לפעמים ממריחות וטשטוש. המצלמה הקדמית זכתה לאפליקציה משלה, SelfieMaster שמרכזת בתוכה קיצורי דרך לצילום סטילס או וידאו, צילום עם מצב יופי (אם אתם בעניין של טשטוש מלאכותי ואגרסיבי מאוד של עור הפנים שלכם) ואפילו את "ZeniMoji", הגרסה של אסוס ל-AniMoji.

מערך הצילום הראשי של Zenfone 5z

(צילום: גד גניר)

ZeniMoji

הסוללה של Zenfone 5z מגיעה בקיבול של 3300mAh. זה לא מרשים בצורה יוצאת דופן על הנייר, אבל בפועל היא מצליחה להפתיע לטובה. קיבלתי ממנה בין 6 ל-6.5 שעות מסך בין טעינה לטעינה, שזה יפה מאוד. אם אתם זקוקים ליותר מזה, המכשיר עצמו תומך בתקן טעינה מהירה QC 3.0. כמו מכשירים רבים בשוק, גם ה-Zenfone 5z מגיע עם זוג רמקולים, האחד בתחתית שאחראי על התדרים הנמוכים והשני באפרכסת שאחראי צלילים בתדר גבוה. העוצמה מספקת וגם כך גם האיכות, אך אל תצפו כאן לחויה יוצאת דופן. בניגוד למספר הולך וגדל של יצרניות סמארטפונים, אסוס עדיין לא ביטלה את שקע האזניות הסטנדרטי. נחמד מצידה.

מחירו של Asus Zenfone 5z ביבוא רשמי של עומד על 2390 ש"ח. למעט המצלמה ועניין העמידות במים, המכשיר הזה עושה כל מה שמצופה ממכשיר דגל בסוף שנת 2018 לעשות, ואפילו מצליח להפתיע לטובה עם חיי סוללה מרשימים. איפה הקאצ'? בשוק שיש בו מכשירים כמו אייפון Xsאו Note 9, הזנפון יכול היה להיתפס כאלטרנטיבה זולה ומשתלמת. הבעיה שהוא לא באמת מתמודד איתם. הוא צריך להתמודד בסניפי היבואנית KSP עם מכשירים של שיאומי שעולים פחות ממנו ומציעים מצלמה עדיפה, או לחילופין עם מכשירי Galaxy S9 ביבוא מקביל שעולים טיפה יותר, אך מוכרים הרבה יותר בשוק הישראלי. במצב כזה, גם בלי קשר ללקח שלמדתי ב-2014, קשה לי לצאת בהכרזות דרמטיות לגבי ה-Zenfone של 2018.

בשנת 2016, המותג הסיני OnePlusהחליט לעבור למודל השקות חדש. לאחר פלירט קצרצר עם מכשיר ביניים (OnePlus X) , חזרה החברה להשיק אך ורק מכשירי דגל, רק שבמקום להסתפק באחד בשנה, היא הבינה ששוק האנדרואיד התחרותי דורש השקה של מכשיר דגל חדש פעם בחצי שנה. באיזור חודש מאי מוכרז מכשיר הדגל העיקרי של החברה, וקצת פחות מחצי שנה לאחר מכן מוכרזת גרסה מעודכנת הכוללת בתוכה שיפורים וניסיון להתיישר עם טרנדים שצצו בינתיים בשוק. הגרסה הזאת מסומנת כבר שלוש שנים באות "T". במעבר מ-OnePlus 3ל-OnePlus 3T המכשיר שודרג בעיקר מבפנים: הוא קיבל ערכת שבבים מעודכנת וסוללה בעלת קיבול גדול יותר. במעבר בין OnePlus 5ל-5Tהשינויים הבולטים היו בעיקר חיצוניים: מעבר למסגרות מסך דקיקות יותר והגליה של קורא טביעות האצבעות אל גב המכשיר כתוצאה מכך. איזה סוג של שינויים מביא איתו ה-6T, המכשיר החדש ביותר של החברה? קצת משני הסוגים.

OnePlus 6T (צילום: גד גניר)

ערכת השבבים של ה-6T נותרה אותה אחת שאיתה הגיע ה-6: ה-Snapdragon 845, ערכת השבבים החזקה ביותר של קוואלקום, שמונה ליבות, ארבע מתוכן לפעילות אינטנסיבית במהירות 2.8 גיגהרץ, ועוד ארבע במהירות 1.7 גיגהרץ לפעולות יומיומיות. השינוי המשמעותי הוא בקונפיגורציות הזכרון והאחסון בהן ניתן לקבל את המכשיר. הגרסה הבסיסית והזולה ביותר מגיעה עם שילוב של 6 גיגה RAM ו-128 גיגה אחסון. הגרסאות היותר יקרות מגיעות עם 8 גיגה RAM ו-128 או 256 גיגה אחסון. בכל הגרסאות, כרגיל אצל OnePlus, לא ניתן להרחיב את נפח האחסון המובנה. לשם השוואה, הגרסה הבסיסית ביותר של ה-OnePlus 6 הגיעה עם 64 גיגה אחסון בלבד, נפח צפוף מעט במונחי 2018. מי שרצה מעבר לזה צריך היה להוסיף כסף ולרכוש גרסה שמגיעה גם עם זכרון RAM בנפח 8 גיגה, נפח שאין לו משמעות או יתרון ממשי נכון להיום בשימוש יומיומי במכשיר. באופן לא מפתיע, לא ביחס למפרט הטכני ולא ביחס לרקורד של OnePlus, ה-6T הוא בין המכשירים המהירים והיציבים שאי פעם בדקתי. הכל עובד חלק, מהר מאוד וללא זכר לבאגים כלשהם. זה מפרט שמעבר לעבודה יומיומית, יאפשר לכם להריץ חלק כל מה שקיים כיום בחנות האפליקציות של גוגל, כולל משחקים עם גרפיקה מורכבת בהגדרות התובעניות ביותר, והוא אכן עושה זאת.

ה-6T מגיע עם Oxygen, מערכת ההפעלה של OnePlus, המבוססת כאן על מערכת ההפעלה אנדרואיד בגרסתה העדכנית ביותר, Android Pie (גרסה 9). OnePlus החלה את דרכה בכלל עם Cyanogen OS, אך בעקבות הסתבכות משפטית עם יצרנית הודית, שאיימה למנוע מהחברה הסינית למכור מכשירים בהודו, עברה החברה לפיתוח עצמאי של תוכנה, וטוב שכך. Oxygen בגרסתה הנוכחית מאוד נקייה, מאוד יציבה, ועובדת חלק. לא תמצאו בה תוכנות צד ג'שהותקנו מראש, לא תמצאו בה עומס של תכונות ויכולות שלא באמת תעשו בהן שימוש, אין כאן ניסיונות לכפות על המשתמש שימוש במשהו שאינו מגיע גם ככה מגוגל. ל-OnePlus רקורד מצוין בעדכונים: גרסת האנדרואיד החדשה ביותר מגיעה אל מכשיריה לפני רוב היצרניות האחרות בשוק, וגם מכשיריה הישנים יותר ממשיכים לקבל עדכוני אבטחה.

וילון ההתראות ב-OnePlus 6T (צילום: גד גניר)

השינוי הויזואלי הבולט ביותר ב-6T הוא באיזור מגרעת המסך, שהפכה ממלבן שחור קטן ומכוער למעין בליטה קטנה ומעוגלת, מעין טיפה שיוצאת ממסגרת המסך העליונה. נכון, עדיף בלי מגרעת בכלל, אבל המגרעת הזאת לא רק קטנה מהרגיל, היא גם מוסיפה איזשהו סטייל ייחודי. גב המכשיר נשאר זהה כמעט לחלוטין לזה של ה-6 הרגיל, למעט העלמותו של קורא טביעות האצבעות מגב המכשיר. לאן הוא נעלם? חזר אל חזית המכשיר, מתחת למסך עצמו. קוראי טביעות אצבעות מתחת למסך הם עדיין טכנולוגיה חדשה, טיפה בוסרית: הם מעט איטיים יותר וצריך להסתגל לצורת המגע השונה (כמו גם לעובדה שבאמת צריך "לקלוע"עם האצבע על הסימון על המסך ולא למשש את דרכך אליו), אבל אחרי מספר ימי שימוש מתרגלים לזה ולא מרגישים באמת בהבדל. הקורא של OnePlus 6T הוא בין הזריזים שיצא לי להתנסות בהם, ועובד נהדר גם דרך מדבקת המסך. OnePlus היא היחידה בשוק למיטב ידיעתי, למעט אפל, ששילבה מפסק פיזי לשליטה על פרופיל השמע הרצוי. המפסק הזה מאפשר מעבר מהיר, בלי צורך בפתיחת המכשיר, בין מצבי הפעלה שונים - צלילים, שקט לחלוטין או רטט. מפסק כזה קיים במכשיריה מאז שנת 2015, הוא שימושי להחריד, ולא ברור לי איך יצרניות אחרות לא העתיקו אותו. המסך של OnePlus 6T הוא מסך AMOLED בגודל 6.41 אינטש, ברזולוצייה של 1080 על 2340 פיקסלים. זה מסך צר וארוך, בפורמט 19.5:9, מה שאומר שאין סיכוי שתצליחו להגיע עם האגודל ביד שמחזיקה את המכשיר, אל המסגרת העליונה ממנה בדר"כ מושכים את וילון ההתראות מטה. למרבה המזל אין בכל באמת צורך, וגלילה מטה בכל מקום על פני מסך הבית תוריד למטה את וילון ההתראות. זקוקים לוילון ההתראות בזמן שאתם באפליקציה כלשהי? אין בעיה, בשביל זה יש לכם שתי ידיים. המסך עצמו, כמו כל מסך AMOLED אחר מציג צבעים מרהיבים, שחור עמוק וכהה מאוד וניתן לשלוט בטמפרטורת הגוונים בהגדרות המכשיר. הבהירות האוטומטית ב-OnePlus 6T אגרסיבית מדי לטעמי, אבל המסך מתפקד לא רע בכלל גם תחת השמש.

מסך AMOLED (צילום: גד גניר)

גב המכשיר עשוי זכוכית. למה? בגלל שזו אופנת מכשירי הדגל בסוף שנת 2018. הגב הזה לא מסתיר מנגנון טעינה אלחוטית אם תהיתם. ההסברים של אנשי החברה מדוע אין במכשיר טעינה אלחוטית תמוהים קצת: טעינה אלחוטית היא עדיין איטית משמעותית ביחס לטעינה רגילה ובטח ביחס לטעינה המהירה של המכשירים של OnePlus, ולכן נכון לעכשיו אין מקום לשלב טעינה כזאת במכשירים. על השאלה מדוע מכשירי החברה אינם מציעים עמידות רשמית במים התקבלה תשובה בעייתית יותר: המכשירים למעשה עמידים במים, אבל כדי להציג את תקן העמידות הרשמי, החברה תידרש לגבות כמה עשרות דולרים נוספים על כל מכשיר. פתיחות זה יפה ונחמד, אבל זה מאוד לא פרקטי במקרה הזה: מנכ"ל החברה בכבודו ובעצמו ציין שהמכשיר עמיד במים, אבל OnePlus לא מציינת זאת באתר היצרן, ומן הסתם גם לא תיקח אחריות על נזקי מים. לפיכך, הדרך הנכונה להתייחס אל המכשיר הזה נכון לעכשיו היא כמכשיר שאינו עמיד בפני מים, אבל בעל סיכויים לא רעים לשרוד גשם, התזת מים או נפילה לשלולית.

מבט מקרוב על המגרעת של OnePlus 6T (צילום: גד גניר

גב הזכוכית של OnePlus 6T (צילום: גד גניר)

OnePlus 6T (צילום: גד גניר)

חומרת הצילום ב-OnePlus 6T נשארה זהה לזו של ה-6: מערך צילום ראשי בעל שתי מצלמות. הראשית ברזולוציה של 16 מגה פיקסל, צמצם ברוחב מקסימלי של f/1.7, חיישן בגודל 1/2.6", וייצוב תמונה אופטי. המצלמה השנייה היא ברזולוציית 20 מגה פיקסל, צמצם ברוחב זהה וחיישן טיפה קטן יותר בגודל 1/2.8". זו מצלמה נהדרת, אם כי היא עדיין לא ברמה של מה שמציעים מכשירים כמו iPhone Xs Max, Galaxy Note 9או Huawei Mate 20 Proהיא מתמודדת יפה עם תאורה לא אידיאלית, היא מצלמת תמונות מרהיבות ומלאות פרטים וגוונים במצב HDR, ובאופן כללי רוב המשתמשים יהיו מרוצים ממנה, אם כי מפעם לפעם מנגנון הייצוב האופטי, במיוחד בצילום בתוך חדרים או בלילה, מפספס קצת, ונדרש יותר מניסיון אחד כדי להגיע לתמונה חדה וממוקדת. אחד השינויים המהותיים שנוספו ל-6T הוא מצב צילום לילה בחשיפה ארוכה (דומה לזה שיש ב-P20 Proוב-Mate 20 Pro של וואווי) שיוצר תמונות חדות צבעוניות וברורות יותר ובאמת עושה את העבודה. המצלמה הקדמית סטנדרטית: לא מרשימה בצורה יוצאת דופן אבל גם לא מפשלת רוב הזמן. גם כאן נדרשת בעיקר יד יציבה כדי להגיע לתוצאות חדות וממוקדות.

מערך הצילום הכפול של OnePlus 6T (צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

בניגוד ליצרניות אחרות ששילבו במכשירים שלהן רמקולים סטריאופוניים, OnePlus מסתפקת ב-6T ברמקול אחד. הרמקול הזה חזק במידה מספקת, ואיכותי למדי. ה-6T הוא המכשיר הראשון של OnePlus שבו החברה בוחרת לוותר על שקע אזניות סטנדרטי. הייתי עובר על זה לסדר היום יותר בקלות, אלמלא OnePlus בעצמה לא היתה מתבדחת על חשבונה של אפל על הנושא הזה בשנתיים האחרונות ביותר מהזדמנות אחת. אם שמים לרגע בצד את השאלה אם בסוף שנת 2018 אכן יש צורך בשקע כזה או שלא, זה פשוט נראה רע ש-OnePlus לועגת לאפל בשלוש השקות שונות רק כדי להגיע למסקנה דומה בהשקה הרביעית: פינוי המקום שתפס שקע האזניות מאפשר להכניס לשם דברים אחרים, למשל, סוללה קצת גדולה יותר.

ואכן, הסוללה של OnePlus 6T היא הסוללה הגדולה ביותר אי פעם במכשיר של היצרנית הסינית, בקיבול של 3700mAh. מכשיריה של וואנפלוס תמיד הצטיינו בחיי סוללה ארוכים וה-OnePlus 6T לא מאכזב בנושא זה: הגעתי איתו בממוצע לכ-5 וחצי עד שש שעות מסך שזה מצוין. טכנולוגיית הטעינה המהירה של וואנפלוס נשארה מהירה להפליא. המטען המקורי של החברה טוען את המכשיר ב-20W, באופן שאינו גורם לסוללה ולמכשיר עצמו להתחמם יתר על המידה. חצי שעה של טעינה תביא אתכם לכמעט 60% סוללה (מספיק ליום שלם של שימוש לטענה החברה), וטעינה מלאה תיקח לכם כשעה. מה שהשתנה זה השם. במהלך השנה האחרונה וואנפלוס נמצאת בסכסוך משפטי עם Bragi, יצרנית אזניות שטוענת לבעלות על המילה "Dash". וואנפלוס כבר רשמה סימן מסחרי על השם Warp Charge אבל טרם התחילה להשתמש בו, ובמקומו אתם מקבלים בינתיים את השם חסר המעוף "Fast Charge". זה לא באמת כזה קריטי, העיקר שזה באמת מהיר.

קורא טביעות אצבעות מתחת למסך - יש. שקע אזניות - אין (צילום: גד גניר)

מחירה של הגרסה הבסיסית ביותר של OnePlus 6T, זו שבדקתי ומגיעה עם זכרון RAM בנפח 6 גיגה, ואחסון בנפח 128 גיגה עומד על 2899 ש"ח במכשירים ביבוא של Cell Now, היבואן הרשמי של החברה בישראל. זה כבר לא זול, אבל ביחס למקומות אליהן הגיעו יצרניות כמו וואווי, אפל וסמסונג, המחיר הזה עדיין מצליח איכשהו להציב את OnePlus כאלטרנטיבה משתלמת יותר. ה-6T לא מביא איתו איזשהו שינוי מהותי בתבנית הקבועה של OnePlus ואני מציין זאת במובן החיובי ביותר שניתן לציין דבר כזה. ה-6T ממשיך להיות מעין מכונית ספורט סלולרית: זה מכשיר חזק מאוד כמו מכשיריה הקודמים של החברה, עם תוכנה יעילה ונקייה משטויות, עם סוללה מצויינת וטעינה מהירה להפליא. אליהם מצטרף עכשיו קורא טביעות אצבעות נוצץ חדשני ומרשים מתחת למסך, ומגרעת קטנה מתמיד.

אחת השבלונות הפופולריות במדריך שטרם יצא לאור, לכתיבת ביקורות על רובוטים ומוצרי טכנולוגיה אחרים המתחזים ליצורים חיים, היא השבלונה המספרת את סיפור התאהבותו של הכותב בחפיץ שכזה. כך לדוגמה הייתי אמור להתאהב בזמנו ב-Vi, המאמנת הוירטואלית, וכך גם כנראה הייתי אמור לפתח רגשות כלפי BB8ו-Sphero, שאמנם לא ניסו להתחזות ליצורים אנושיים אבל בהחלט ניתן לתייג אותם כ"חמודים". זה לא ממש קרה. למעשה, הרובוט היחיד שאכן פיתחתי לגביו רגשות הוא השואב הרובוטי בבית. זו לא התאהבות, זה יותר הערכה או הכרת תודה לו, לבוראיו ולמשווקיו. קראו לי מיושן, אבל פשוט קשה לי להתאהב במשהו שאינו חי באמת. מה יכול לגרום לי לדמיין שצעצוע מהסוג הזה חי באמת? בעיקר מגוון גדול של תגובות למגוון גדול של גירויים, אך גם עיצוב שמעורר קונוטציות חיוביות. מעבר להתאהבות הראשונית, חשוב לתחזק כאן מערכת יחסים ארוכה. אם הרובוט לא ידע להרחיב את רפרטואר המשחקים, הפעלולים והתגובות שלו, הוא ייזנח בסופו של דבר. COZMO, הרובוט הראשון של anki שמתחיל להימכר בימים אלו ברשת באג ינסה לשכנע את הילדים שלכם שהוא יצור חי. האם יש לו את מה שצריך כדי לגרום להם להתאהב בו?

anki COZMO. נראה כמו הצאצא של WALL-E ו-EVE ולא במקרה (צילום: גד גניר)

אנשי anki רצו להיות בטוחים שתתאהבו ב-COZMO ממבט ראשון. ואכן, COZMO נראה כמו הצאצא של שני רובוטים סופר-מפורסמים: Wall-E ו-EVE. הדמיון אינו מקרי: קארלוס באנה, אנימטור לשעבר באולפני פיקסאר הובא ל-anki כדי לפקח על העיצוב החיצוני ועל עיצוב המחוות וההתנהגויות של COZMO. התוצאה נראית מוכרת להפליא: את הפנים (זוג עינים כחולות על רקע מסך שחור) קיבל מאימו EVE, כמו גם את הצבע הלבן בגופו. כל השאר, התנועה באמצעות זחל וגלגלים, והגמלוניות הכללית הגיעו ללא ספק מ-Wall-E. להשלמת התחושה שאתם למעשה בתוך סרט, לאורך כל זמן ש-COZMO ער, מתנגנת דרך הטלפון שלכם נעימת רקע, מהסוג שמלווה סצינות של רובוטים בדר"כ בקולנוע.

COZMO מגיע עם 3 קוביות. הקוביות הן חלק בלתי נפרד מכמעט כל משחק או פעולה שמבצע הרובוט, וברוב המשחקים נדרשים להקיש עליהן בצורות כאלו או אחרות: ב-Quick Tap תתחרו מול COZMO מי מקיש מהר יותר על הקוביה שלו כששתי הקוביות מאירות באור בצבע זהה. ב-Memory Match חוזרים על רצף אורות בדומה ל"סיימון", וב-Keep Away צריך להציג בפני COZMO את אחת הקוביות אבל להרחיב אותה בזמן לפני שהוא מכה בה עם הזרוע שלו. באגף הטריקים ניתן לבקש ממנו לגלגל קוביה, לערום קוביה מעל קוביה, למוטט עמוד קוביות או אפילו סתם להתחיל לשיר. במצב Explorer הוא יסייר, אבל רק בשליטה ידנית שלכם: ניתן לשלוט על הזרוע שלו, על זוית הראש ועל כיוון הנסיעה. ניתן גם לבקש ממנו להקריא טקסטים שתזינו עבורו באפליקציה, ולהכיר לו אנשים, ע"י סריקה של הפנים שלהם. הפנים נשמרות בזכרון של COZMO וברגע שתנוח עליו הרוח הוא יבהה בכם ויקרא בשמכם (לאחר שהזנתם אותו באפליקציה, כמובן).

anki COZMO וקוביות המשחק שלו (צילום: גד גניר)

אני, כפי ש-COZMO רואה אותי (צילום: anki COZMO)

מבט דרך עיניו של COZMO על אחת מקוביות המשחק שלו (צילום: anki COZMO)

בנוסף לכל אלו יש ב-COZMO גם צד פרודוקטיבי: Code Lab, עורך קוד המאפשר למשתמש לבנות תרחישים בעצמו, ולעצב את הפעולות והתגובות של COZMO לבד. ניתן להתחיל מההתחלה וניתן גם לערוך רשימת מיני - משחקים קיימים, לשנות אותם או לקבל מהם השראה. משחקים וחמידות בלבד ממצים בתוך זמן קצר מאוד. החלק שמאפשר למידה וכתיבת קוד יבטיחו שהצעצוע היקר הזה לא יהפוך לחסר שימוש כעבר כמה ימים, בתנאי שהילדים שלכם באמת בקטע.

ועדיין, יש לא מעט דרכים אחרות לעודד ילדים ללמוד קוד. חלק גדול מהן זול יותר אבל מעטות מהן חמודות כמו COZMO. הוא מפסיד גרוע מאוד במשחקים ומכה בזרועות שלו בעצבים בכל הפסד. מצד שני הוא יודע לשמוח באמת בנצחונות. בזמן שאינכם מנחים אותו מה לעשות, הוא מחפש בעצמו מה לעשות. הוא יציע לכם דרך האפליקציה לשחק איתו במשחקים (ויראה מאוכזב מאוד אם תבחרו לסרב), הוא יתחיל לשיר באופן ספונטני, יבצע תרגילים אקראיים עם הקוביות או שסתם יסייר בסביבה הקרובה אליו. במידה והנחתם אותו על שולחן, הוא ידע ברוב המקרים לעצור לפני שיגיע אל הקצה ולשחרר קריאת התפעלות מהגובה ממנו עלול היה ליפול. הכל חמוד נורא ומגוון למדי. על בתי בת ה-7 זה בהחלט עבד. במבט מהצד נראה היה שכל התהיות הקיומיות של אבא שלה על צעצועים מתקדמים לא מעסיקות אותה, והיא התלהבה מכל ציוץ שלו. הדבר היחיד שקצת הרס לה את ההתלהבות זו העובדה ש-COZMO חירש ולא באמת שמע אותה קוראת לו או מנסה למשוך את תשומת ליבו.

COZMO (צילום: גד גניר)

חי על הקצה (צילום: גד גניר)

כמו עם חיית מחמד אמיתי, גם עם COZMO יש פה ושם מטלות: האפליקציה תנחה אתכם כשיש צורך "להאכיל" (לנער מולו קוביה ולאפשר לו להרים אותה) אותו, מתי יש צורך לכוונן אותו (לא כל כך הבנתי את הקטע הזה, האפליקציה מתריעה על תקלות שהדרך לתקן אותן הוא לחזור על רצף של חצים מוארים), וגם ישנו "מד משחק"שמצביע על האם הוא דורש שישחקו איתו או שהוא מרוצה מהמצב הקיים. ככל שתשחקו איתו יותר, רמת המיומנות שלו במשחקים תעלה והוא יהפוך למאתגר יותר. מעבר לכך, ככל שתשתמשו בו יותר, ייפתחו עבורכם פעלולים חדשים שהוא מסוגל לבצע ומשחקים חדשים.

מתקשה להתעורר לפעמים (צילום: גד גניר)

מה פחות חמוד ב-COZMO? לוקח לו זמן להתעורר. אני לא מדבר על המניירות שעיצבו עבורו לשלב שבו מפעילים אותו, שאמורות לדמות קשיי התעוררות חמודים ואנושיים. אני מדבר על כך שבחלק מהזמן כשאני מפעיל אותו, הוא מתחיל לעשות את הקולות האלו, אבל הם נשמעים מקוטעים והתגובה שלו איטית להחריד. רק כעבור מספר דקות הוא מתחיל לתפקד חלק ונורמלי. מניח שהנושא הזה יטופל בעדכוני גרסה. נושאים מעיקים אחרים שלא יטופלו ככל הנראה בעדכון גרסה קשורים לקונספט שלו. COZMO פעיל רק כשהאפליקציה פתוחה. כיביתם את האפליקציה - COZMO יתחיל לנחור. מאחר שהקשר בינו לבין הטלפון/טאבלט שלכם נשען על רשת אלחוטית שהרובוט מייצר בעצמו (ושאינה מחוברת לאינטרנט), עדיף להתקין את האפליקציה שלו על טאבלט ולא על הסמארטפון שלכם, שכן במשך כל זמן המשחק בו, תהיו מנותקים למעשה ולא תקבלו הודעות או עדכונים מאפליקציות.

נטען (צילום: גד גניר)

בסופו של דבר לא התאהבתי ב-COZMO. הבת שלי דווקא כן, אבל גם אצלה זה נמשך ממש מעט זמן. עם כל ההערכה להשקעה הנרחבת בעיצוב חויית השימוש בו, עדיין, כמו כל צעצוע מסוגו, בשלב מסוים ממצים. העובדה שהתפעלתי מהאנושיות שלו בשעה-שעתיים הראשונות לשימוש בו, לא מנעה ממני בסופו של דבר להתחיל לחזות מראש את המניירות שלו לאחר שניצח אותי בפעם העשירית ברציפות ב-Quick Tap. זה עדיין לא אומר שמדובר בבזבוז של 900 ש"ח, הסכום שדורשים עבורו בבאג: הערך האמיתי שהרובוט הזה יכול להביא הוא בחשיפה של הילדים שלכם לאופן שבו כותבים קוד, והדרך החמודה שבה הקוד שלהם הופך לפעולות ותגובות של COZMO. לכו תדעו, אולי הם יצליחו להוציא ממנו אפילו יותר סימני חיים ממה שעשו החבר'ה של anki.

גיטריסט Queen, בריאן מיי פרסם בשבוע שעבר בחשבון האינסטגרם שלו תמונה של כבל טעינה מעוקם ושבורשל המקבוק שלו. בנאום בן 185 מילה שטח מיי את כעסו על חברת אפלשלטענתו הפכה למפלצת אנוכית ותאבת בצע. הוא הגיע למסקנה הזאת לאחר שסובב את המחשב שלו בעודו מחובר למטען, ובמקום שהכבל יתנתק בעדינות וללא נזק מהמחשב (כפי שהיה קורה עם הכבלים בעלי מחברי ה-Mag Safe הזכורים לטוב), הכבל, בעל חיבור ה-USB Type C, התעקם ללא תקנה. יהיה נבזי להגיד שהגיע הזמן שהגיטריסט האגדי ילמד לשחרר דברים ששייכים לעבר, אבל חיבור Mag Safe אכן שייך לעבר. המעבר של אפל לשימוש בחיבור החדש מהסוג שמיי כה מתעב, החל כבר בשנת 2015 ודווקא הביא איתו מספר יתרונות. אחד מהיתרונות האלו הוא היכולת לחבר את המחשב לסוללה חיצונית כמו ה-ZMI PowerPack 20000.

ZMI PowerPack 20000 - QB820 (צילום: גד גניר)

חשוב להדגיש: העובדה שיש למחשב כלשהו שקע Type C, ולסוללה כלשהי תקע מהסוג הזה, לא אומרת בהכרח שחיבור ביניהם ייצור את הנס שאנחנו צריכים. מה שעושה את ההבדל זו תמיכה של הסוללה והמחשב בתקן Power Delivery, להלן PD. אין לי כוונה להלאות אתכם בפרטים הטכניים של התקן הזה. מה שחשוב לדעת בהקשר שלו הוא שמטענים שעושים בו שימוש יכולים לטעון כמעט כל דבר: ציוד היקפי כמו אזניות ורמקולים אלחוטיים, סמארטפונים וטאבלטים, ואפילו מחשבים ניידים מסוימים. מאחר שהמכשירים שתומכים בתקן הזה יודעים לתקשר ביניהם, המכשיר הנטען יודע לבקש את הספק הטעינה האופטימלי עבורו, והמכשיר הטוען אכן טוען אותו בהספק הזה. באופן הזה, ברוב המקרים הטעינה היא טעינה מהיר. למרות שתקן PD הוצג כבר לפני שנים אחדות, היצע הסוללות החיצוניות בשוק שכוללות תמיכה בתקן הזה לא רחב במיוחד. התמיכה בתקן מוגבלת עדיין ליצרניות גדולות ומוכרות יחסית בתחום, והסוללות שתומכות בתקן הזה הן לרוב יקרות יותר מרוב הסוללות המקבילות לסמארטפונים. בין המותגים הללו ניתן למצוא את ANKER, RAVPower, ו-ZMI, מותג אלמוני יחסית, אם כי סביר להניח שלחלק לא קטן מכם יצא להתנסות במוצרים שיוצרו במפעלי החברה, תחת מותג אחר.

מכירים את המשחק ״Six Degrees of Kevin Bacon״? אם לא, אז בקצרה, המנצח במשחק הזה הוא זה שמצליח לקשר בין שחקן אקראי כלשהו בהוליווד, אל השחקן קוין בייקון דרך שישה (או פחות) שחקנים או במאים שעבדו איתו בעבר. בעולם הטכנולוגיה, המקבילה של קוין בייקון היא ללא ספק שיאומי, שהשקעותיה בחברות סיניות אחרות מעמידות אותה איכשהו מאחורי כמעט כל חפיץ שמגיע מסין. מה הקשר בין ZMI לשיאומי? המותג ZMI שייך לתאגיד סיני בשם "ZIMI". התאגיד הזה הוא אחת החברות הראשונות ששיאומי השקיעה בה, והיא גם זו שמייצרת עבור שיאומי את כל הסוללות החיצוניות שענקית הסלולר משווקת. מאז שנת 2014 נמכרו ברחבי העולם כ-80 מיליון סוללות תחת שמות המותג שיאומי ו-ZMI.

View this post on Instagram

This is one of the reasons my love for Apple is turning to hatred. Now we’re forced into using these damn USB-C connectors for everything. It means we have to carry around a bagful of pesky adaptors, we have to throw away ALL our old charging leads, and spend tons of money on new ones, and if something tugs in the wire it does NOT harmlessly fall out like the Mag-Safe plugs we all got so used to (genius). And if one of these things is plugged into the left hand side and we roll the computer to the left to insert in into the right hand side - THIS happens. A bent USB-C connector which is instantly useless. So we spend more and more money replacing the horrible things. I recently also found out how little Apple Help cares if you run into problems - all they want to do is sell you more stuff. All in all - Apple has become an an entirely selfish monster. But they have us enslaved. It’s hard to find a way out. Anybody out there have the same feeling ? Bri
A post shared by Brian Harold May (@brianmayforreal) on Nov 21, 2018 at 2:35pm PST

ZMI PowerPack 20000 - QB820 (צילום: גד גניר)

ZMI PowerPack 20000 מטעינה קרוב משפחה - Mi Notebook Air (צילום: גד גניר)

ZMI PowerPack 20000 מטעינה Samsung Galaxy A9 (צילום: גד גניר)

ה-ZMI PowerPack 20000 עושה שימוש ב-6 תאים המיוצרים ע״י LG. הקיבול של ששת התאים יחד הוא כ- 20,000mA. מה זה אומר בתכלס? זה אומר שהיא תספיק לכם לטעינה מלאה של מחשב כמו המחשב שעליו נכתבת הביקורת הזאת, ה-Mi Notebook Airשל שיאומי, או Macbook Pro בגרסת ה-13.3 אינטש. לחילופין, היא יכולה להספיק לכ-7 טעינות מלאות של מכשיר iPhone 8, או כ-3 טעינות מלאות של iPad Mini. הסוללה של ZMI לא רק יודעת לטעון במהירות מכשירים אחרים, היא יודעת גם להיטען במהירות בעצמה. זה אומר שאם תטענו אותה באמצעות המטען של המק בוק שלכם, ייקח לה קצת פחות מ-4 שעות להיטען במלואה. טעינה דרך מטען מהיר של סמארטפון תיקח יותר זמן, כ-5.5 שעות, אבל עדיין משך זמן סביר בהתחשב בעובדה שמדובר בקיבול גדול יחסית.

נטענת דרך שקע Type C, טוענת דרך אותו שקע וגם דרך שני שקעי USB Type A (צילום: גד גניר)

ZMI PowerPack 20000, מחוברת למקבוק פרו (צילום: גד גניר)

לסוללה שלושה שקעים: שקע USB Type C בתקן PD דרכו היא טוענת חפיצים בהספק טעינה מקסימלי של 45W (כמו מחשבים ניידים), ועוד שני שקעים USB Type A סטנדרטיים שמסוגלים לספק טעינה מהירה בהספק של עד כ-18W. חשוב להדגיש, הנתונים האלו מתייחסים למצב בו מחובר חפיץ אחד בלבד לסוללה. חיברתם בו זמנית גם מחשב נייד וגם סמארטפון? ה-45W יתחלק ביניהם. אם זה לא מספיק, הסוללה הזאת יודעת לשמש גם כרכזת USB: ניתן לחבר אל שקעי ה-USB Type A שלה גם זכרונות ניידים או אפילו עכבר חוטי, אם השנה היא 2006. עבור משתמשי PC שלרוב מגיעים עם שקעי Type A סטנדרטיים זו תוספת חביבה. עבור משתמשי מק מודרניים זה אומר מתאם אחד פחות לסחוב בתיק.

אחד משני הכבלים המצורפים ל-ZMI PowerPack 20000 (צילום: גד גניר)

חיווי הסוללה של ZMI PowerPack 20000 (צילום: גד גניר)

איפה בכל זאת ה-PowerPack 20000 נופלת? קודם כל, היא שמנה וגדולה. כל סוללה עם קיבול כזה היא שמנה וגדולה, אבל ה-PowerPack 20000 שמנה וגדולה יותר. מלבד זאת, נכון, לא מדובר במוצר שאמור להיות "סקסי", אבל גם בסטנדרטים של סוללה חיצונית, ניתן היה להשתמש בפלסטיק שנראה קצת יותר איכותי ומרשים, או אפילו במתכת. כמו כן, בסוללה כזאת הייתי שמח לקבל חיווי סוללה קצת יותר מפורט מארבע נורות זעירות בצד, אבל זה כבר באמת לא קריטי. לסוללה מצורפים שני כבלים: האחד בעל חיבורי Type C משני צידיו, והשני בעל כניסת USB Type A בצד אחד, וחיבור Type C בצד שני, כשמעליו ממוקם מתאם לשקע Micro USB לטעינה של אביזרים שטרם אימצו את התקן החדש. תקע Lightning, עבור אייפדים ואייפונים אין כאן, אז תצטרכו להשתמש בכבלים שלכם. עניין קטן ומרגיז לגבי הכבלים: לא ברור לי מדוע זה קורה, כנראה תוצאה של אי דיוק במיקרונים בייצור שקעי הכבלים, אך הם דורשים משיכה אסרטיבית למדי כדי לשלוף אותם משקע הטעינה במחשב. מעניין מה היה בריאן מיי אומר על זה.

לחבר זכרון נייד למקבוק פרו שלכם, בלי מתאם (צילום: גד גניר)

פיצ'ר נוסף ומרגיז שמציעה PowerPack 20000 הוא חמקנות. שילוב של מלאים מצומצמים והגבלות על משלוח בינלאומי של סוללות ידרוש מכל מי שמעוניין בסוללה של ZMI לעקוב ברמה יומיומית אחר אתרי סחר, כדי לבדוק אם במקרה נוצר חלון הזדמנויות להזמין אותה, חלון הזדמנויות שאיפשר בעבר את שליחת הסוללה הספציפית הזאת אליי. דגם זהה בעל קיבול מעט קטן יותר שלה (15,000mAh במקום 20,000mAh), ה-QB815, דווקא כן נשלח כרגע לישראל בחלק מהאתרים, ויעלה לכם כ-265 שח. כן, זה יקר משמעותית מהסוללות החיצוניות הסטנדרטיות, אבל היא גם עושה דברים שסוללות אחרות לא יודעות לעשות, כמו לספק לכם עוד זמן שימוש במחשב, או להפוך את המק שלכם לקצת פחות אנטיפת.

זו כבר השנה השלישית ברצף שבה אני מגיע לרגע בו אני אמור לבחון סמארטפון חדש מסדרה A של סמסונג, ולוקה באמנזיה זמנית. אני נכנס אל תהליך הביקורת מלא תקווה, למצוא אלטרנטיבה ראויה של סמסונג עצמה, למכשירי הדגל שלה, אבל מתאכזב בכל פעם מחדש. למה שחברה תציע בכלל אלטרנטיבה ראויה לעצמה? מצב שוק הסמארטפונים העולמי לקראת סוף שנת 2018 אולי יכול לתת הסבר לצורך הזה: פחות סמארטפונים נמכרים בעולם והחברות מייקרות כתוצאה מכך את מחירי מכשירי הדגל הפופולריים. במקביל, החלופות הסיניות משתפרות משנה לשנה ומציעות תמורה טובה יותר לכסף. סמסונג רוצה למנוע את נטישתם של מי שמחירי מכשירי הדגל שלה הפכו ליקרים מדי עבורם. על הקהל הזה בונה סמסונג עם סדרה A: זו סדרה שמתאפיינת במכשירים עם עיצוב יוקרתי יותר מזה של סדרה J (הסדרה הזולה יותר של סמסונג), פשרות שעל הנייר אמורות להיות נסבלות לחלוטין, ומחיר זול יותר מזה של מכשירי הדגל שלה. השנה, כדי להפוך את סדרת ה-Upper Mid שלה לאטרקטיבית יותר, מכריזה סמסונג על מהפך: טכנולוגיות חדשניות ישולבו קודם במכשירים הביניים שלה ויאומצו לאחר מכן במכשירי הדגל. ה-Galaxy A9 2018 מגיע עם חידוש כזה: לא פחות מ-4 (!) מצלמות בגב המכשיר. מבטיח? מאוד, כרגיל. מקיים? ממש לא, יותר מתמיד.

ארבע מצלמות, Galaxy A9 (צילום: גד גניר)

לרוב, השוק הישראלי מקבל את גרסאות ה-Exynos, ערכות השבבים של סמסונג במכשירי החברה הקוריאנית שמגיעים באופן רשמי לישראל. במקרה של ה-A9 ישנה רק גרסה אחת המבוססת על ערכת השבבים של קוואלקום, ערכת השבבים Snapdragon 660. ה-660 היא ערכת שבבים חזקה יחסית במשפחת ערכות השבבים של קוואלקום עבור מכשירי ביניים, וכוללת שמונה ליבות: ארבע במהירות 2.2 גיגהרץ, וארבע נוספות במהירות 1.8. עוד נתון מפתיע לטובה על הנייר הוא זכרון ה-RAM של המכשיר: 6 גיגה. עד כה רק מכשירי Note הגיעו עם נפח RAM שכזה, ואפילו מכשירי ה-Galaxy S9 הסתפקו בנפח של כ-4 גיגה בלבד. אם כל זה לא מספיק, ציידה סמסונג את ה-A9 באחסון בנפח חסר תקדים (מבחינתה) במכשירים שאינם מכשירי דגל - 128 גיגה, שגם אותם ניתן להרחיב באמצעות כרטיס זכרון.

אם לשפוט לפי החומרה בלבד, זה הכי קרוב שאפשר למכשיר דגל. למעשה, זו קונפיגורציה זהה לזו של ה-Mi Note 3של שיאומי שבדקתי לפני כמעט שנה, והוא עשה איתה פלאים. שילוב של מעבד חזק יחסית אבל עדיין חסכוני בצריכת חשמל, יחד עם זכרון RAM בנפח גבוה אמורים לייצר חוויית שימוש יומיומית חלקה וזריזה, התמודדות מעולה עם ריבוי משימות ולהשאיר אתכם עם מספיק סוללה עד לאמצע היום שלמחרת. אמורים, אבל זה לא כך במציאות. שלא תבינו לא נכון, המכשיר עובד. לא נתקלתי בתקלות, איטיות בלתי נסבלת או חוסר יציבות, אבל גם אין כאן תחושה של איזשהו שדרוג בביצועים, ומפעם לפעם נתקלתי בהשהיות קצרות לפני פתיחה של אפליקציה חדשה, למרות החומרה המרשימה. בכנות, אין לי את הכלים לקשור בין עומס השינויים והתוספות שסמסונג מוסיפה על מערכת ההפעלה אנדרואיד במכשיריה לבין הביצועים הפושרים, אבל אין ספק שמשהו מאחורי הקלעים לא מוציא את המיטב שאפשר להוציא מהרכיבים האלו. מה שיש לפני הקלעים מבאס בזכות עצמו, אבל זה לא חדש אצל סמסונג: הסייענית ביקסבי שאינה דוברת עברית אבל זוכה לכפתור פיזי משלה, אפליקציות אופיס שאתם מקבלים כאן בחינם (במקום שתצטרכו להכנס לחנות האפליקציות של גוגל ולהוריד אותן בעצמכם בחינם) אבל לא יכולים להסיר אותן מהמכשיר, וכרגיל אינספור התראות על פיצ'רים חדשים ומסעירים ברמה שמתחילה בשלב מסוים להעיק. אגב, גרסת האנדרואיד עליה העמיסה סמסונג את כל זה היא גרסת האנדרואיד של שנה שעברה, אוריאו, ולא פאי שהושקה רשמית כבר בחודש אוגוסט האחרון. שימושית אין לזה משמעות קריטית עבור המשתמשים, שיווקית, לא ברור איך סמסונג מרשה לעצמה לצאת לשוק עם גרסת אנדרואיד בת יותר משנה. אם זה היה מסתכם רק בזה, ניחא, אבל כרוכשי מכשיר מסדרה A, כמו במכשירים קודמים בסדרה, אתם זוכים לחבילת הרעות (ההיפך מהטבות) ייחודית: מקשי הניווט הוירטואליים בתחתית המסך אינם מחזירים פידבק ברטט, גם לא המקשים במקלדת של סמסונג (אפילו אם תתקינו מקלדת חלופית של סמסונג, תצטרכו להפעיל את האפשרות לרטט שכזה גם בהגדרות המקלדת וגם כהרשאה מיוחדת מצד סמסונג), והשיא: תוכלו לרשום שלוש טביעות אצבע בלבד, במקום חמש, בניגוד לכל קורא בכל מכשיר אחר בשוק שיצא לי להתנסות בו. לא מדובר בקטסטרופות. אפשר לחיות חיים שלמים עם המכשירים האלו ולא להבין מה מציק לכם בהם, אבל עדיין, לא ברור למה סמסונג ממשיכה עם ההטרלה הזאת, בטח כשעל פניו לא מדובר בדברים שבאמת חוסכים עבורה כסף.

Galaxy A9 (צילום: גד גניר)

מגיע מהמפעל עם מדבקת מסך (צילום: גד גניר)

קשה להתעלם מההשפעות הסיניות על מחלקת העיצוב של ענקית הסלולר הקוריאנית. ההשפעה הבולטת ביותר היא גב המכשיר, שבגרסתו הכחולה והורודה, מתהדר במעבר צבעים, בדומה לזה שתמצאו במכשיריה של Huawei, ובשלל מכשירים של יצרניות סיניות אלמוניות שמיהרו לחקות את הטרנד הזה. עוד סימפטום של "צ'ייניזם": המכשיר הגיע היישר מהמפעל כשמודבקת עליו מדבקת מסך. מתי יצרניות טורחות להדביק מדבקת מסך? בדר"כ כאשר הן חוסכות ולא מציידות את המכשיר בזכוכית מסך עמידה במיוחד בשריטות כמו גורילה גלאס של קורנינג. במקרה של ה-A9 זה מרגיז במיוחד בגלל שזכוכית גורילה זה משהו שהיה כבר ב-Galaxy A8וכאן הוחלט פשוט לוותר עליו. מקום נוסף שבו מיישרת סמסונג קו עם תעשיית הסלולר הסינית הוא בויתור על עמידות רשמית במים. בניגוד למכשירי סדרה A הקודמים, במקרה של ה-A9 אין לדעת מה יקרה אם תפילו אותו בטעות לאסלה או אם תישפך עליו כוס מים. מה בכל זאת ניתן להגיד לזכותה של סמסונג? אחרי תקופה ארוכה היא סוף סוף בחרה לטפל סוף סוף באחת הסוגיות שהכי הרגיזו את משתמשי המכשירים שלה: מערך הצילום בגב היגר לצד, ומופרד כעת לחלוטין מקורא טביעות האצבע שנשאר במרכז. באופן כללי, ה-Galaxy A9 הוא מכשיר ענק. למרות צמצום מסגרות השוליים, עדיין מדובר במסך בגודל 6.3 אינטש, ללא מגרעת, אבל עם מסגרות מעליו ומתחתיו. המסך, ברזולוציה של 1080 על 2220 פיקלים מואר היטב וצבעוני כמו שרק מסך סופר AMOLED יכול להיות.

מסך Super AMOLED נהדר, כרגיל אצל סמסונג (צילום: גד גניר)

אפקט מעבר צבעים בגב המכשיר (צילום: גד גניר)

ארבעת המצלמות האחוריות של ה-Galaxy A9 הן המרכיב המסקרן ביותר במכשיר הזה. על שום מה ולמה ארבע מצלמות? כל מצלמה מטפלת בסוג שונה של צילום: מצלמה ראשית ברזולוציה של 24 מגה פיקסל וצמצם ברוחב f/1.7, מצלמה נוספת לתמיכה בצילומי פורטרט עם רזולוציה של 5 מגה פיקסל וצמצם f/2.2, ושתי מצלמות נוספות, האחת עם עדשת טלפוטו (לצילומי זום כפול 2) ברזולוציית 10 מגה פיקסל, והשנייה עם עדשה רחבה במיוחד ברזולוציית 8 מגה פיקסל, שתיהן עם צמצם f/2.4. עד לא מזמן, עם זוג עדשות, יצרניות רבות נאלצו להחליט אם העדשה השניה תשמש עבור צילם בזוית רחבה או עבור צילום בזום. כאן אתם מקבלים את שני הסוגים. הצילום בעדשת ה- Ultra Wide מייצר תמונות מעוותות מעט במעין אפקט של עין הדג, אולם בצפייה לאחר מכן בתמונה ניתן לבצע תיקון דיגיטלי לעיוות הזה שעובד לא רע. אין ספק שמבחינת צילום, ה-Galaxy A9 הוא ורסטילי מאוד. הבעיה היא שזה מתחיל ונגמר בורסטיליות כי אמנם יש כאן ארבע מצלמות, אבל כולן ללא יוצא מהכלל מצלמות באיכות שניתן להגדירה באופן הסלחני ביותר כשואפת לבינונית. עיקר הבעיה הוא בצילומים בתאורה שאינה אידיאלית. אין קשר בין הניסים והנפלאות שעושים מכשירי הדגל של סמסונג בתאורה נמוכה, לבין מה שעושה ה-Galaxy A9. כמעט כל התמונות שצילמתי איתו בלילה נראו רע: מלאות רעש, חשוכות, עם גווני צבע מעוותים ולא חדות מספיק. מעבר לאחד ממצבי הצילום האחרים (זום, צילום רחב) רק מחריף את הבעיה שכן הצמצם במצלמות היעודיות צר יותר, ונותן לפחות אור להכנס לחיישן. המצלמה מפצה על כך בשימוש בערכי ISO גבוהים במיוחד, מה שפוגע משמעותית באיכות התמונה. בתנאי תאורה טובים יותר, כצפוי, התוצאות היו מעט טובות יותר, אבל לא בצורה יוצאת דופן.

מצב פורטרט (צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

עניין תמוה נוסף הוא הצורך במצלמה נוספת עבור צילום במצב פורטרט, כאשר רוב היצרניות בשוק כיום מטילות את המשימה הזאת על אחת מהעדשות הקיימות ממילא במכשיר. אם סמסונג טרחה והוסיפה מצלמה במיוחד עבור צילומי פורטרט, הייתי מצפה שלפחות בסוג צילום זה היא תצליח להציג ביצועים יוצאים מהכלל, לפחות ביחס למכשירי ביניים. זה לא קורה: צילומי הפורטרט לא רעים, והחיתוך בין האובייקט המצולם לרקע מתבצע בדייקנות, אבל האיכות הכללית של הצילום סטנדרטית לכל היותר. המצלמה החמישית של המכשיר, הקדמית (מצלמת הסלפי) ממשיכה את הקו הכללי המאכזב וסובלת מאותן תופעות מהן סובלות ארבעת המצלמות האחרות. צילום בתוך חדר, או בכל תאורה אחרת שאינה תאורת אור יום, ייצר תמונות באיכות ירודה - רועשות, לא חדות, ועם צבעים לא טבעיים. גם כאן מדובר בנסיגה לאחור לעומת ה-Galaxy A8 שהגיע עם מערך צילום קדמי מפתיע לטובה.

ה-Galaxy A9 הוא מכשיר גדול, וסמסונג הצליחה לדחוף לתוכו סוללה בקיבול גדול יחסית למה שרואים בדר"כ במכשיריה: 3800mAh. הסוללה תספיק לכם לכ-5 שעות מסך, יום שלם בשימוש סטנדרטי. זה לא רע, אבל בהשוואה למכשירי ביניים אחרים זה רחוק מלהרשים: מכשירים כמו ה-Xiaomi Redmi Note 5וה-Nokia 7 Plusהצליחו להחזיק מעמד משהו שנע בין 7 ל-8 שעות מסך. הרמקול של Galaxy A9 הוא בעל עוצמה מספקת ואיכות סבירה, אבל גם כאן, אין הפתעות. שקע האזניות עדיין כאן אגב, וטוב שכך.

Galaxy A9 (צילום: גד גניר)

אז לא, גם ה-Galaxy A9 הוא לא מה שקיויתי שיהיה. מעבר לעובדה שסמסונג מרשה לעצמה למכור מכשיר ביניים ב-2349 ש"ח, מחיר שניתן להשיג בו לא מעט אלטרנטיבות ראויות יותר, הבעיה העיקרית של ה-A9 היא שהוא פשוט לא מספק את הסחורה גם בקטגוריה אליה הוא משתייך. ארבע המצלמות שלו אמנם מוסיפות לו מגוון רחב יותר של אפשרויות צילום, אבל איכות הצילום הכללית ירודה ומאכזבת מאוד. במכשיר שתחום הצילום מהווה חלון הראווה שלו (לפחות ברמה השיווקית), זה פשוט בלתי נסלח. ולמרות זאת, גם אם מנסים בכוח להיות סלחניים במיוחד, נראה שסמסונג לא מפספסת הזדמנות לפשל איתו בשלל תחומים אחרים: בהגבלות התוכנתיות המשונות, בגרסת האנדרואיד הישנה, בזמן הסוללה הנמוך ביחס לקטגוריה, בויתור על העמידות במים ועוד. מכשירי סדרה A הקודמים הרגיזו בדרכם הייחודית, אבל בסופו של דבר היו מכשירים לא רעים. חבל שאפילו את זה לא ניתן להגיד על ה-A9.

כזה ניסיתי: Pocophone F1

כזה ניסיתי: Nokia 7 Plus

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy Note 9

כזה ניסיתי: Apple iPhone Xs Max

שם אהיה: אירוע ההשקה של סדרת Mate 20 של Huawei

שם אני כרגע: השקת סדרת Mate 20 של Huawei בלונדון

כזה מיששתי: טעימה קצרה מ-Huawei Mate 20 Pro

כזה ניסיתי: ANKER NEBULA CAPSULE

כאלו ניסיתי: Jaybird X4

כזאת ניסיתי: Epson EcoTank ITS L4150

כזה ניסיתי: Meizu 16th

כאלו ניסיתי: Alfawise Mini True Wireless Bluetooth Earphones

דילים ב-Gearbest ליום הרווקים הסיני!

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy Watch

כזה ניסיתי: Huawei Mate 20 Pro

כזה ניסיתי: Asus Zenfone 5z

כזה ניסיתי: OnePlus 6T

כזה ניסיתי: anki COZMO

כזאת ניסיתי: ZMI PowerPack 20000

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy A9