Quantcast
Channel: חפיצים
Viewing all 785 articles
Browse latest View live

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy S6 Edge

$
0
0
בואו נחזור בזמן כמעט עשר שנים אחורה. נוקיהשולטת ללא עוררין בשוק הטלפונים הסלולאריים, סמארטפונים הם עדיין מילה גסה בקרב מי שאינו איש עסקים מצליח, והטלפון היחיד שתמצאו בו את הלוגו של אפל יוצר בכלל ע"י מוטורולה, ה-ROKR E1. סמסונג באותה תקופה היתה יצרנית חזקה, אך לא מובילת שוק. האלטרנטיבה שהציגה לטלפונים העממיים של נוקיה היתה בעיקר עיצוב יוקרתי וייחודי וממשק אלגנטי העונה לשם Samsung Black UI. ה-X820היה אחד המכשירים שהביאו לידי ביטוי את התפיסה הזאת של סמסונג וגם אחד המכשירים הראשונים שיצא לי לבחון ולכתוב עליהם. בימים ההם, שלפני השקת האייפון, עובי דק במיוחד היה מספיק כדי למשוך תשומת לב בלתי רגילה, אפילו שהיה מדובר במכשיר מדור 2.5 בלבד.

חזרה לשנת 2014, ערב השקת הגלאקסי אס 5. סמסונג היא יצרנית האנדרואיד הגדולה בעולם, מכשירי הדגל שלה מתחרים בעיקר באייפונים לדורותיהם ונוקיה כבר מזמן לא קיימת כמותג המייצר טלפונים סלולריים. במרדף אחר ביצועים טובים יותר, סמסונג התמכרה להשקה של מכשירי דגל חזקים ובעלי מפרט מפלצתי, אך בדרך לשם הציבה את היוקרה והסטייל במקומות נמוכים יותר בסדר העדיפויות. בעוד המתחרות מציגות מכשירים שעשויים מחומרים איכותיים ונראים מעולה, סמסונג מתעקשת להכריז על מכשירי דגל שהפלסטיק שולט בהם. שיא הביקורת על העיצוב הגיע בהשקה של הגלאקסי אס 5, כאשר התברר שאחת השמועות העיקשות ביותר לגביו על כך שיושק בשתי גרסאות (אחת מפלסטיק כרגיל ואחת יוקרתית יותר ממתכת) התבדתה. החל מאותו ערב ועד שנה לאחר מכן חל בסמסונג מהפך תפיסתי: ראש מחלקת העיצוב בחטיבת הסלולר פוטר, סמסונג השיקה את הגלאקסי אלפאששולבה בגופו מסגרת מתכתית (רק כדי לבטל את הסדרה הזאת מאוחר יותר) ולאחר מכן את סדרת ה-Aשלה (ביניהם ה-A5). במקביל, במהלך כנס IFAערכה לראשונה השקה כפולה של מכשיר חשוב - הנוט 4 (שכלל גם הוא את המסגרת המתכתית), יחד עם הנוט אדג'בעל המסך הייחודי. כל המכשירים האלו היו רק הכנה להשקת הגלאקסי אס 6, וגרסת האדג'שלו השנה ב-MWC.

Samsung Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)


שני המכשירים האלו חולקים מפרט זהה כמעט לחלוטין ונבדלים זה מזה בעיקר בעיצוב ובתוספות קטנות לממשק הנובעות מהשוני העיצובי הזה. זאת הסיבה שבפוסט הזה לא אתייחס לנקודות אליהן התייחסתי בפוסט על הגלאקסי אס 6 ואין בהן שוני מהותי באדג'.


מה שמייחד את ה-Galaxy S6 Edgeהוא המסך שלו בעל השוליים הקמורים. הקימור כאן מתון יותר מזה של ה-Note Edge, אך בניגוד ל-Note, כאן הקימור הוא סימטרי, משני צידי המסך. לצד ההתפעלות הכללית של אנשים סביבי שראו את המכשיר, קיבלתי גם הערות בסגנון "מה זה, הטלפון שלך נמס?", ואפילו היה אחד שאמר לי "וואו, הנה הטלפון של דאלי". יותר ממה שהעיצוב הזה פרקטי, הוא מגנט לתגובות. המכשיר היחיד שאיכשהו הצליח לעורר עניין דומה היה ה-G Flex 2של LGשגם הוא ניחן בצורה חיצונית ייחודית. חשוב להדגיש: העיצוב הזה פוגע בשימושיות של האדג'. בשל קימור המסך, השוליים שלו דקים מאוד ואינם נוחים לאחיזה. בנוסף, מאחר והכפתורים על דפנות המכשיר תופסים את כל עובי הדופן (הדקה ממילא), מאוד לא נוח ללחוץ עליהם כשהמכשיר מונח לדוגמה על השולחן. ניתן להתרגל לדברים האלו, אבל חשוב שתהיו מודעים לכך. חלקו האחורי של ה-Galaxy S6 Edgeשטוח לחלוטין (למעט בליטת המצלמה). מי שרגיל לשאת את הסמארטפון שלו בכיס, יוציא אותו ממנו בכל פעם מחדש בכיוון ההפוך, כלומר עם החלק האחורי מופנה קדימה. למה זה קורה? כי התרגלנו במשך שנים שסמארטפון הוא שטוח לחלוטין מלפנים, וקצת קמור בגבו. על החרדות שלי בנוגע לעמידותו של האס 6 סיפרתי לכם בעבר. באדג', החרדות האלו רק מתחדדות יותר. המסך הקמור (יחד עם גב הזכוכית) נראה כמו מטרה קלה לרצפות תוקפניות שמושכות את המכשירים החדשים והיקרים שלכם למטה בניגוד לרצונכם.

Samsung Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)


Samsung Galaxy S6 Edge - החלק התחתון של המסגרת (צילום: גד גניר)

Samsung Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)

גב ה-Samsung Galaxy S6 Edge. קשה להבחין בכך בתמונה, אך הדופן הקמורה של המסך מאירה באור אדום (צילום: גד גניר)


עם המסך הקמור מגיעים שינויים קטנים ותוספות לממשק המשתמש של המכשיר. אין כאן שום דבר שאי אפשר לחיות בלעדיו. תפעול שולי המסך מתבצע בשני אופנים: דרך פס קטן שניתן למשוך בעודנו במסך הבית, ודרך תת תפריט בתוך תפריט האפשרויות. משיכה ממסך הבית פותחת את תפריט "אנשי Edge", המאפשר לקבוע צבע מיוחד לחמישה אנשי קשר נבחרים. מעתה והלאה כשאותו אדם יחייג אליכם, פס באותו צבע יהבהב בשולי המסך, אך רק בצד אחד. בנוסף, התראות על שיחות שלא נענו, הודעות שטרם נקראו (באפליקציית ה-SMSהמובנית, זה לא עובד בוואטסאפ) או מיילים (באפליקציית המייל המובנית, לא בג'ימייל) מאותו איש קשר ירוכזו בצד במעין קו כחול דקיק שמשיכה שלו פותחת את כל הפעולות הקשורות לאותו איש קשר.

Samsung Galaxy S6 Edge - תפריט אפשרויות אנשי Edge (צילום: גד גניר)

Samsung Galaxy S6 Edge - אנשי ה-Edge שלי (צילום: גד גניר)

וככה מופיעה התראה על SMS חדש מאיש קשר שהוגדר כחלק מאנשי ה-Edge (צילום: גד גניר)





כניסה לתפריט ההגדרות, ובתוכו לתפריט של ה-Edge, חושף יותר אפשרויות: ניתן לשלוט בהפעלה וכיבוי של התאורה שציינתי קודם, להגדיר האם תפריט "אנשי Edge"יהיה פעיל, ולבחור מהן ההתראות שיופיעו שם, כשהמבחר מורכב משלוש סוגי התראות בלבד: שיחה נכנסת, הודעת מייל והודעת SMS. בנוסף, ניתן לשלוט דרך תפריט זה בסרגל מידע: כאשר המסך כבוי, החלקה של האצבע על האיזור הקמור מלמעלה למטה ובחזרה תציג שם שעה, תאריך, מצב סוללה ומזג אויר. ניתן כמובן לשלוט בסוג המידע שמופיע שם ולבחור מבין מספר סרגלים המקבלים את המידע (ספורט, עדכוני חדשות, מניות וכו') שלהם מ-Yahoo. כמו כן, מצב שעון הלילה שהופיע לראשונה ב-Note Edgeנמצא גם כאן ומציג את השעה באופן קבוע על צד המסך, בפרק זמן מוגדר במהלך היום. זהו בגדול. מבחינה שימושית, אפשרויות המסך הקמור ב-S6 Edgeהן גרסא דיאטית משהו של מה שהיה ב-Note Edge. אין כאן למשל את הסרגל השימושי ביותר - סרגל קיצורי הדרך. כמו כן, לא ניתן להציג שם הודעה אישית (תשכחו מ"גד גניר המלךךךך!!!!").

סרגל מידע ב-Samsung Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)

ההבדל האחרון בין ה-S6הרגיל לגרסת ה-Edgeשלו הוא בסוללה. אל תפתחו ציפיות: הסוללה של ה-S6 Edgeהיא בקיבול של 2600mAh, כלומר, הקיבול שלה גדול ב-50 מיליאמפר מזו שב-Galaxy S6. האם זה בא לידי ביטוי? קשה לי להחליט, מאחר ומדובר בתוספת זניחה. בגדול, כמו ה-Galaxy S6, גם ה-Galaxy S6 Edgeשרד לי יום עבודה בשימוש סטנדרטי, והתרוקן לחלוטין באיזור השעה 17:30 בערב, לאחר שיצא מטעינה בשעה 0700 בבוקר. לזכותו יאמר שהוא נטען מאוד מהר יחסית לטלפונים אחרים בשוק, בין אם במטענים סטנדרטיים, ואפילו מהר יותר עם המטען המהיר המקורי של סמסונג המצורף לערכה. כמו ה-S6, גם ה-S6 Edgeתומך בטעינה אלחוטית.



מבט מקרוב על כפתור הבית, המשמש גם כקורא טביעת אצבע ב-Samsung Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)


מחירו של ה-Galaxy S6 Edge מתחיל מ-4300 ש"ח. לפני שידעתי שההבדל במחיר בין הגלאקסי אס 6 הרגיל לבין גרסת ה-Edge עומד על 600 ש"ח, תהיתי מי מסוגל להגיע לחנות, לראות את שני המכשירים ולהעדיף את הגרסה הרגילה. ובכל זאת, 600 ש"ח זה המון כסף. המון כסף שהולך בסופו של דבר בעיקר על מראה חיצוני שקשה מאוד להתעלם ממנו, אבל לא יותר מזה. התוספות לממשק המשתמש בהחלט לא מצדיקות את התוספת הזאת במחיר, אבל קשה מאוד להתבונן במכשיר כמו ה- Galaxy S6 Edge ולשפוט אותו במונחים של שימושיות. תבינו, רוב הפוסט הזה היה ניסיון שכנוע עצמי. אני לא באמת צריך כזה מכשיר, ואני לא באמת חושב שראוי להשקיע בו סכום כזה של כסף. מצד שני, אני רוצה כזה. זה משהו שלא ניתן להסביר אותו בצורה הגיונית. הוא יפיפיה, הוא נראה כמו מכשיר מהעתיד, וכשהעיצוב הזה מגיע עם כל היתרונות של הגלאקסי אס 6 הרגיל (מצלמה נפלאה, מכשיר מהיר במיוחד, נעילה באמצעות טביעת אצבע), קשה מאוד לעמוד בפניו, למרות החסרונות הקטנים.

כאלו השויתי: Samsung Galaxy S6 Edge ו-HTC One M9

$
0
0
כמו שנה שעברה, גם השנה, השוק הישראלי נושא את עיניו לארבע יצרניות: סמסונג, LG, HTC, וסוני. השנה, סוני בחרה להשיק את ה-Z4שלה רק לשוק היפני, ו-ה-LG G4ינחת רשמית על אדמת ארץ הקודש רק ביום שלישי הקרוב. רגע לפני שזה קורה, יצא לי לבלות עם ה-HTC One M9ועם ה-Samsung Galaxy S6 Edge, בו זמנית למשך מספר ימים. החלטתי שלא להמתין ל-G4, ולנסות ולבחור את המכשיר המועדף עליי מבין השניים שמיטב כספכם יוכל לקנות כרגע בישראל. בדקתי כרגיל כל אחד מהם בפני עצמו, אך בחלק מהמקרים העברתי את שניהם את אותם מבחנים כדי לבדוק מי עדיף מבין השניים בכל אחד מהפרמטרים.

HTC One M9 ו-Samsung Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)



ביצועים - תיקו
ברמת המפרט הטכני, שני המכשירים מציגים מעבדים מתקדמים בעלי מעבדי 8 ליבות. בעוד סמסונג בחרה מעבד מקורי משלה, HTCהלכה על ה-Snapdragon 810 , מעבד שהצליח למשוך תשומת לב גדולה יותר מהרגיל, אבל מהסיבות הלא נכונות. השמועות שחזרו על עצמן יותר מכל התייחסו להתחממות של המעבד. זכרון ה-RAMהמינימלי הנדרש ממכשיר דגל מבוסס אנדרואיד בשנת 2015 עומד 3 גיגה, וזה בדיוק מה שמציעות סמסונג ו-HTC. במשך שנים סמסונג סבלה מתדמית בעייתית בכל הקשור למהירות המכשירים שלה, ביחס למתחרות. השנה היא ביצעה עבודת שיפוץ רצינית לממשק שלה, Tochwiz, קיצצה אותו היכן שצריך והפכה אותו לקליל וזריז. על HTCעבר תהליך דומה בגרסאות ה-Senseהאחרונות שלה, ולפני כשנה, ה-One M8סיפק את חויית השימוש הזריזה ביותר מבין ארבעת המכשירים שבדקתי. הרצתי את מבחן הביצועים Antutuעל שני המכשירים, והתוצאה שהתקבלה הצביעה על פער רציני לטובת ה- Samsung Galaxy S6 Edge. בפועל, בתחושה האישית, המכשירים זהים כמעט לחלוטין בתגובה שלהם ובמהירות בה נפתחות בהם אפליקציות (להוציא את אפליקציית המצלמה, עליה אדון בהרחבה בהמשך). משדרגי סמסונג יהנו משיפור משמעותי בתחושת המהירות של המכשיר. משדרגי HTCיבחינו בשיפור, אבל מינורי. גם בגזרת ההתחממות, התחושה היא שאמנם ה-HTC One M9נוטה להתחמם יותר, אבל גם הגלאקסי אס 6 אדג'לא נשאר קריר בעת שימוש אינטנסיבי

תוצאות מבחן הביצועים Antutu: מימין Samsung Galaxy S6 Edge, משמאל HTC One M9


מסך - Galaxy S6 Edge
במבט על הנתונים היבשים של המסכים, ישנו מנצח ברור, ה-Galaxy S6 Edge, בזכות רזולוציה כפולה מזה של ה- HTC One M9. אז נכון, במשך חודשים אני חוזר וטוען שאין צורך ברזולוציה כל כך גבוהה בשימוש יומיומי, שהיא מכבידה על חומרת המכשיר, שהיא מכבידה על הסוללה, ובמסכים בגודל 5 אינטש ממילא לא ניתן לחוש בהבדל. כל זה נכון עד שמביטים בתמונות ברזולוציה גבוהה, כמו אלו שצולמו במצלמת המכשיר. במצבים כאלו הרזולוציה המטורפת באה לידי ביטוי ואין מה לעשות, התמונה נראית משמעותית טוב יותר. מעבר לכך, מאחר ומדובר בבלוג שלי, אני נותן להעדפות האישיות שלי להשפיע על התוצאות, ומה לעשות, אני חובב מסכי Super AMOLED, עם הצבעוניות העזה והשחור העמוק. שני המסכים מתפקדים טוב תחת השמש, אם כי במכשיר של סמסונג המסך נכנס למצב יום, הגוונים משתנים מעט והרבה יותר קל להבין מה הולך על המסך ולהשתמש במכשיר בצורה הזאת. לפיכך, המנצח בסעיף הזה הוא ללא ספק, ה-S6 Edge.
HTC One M9 ו-Samsung Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)

עיצוב ונוחות שימוש - Galaxy S6 Edge
מזה שלוש שנים, HTCמעדכנת את העיצוב של המכשירים שלה בצורה מאוד עדינה, ומשתדלת לא לשנות יותר מדי את העיצוב היוקרתי שהעניק לה המון מחמאות והערכה. העניין הוא שלאחר שלוש שנים, במיוחד במצב שבו אין חידושים מסעירים מדי ברמה הטכנולוגית או ברמת ה-UI, מצופה שיצרנית תחדש לפחות בעיצוב החיצוני. אז נכון, HTCניאותה סוף סוף להעביר את כפתור הנעילה מהחלק העליון של המכשיר, למיקום הגיוני הרבה יותר - צד ימין, אבל מצד שני, בניסיון ליצור איזשהו בידול מהדגמים האחרים, התעקשו שם על תוספת למסגרת המכשיר שבפועל יוצרת הפרש גבהים. ההפרש הזה מכער קצת את המכשיר והופך אותו לטיפה פחות נוח לאחיזה מקודמיו. גם סמסונג לא חפה מטעויות. אם HTCזכתה בשנים האחרונות למחמאות, העיצובים שסמסונג מציגה בשנים האחרונות זכו להמון ביקורת, בעיקר בגלל השימוש הנרחב בפלסטיק, חלקי פלסטיק בגימור כאילו מתכתי, ופלסטיק בגימור דמוי עור. האס 6 ובייחוד האס 6 אדג'נראים כמו הנקודה שבה לסמסונג נמאס לחטוף את הביקורת הזאת. מעטים המכשירים שמושכים יותר תשומת לב מהאדג', ולדעתי האישית מדובר במכשיר היפה ביותר בשוק כיום. כאמור, לעיצוב המרשים הזה יש מחיר בשימושיות: המסגרת החיצונית דקה מדי, ולא מאוד נוחה לאחיזה, וגם הכפתורים הממוקמים עליה אינם נוחים במיוחד לשימוש. לאי הנוחויות ששני המכשירים מציבים למשתמשים ניתן להתרגל בקלות ובתוך זמן קצר. לכן, הדילמה בין המכשירים בנושא הזה היא בעיקר דילמה סובייקטיבית לגבי איזה מכשיר יפה יותר. אם בשנה שעברה, ה-One M8 היה המלך הבלתי מעורער בנושא הזה, השנה, לדעתי לפחות, סמסונג ניצחה בהתמודדות הזאת.

מצלמה -Galaxy S6 Edge
ברוב הסעיפים בהשוואה הזאת, הפער, אם קיים בין המתמודדים הוא מינורי. כאן המצב שונה. ל- HTC One M9יש מצלמה לא רעה, אך ל-Samsung Galaxy S6 Edge יש מצלמה מדהימה, לא פחות מזה. אפליקציית המצלמה נפתחת מהר יותר, יודעת להתמקד הרבה יותר מהר, התמונות חדות ומציגות גוונים וחשיפה מושלמים, הטווח הדינאמי (היכולת של המצלמה להתמודד עם ניגודיות גבוהה בין איזורים מוארים מאוד ואיזורים חשוכים מאוד, והיכולת להציג תמונה מפורטת גם באיזורים חשוכים) בסמסונג טוב באופן משמעותי מזה של ה-HTC. קוראים את ההשוואה הזאת רק כדי להשתכנע שלקנות את ה-HTC One M9 זו החלטה טובה? אתם יכולים להיות רגועים, המצלמה של ה-HTCתוציא לכם יופי של תמונות. מצד שני, אם תקלעו לויכוח עם בעל גלאקסי אס 6למי יש מכשיר יותר טוב, כשתגיעו לנושא המצלמה, ותרו מראש.


השוואת ביצועי מצלמות
Posted by ‎חפיצים‎ on Wednesday, May 20, 2015


סאונד - HTC One M9
אחת המקומות בהם HTCמצטיינת בשנים האחרונות באופן די קבוע הוא תחום הסאונד. ב-M9, כמו בשני הדורות שבאו לפני, HTCבחרה למקם שני זוג רמקולים אשר מופנים קדימה ומייצרים איכות סאונד מצויינת. סמסונג לעומתה בחרה לעשות שימוש ברמקול בודד בחלקה התחתון של המסגרת. הרמקול הזה נשמע לא רע, אבל אם משווים בין שני הרמקולים ישנו הבדל לטובתו של ה-HTC One M9. עוצמת השמע שמפיקים שני המכשירים זהה, אך בשל הפער לטובתו באיכות השמע, ה-M9מנצח בהיבט הזה.

סוללה - HTC One M9
חיי הסוללה הוא תחום שבו שני המכשירים בהתמודדות הזאת לא מציגים נתונים מרשימים בצורה יוצאת דופן, אך גם לא מפשלים שם. שניהם לא מצליחים לשרוד יממה שלמה, אך מסוגלים להחזיק מעמד במשך יום עבודה שלם בשימוש סטנדרטי. בדפוס השימוש שלי, המכשיר של HTCהצליח להחזיק מעמד בין 45 דקות לשעה בממוצע יותר מהמכשיר של סמסונג. על הנייר זה לא נשמע הרבה, אבל במציאות, 45 דקות נוספות של פייסבוק/טוויטר/וואטסאפ/אינסטגרם יש ערך שקשה לוותר עליו.

HTC One M9 ו-Samsung Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)


אנשים שמתלבטים בין מכשיר שעולה 3900 ש"ח, למכשיר שעולה 4300 ש"ח, לא באמת מייחסים למחיר חשיבות גבוהה במיוחד. זו גם הסיבה, שאישית, אם הייתי נדרש לבחור אחד מבין שני המכשירים, סביר להניח שהייתי הולך על היקר יותר, ה-Samsung Galaxy S6 Edge. בסה"כ שני המכשירים מציגים ברוב הסעיפים ביצועים דומים: שני המכשירים מהירים מאוד, המסך של סמסונג טיפה מרשים יותר, אבל גם זה של HTCלא רע בכלל, הסאונד של ה-HTC One M9 קצת איכותי יותר, וגם הסוללה שלו מחזיקה קצת יותר זמן מעמד. ולמרות זאת, שני דברים מטים מבחינתי את הכף לטובת סמסונג. בראש ובראשונה, המצלמה. HTCבחרה לוותר על טכנולוגיית האולטרא פיקסל במצלמה הראשית, וללכת על מצלמה יותר סטנדרטית, בעלת רזולוציה של 20 מגה פיקסל. אני אישית תליתי המון תקוות במצלמה הזאת, אך בסופו של דבר  בהתמודדות מול המצלמה של ה-Galaxy S6/S6 Edge, היא נמצאת בעמדת נחיתות. המצלמה של ה-Galaxy S6היא מהמצלמות הטובות ביותר שיצא לי לעשות בהן שימוש. עד כאן הפרטים היבשים.

HTC One M9 ו-Samsung Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)


בבחירה של טלפון סלולרי כיום יש הרבה מעבר לרשימת דרישות ונתונים מספריים יבשים. סמסונג הבינה זאת בזמן, וה-Edgeמכוון בדיוק לשם. הוא יקר יותר, הוא לא מאוד נוח לאחיזה (גם ה-HTC One M9 לא), המסך הקמור לא נותן לו יתרון שימושי במיוחד וקשה להאמין שישרוד נפילה על הרצפה. את מי זה מעניין? הוא יפיפה. הוא גורם לכל שאר המכשירים שבדקתי השנה להראות מיושנים, וכשמדובר בשני מכשירים שברוב המקומות נותנים פחות או יותר את אותו הדבר, העיצוב הזה (וכאמור, המצלמה הנפלאה) מנצח בעיני את ההשוואה.

Samsung Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)

כזה ניסיתי: Intel NUC

$
0
0
מחשב נייח בצורתו הקלאסית הוא ללא ספק, אחד היצורים הכי פחות אטרקטיביים בעולם הגאדג'טים. יש לכך סיבות טובות מאוד: לרוב מדובר ביצור רועש, שתופס שטח רב מדי בחדר שבו הוא נמצא בבית, ודורש חיבור אמצעי שליטה נוספים שתופסים גם הם מקום: מסך, מקלדת, עכבר, רמקולים ועוד. עד כאן הברור מאליו, וזו גם היתה רק ההקדמה להסבר שלי מדוע הסכמתי לקחת מחשב נייח לבדיקה. אז למה הסכמתי בעצם לקחת מחשב נייח לבדיקה? ובכן, כי אינטל הצליחו לשכנע אותי שה-NUC, סדרת המחשבים הנייחים של יצרנית המעבדים הגדולה, סדרה שקיימת כבר מספר שנים בשוק, היא הדבר הבא. למעשה, זה בדיוק מה שראשי התיבות NUCאומרים: Next Unit of Computing. יומרני משהו, לא?

Intel NUC (צילום: גד גניר)



המפרט חשוב, אבל קודם כל חשוב הקונספט. בעקרון, מחשבי NUCנמכרים כקיט, כמארז Barebone, כלומר, המחשב שאני קיבלתי נמכר לרוב כמארז עם מעבד, כרטיס רשת מובנה ולא הרבה מעבר לכך. לצורך הבדיקה, אינטל פינקו אותי עם מחשב מוכן לשימוש הכולל בנוסף למעבד Core i3מדגם 5010U, גם דיסק קשיח Patriot Blazeבנפח 120 גיגה ובטכנולוגיית SSD (עליו מותקנת Windows 8.1) וזכרון RAMבטכנולוגיית DDR 3בנפח הלא צנוע בכלל של 8 גיגה. המעבד הגרפי המובנה בקונפיגורציה שאני בדקתי (NUC5i3RYH) היה של אינטל מדגם 5500 שאמור לספק את רוב הצרכים הבסיסיים של משתמשים סטנדרטיים. ניתן כמובן להשיג את ה-NUCבמגוון תצורות אחרות הכוללות מעבדים שונים או הרכב חבילה קצת שונה, אבל בגדול הרעיון נשאר די דומה - מארז עם מעבד שמחייב אתכם להשלים את החסר, בהתאם לדרישות שלכם.
 
הקופסא של ה-Intel NUC (צילום: גד גניר)

תיאום ציפיות נוסח Intel NUC: מה יש בתוך הקופסא ומה אתם צריכים להשלים (צילום: גד גניר)

Intel NUC על ממיר של YES, בקופסה הקטנה הזאת מסתתר מחשב לכל דבר (צילום: גד גניר)


אז מה כל כך מלהיב במחשב נייח שאפילו לא מגיע כשהוא מוכן לשימוש? הוא קופקטי. מאוד קומפקטי. הוא תופס שטח קטן יותר מ-5 קופסאות דיסקים המונחות זו על זו. אם תרצו במספרים, זוהי קופסא קטנה התופסת שטח של 115 על 111 מ"מ, בגובה 48.5 מ"מ. הודות למימדים הצנועים האלו, ניתן לעשות ב-NUCשימוש במקומות בהם אין מקום למחשב נייח קונבנציונליים. כך לדוגמא ניתן לעשות בו שימוש במשרדים עם עמדות עבודה קטנות ואף ניתן להתקין את המחשב כולו בחלק האחורי של המסך באמצעות מתאם בתקן VESA. שימוש אפשרי נוסף ב-NUCהוא כמחשב מדיה שתופס שטח של סטרימר ממוצע, ומרעיש הרבה פחות ממחשב נייח רגיל. אם תרצו, ה-NUCהוא תשובתה מבוססת ה-Windows 8של אינטל למחשב ה-Mac Miniשל אפל.

אצלי בבית בחרתי להשתמש בו כמחשב מדיה. ההתקנה שלו בסלון לא דרשה מאמץ יוצא דופן, אם כי סט החיבורים לא מושלם למשימה הזאת: אין לי תלונות לגבי חיבורי ה-USB. יש כאן שניים בתקן USB 3בחלק הקדמי ושניים נוספים בחלק האחורי. מצד שני, אין כאן יציאת סאונד דיגיטלית אופטית (מה שאומר שלא ניתן לחבר אותו למערכת קולנוע ביתית משולבת כמו שלי), ואין לו חיבור HDMIסטנדרטי. במקומו יש ל-NUCחיבור MiniHDMI, וחיבור Display Port. למזלי, הצלחתי למצוא בבית כבל עם חיבור MiniHDMI, ואם יש לכם כוונה לקנות מחשב כזה אני ממליץ להצטייד בכבל דומה או במתאם מראש.
 
החלק האחורי של ה-Intel NUC (צילום: גד גניר)


החלק הקדמי של ה-Intel NUC (צילום: גד גניר)

נותרה סוגיית השליטה. המרחק בין הספה למזנון עליו מונח המחשב עומד על 3.5 מטרים. מרחק קצר יחסית, אך מסתבר שסט של מקלדת ועכבר אלחוטיים סטנדרטיים לא יודעים להתמודד איתו, ונתקלתי בקשיים רציניים בהקלדה (בערך שליש מהאותיות שהקלדתי אכן הופיעו על המסך) וגם העכבר הציג התנהגות סוררת. הפתרון - שימוש באמצעי שליטה מבוססי בלוטות'. מרגע שחיברתי עכבר בלוטות'כל הבעיות השליטה נעלמו.

מרגע שהוסרו המכשולים האלו, העבודה עם המחשב הזה היא תענוג. כאמור, הוא לא מפיק רעש, הוא תופס פחות מקום מה-Boxee Boxשיש לי, ו-KODIרץ עליו נהדר בשימושים של צפייה ישירה, בלי גמגומים או קריסות, כנ"ל גם פופקורן טיים, כשעוד ניתן היה להוריד אותה בדרכים שגרתיות.


Intel NUC (צילום: גד גניר)


המחיר הוא נקודת מפתח כאן. המחשב הספציפי שאני קיבלתי עולה כ-2500 ש"ח לצרכן הפרטי. זה לא נשמע זול במיוחד למחשב נייח, אך חשוב לזכור שהמחשב הספציפי הזה הגיע עם כונן SSD ונפח זכרון נדיב מאוד, שני גורמים שמקפיצים את מחירו הכללי באופן משמעותי. אין ספק שעבור הצרכים שלי, ניתן היה להסתפק בכונן קשיח סטנדרטי ובזכרון בנפח קטן יותר, ובמצב כזה מחירו נמוך הרבה יותר. יש חלופות, אולם אף אחת מהן לא ממש עונה על כל הצרכים שה-NUCיודע לענות עליהם: מחשב נייח סטנדרטי יעלה פחות, אך הוא תופס הרבה יותר מקום, וכנראה גם רועש יותר. מחשב ניידהוא אמנם קומפקטי יותר ממחשב נייח רגיל, אך עדיין תופס יותר מקום מה-NUC, וסביר להניח שבמפרט זהה, יעלה יותר ממנו. לפיכך, למרות שלא מדובר במוצר זול בצורה יוצאת דופן, ה-NUCיתאים עבורכם בצורה מושלמת אם אין לכם מקום בעמדת העבודה, או לחילופין, אם אתם מעוניינים במחשבPC אמיתי וקומפקטי בסלון.

כזה ניסיתי: Meizu MX4 Pro

$
0
0
שאלה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב בהשקה של ה-Meizu MX4בישראל לפני חצי שנה: "אתם מביאים גם את ה-Proנכון?". זה לא שלקח יותר מדי זמן ל-MX4להגיע לישראל, פשוט פער הזמן בין ההכרזה עליו, לבין ההכרזה על ה-MX4 Proהיה קצר במיוחד, חודש בלבד. כך יצא שבשבוע שבו הנחתי לראשונה את ידיי על מכשיר הדגל החדש של Meizu, כל אתרי החדשות בחו"ל עסקו כבר בגרסה המתקדמת והמשודרגת שלו. לפני כחודש בדקתי כאן את המכשיר הזול ביותר שהחברה מציעה בישראל, ה-Meizu M1 Noteוכעת מגיע תורו של המכשיר היקר והמתקדם ביותר שלה, רגע לפני שמכריזים רשמית בחו"ל על דור ההמשך, ה-MX5.

Meizu MX4 Pro (צילום: גד גניר)


בניגוד לשני המכשירים האחרים של Meizuשבדקתי, ה-MX4 Proמוותר על שירותיה של מדיהטק הטייוואנית, ומגיע מצויד במעבד של סמסונג. סמסונג אינה שחקן גדול בשוק מעבדי המובייל העולמי, אבל פה ושם יצרניות סיניות בוחרות במעבדים שלה, כך עשתה בעבר Xtreamerבגיחה שלה לעולם הסמארטפונים, וכך עשו גם ZTEולנובו בחלק ממכשיריהן. אפילו Meizuעצמה עשתה שימוש במעבד מבית סמסונג ב-MX3שלה לפני כמעט שנתיים. הפעם, המעבד שנבחר הוא Exynos 5 Octa 5430 מעבד בעל 8 ליבות: 4 מהן פועלות במהירות 2 גיגהרץ, ו-4 נוספות במהירות של 1.5 גיגהרץ. את המעבד הזה פגשתי גם ב-Samsung Galaxy Alpha, והוא גם קיים ב-Galaxy A7, אחיו הגדול והחזק יותר של ה-A5אותו גם בדקתי במסגרת הבלוג. אל המעבד הזה שידכה מייזו זכרון RAMבנפח אופייני למכשירי דגל, 3 גיגה, וזכרון האחסון במכשיר שאני בדקתי הגיע בנפח של 32 גיגה. החומרה הזאת מריצה את מערכת ההפעלה FlyMe, גרסתה הייחודית של Meizuלאנדרואיד, כאן בגרסא 4.4.4, כאשר ההערכות הן שעדכון לגרסת Lollipopאמור להגיע בזמן הקרוב מאוד.



וילון ההתראות המתקדם של ה-Meizu MX4 Pro (צילום: גד גניר)


כמו שני מכשירי Meizuהקודמים שבדקתי, גם כאן חויית השימוש היא חלקה וזורמת מאוד. האפליקציות נפתחות במהירות טובה, אם כי לא מרשימה בצורה יוצאת דופן. לזכותו של ה-MX4 Proניתן להגיד שהוא מתחמם פחות מה-MX4. אל תצפו למכשיר שנשאר צונן בעת שימוש אינטנסיבי, אבל ביחס לקודמו יש כאן שיפור ניכר. שני באגים בהם בכל זאת יצא לי להתקל היא נטייה של המכשיר שלא להגיב כשרוצים לפתוח אותו. זה לא קורה הרבה, וגם כשזה קורה צריך להמתין שנייה או שתיים ואז זה מסתדר. בעיה אחרת קשורה למקלדת TouchPalשנוספה ל-MX4 Proבאחד מעדכוני התוכנה שקיבל. משום מה ההתקנה שלה גורמת למקלדת גוגל לקרוס, ולכפתורי הווליום הפיזיים שלא לתפקד. הסרתי את TouchPalוהכל הסתדר. גם כן Pal. בעיית הניווט שאפיינה את ה-M1 Noteלא קיימת כאן, הודות לעובדה שמדובר במעבד שונה, והניווט עם המכשיר עובד מצוין.

ועכשיו בכל פעם שמישהו יחפש בגוגל Meizu MX4 Pro, אחת התמונות שתופיע לו תהיה התמונה הזאת, עם הבלוג שלי על המסך (צילום: גד גניר)


למי שטרם יצא לו להכיר, FlyMeזוהי מערכת הפעלה שנראית שונה מאוד מהשטנץ האנדרואידי הרגיל. הגלילה בה חלקה מאוד, ב-Launcherהמובנה, בדומה לאייפון, אין מגירת אפליקציות, אם כי ניתן להציב ווידג'טים במסכי הבית. המכשיר תומך במחוות אצבעות כמו הקשה לפתיחה (בדומה למכשירי LGו-HTC) ומחוות נוספות לפתיחה של אפליקציות ספציפיות. לצד היתרונות הקבועים יש כאן גם את החסרונות הקבועים כמו השליטה הבסיסית בלבד בעוצמת השמע. כפתורי הווליום מאפשרים שליטה קונטקסטואלית בלבד, כלומר, רק באפליקציה הפתוחה, ולא ניתן לעבור בקלות לשליטה על עוצמת השמע הכללית, להתראות, ועוד. בנוסף, Meizuלא עושה שימוש בכפתורי הניווט האופייניים לאנדרואיד, פיזיים או וירטואליים, הם פשוט לא שם. יש כפתור שמחזיר (כמו באייפון) אתכם ישירות למסך הבית וזהו. כפתור ה"חזור"מופיע בהתאם לצורך, או לחילופין כדי לבצע את פעולת החזרה ניתן להחליק את האצבע על כפתור הבית  וזה יעשה את אותה פעולה. האפשרות הראשונה מכוערת ויזואלית, האפשרות השניה פחות נוחה ולא תמיד מצליחה.

ב-MX4 Proעברה Meizuלגודל מסך סטנדרטי ופופולרי בקרב יצרניות רבות, 5.5 אינטש. המסך הזה מציג רזולוציה של 2560 על 1530 פיקסלים, דהיינו, רזולוציית 2K, כנהוג במכשירי דגל מודרניים. המסך נראה מצוין, מציג גוונים נאים ובהיר במידה מספקת. ההגדלה במסך באה לידי ביטוי בעיקר ברוחב שלו, וזה משפיע לרעה במידה מסויימת על נוחות האחיזה. בנוסף, ייתכן וזה קשור לעובדה שעברתי אליו מ-Galaxy S6 Edge, אך שולי המסך היו חדים מדי ולא נעימים למגע. כמו כן, תחושה דומה יש בחלקו האחורי, כאשר הפרש גדלים זעיר בין מכסה הסוללה לגוף המכשיר מפריע לאחיזה שלו בכף היד. אם דיברתי על חלקו האחורי, קשה מאוד להבחין באיזשהו הבדל בינו לבין ה-MX4, הם פשוט נראים זהים.

Meizu MX4 Pro (צילום: גד גניר)


מבט מקרוב על מסגרת המסך (צילום: גד גניר)


Meizu MX4 Pro מאחור, זהה ל-MX4 (צילום: גד גניר)


ההבדל היחיד שקל להבחין בו הוא בחלק הקדמי. את כפתור המגע עם המעגל הלבן הקטן החליף כפתור בית גדול, מלבני עם קצוות מעוגלים המשמש גם כקורא ביומטרי. הקורא הזה עושה עבודה מצויינת. הוא גדול ורחב, ומזהה את האצבע ללא בעיות מיוחדות ובזריזות, כפי שמצופה מסורק שכזה. למען הסר ספק, הסורק הזה דומה בפעולתו לזה הקיים במכשירי אפל החדשים וב-Galaxy S6, ולא דורש החלקה של האצבע כמו ב-Galaxy S5

ב-Meizu שמרו את כל טעויות הגיור של המכשיר לממשק סריקת טביעת האצבע (צילום: גד גניר)


כמו ב-Note M1, השמע ברמקול ובאפרכסת עושים את העבודה, אך לא מתבלטים במיוחד. ניתן בהחלט לבצע איתו שיחה ברכב נוסע, והוא מציג עוצמה ואיכות שמע שמזכירים מאוד את אלו של ה-Galaxy S6וה-S6 Edge. גם כאן תוכלו למצוא את האקולייזר הנהדר של Meizuהעונה לשם Dirac HD. בקצרה, ה-MX4 Proמספק חוויית שמע איכותית מאוד, טובה יותר מחלק גדול מהמכשירים שבדקתי במסגרת הבלוג.

החלק התחתון של ה-Meizu MX4 Pro (צילום: גד גניר)


המצלמה של ה-Meizu MX4 Proזהה לזו הקיימת ב-MX4, מצלמה ברזולוציה של 20.7 מגה פיקסל המסוגלת לצלם וידאו באיכות 2K. עם זאת, ביצועיה כאן טובים בהרבה. אני מניח שמקורו של השיפור בביצועים טמון בעדכוני תוכנה ששיפרו בעיקר את מהירות המיקוד של המצלמה. השיפורים לא הפכו את מהירות המיקוד למשהו שמזכיר את המצלמה הנפלאה ב-S6, והיא עדיין מתקשה בהתמודדות עם אובייקטים נעים במהלך הצילום אך השיפור הוא באמת משמעותי ביחס למכשיר הקודם. אם לסכם סוגיה זו, עם ה-MX4 Proהיה לי קל יותר להפיק תמונות איכותיות לעומת ה-MX4, למרות שחומרתית מדובר במצלמות זהות.

http://www.hafizim.co.il/2015/05/meizu-mx4-pro.html
Posted by ‎חפיצים‎ on Saturday, May 30, 2015

לנוכח ביצועי הסוללה הנהדרים של ה-Meizu M1 Noteפיתחתי ציפיות גבוהות במיוחד לגבי ה-MX4. הציפיות האלו קיבלו חיזוק מההבטחות של Meizu כי המסך האיכותי אמור להיות חסכוני במיוחד בחשמל. בנוסף, הסוללה ב-Meizu MX4 Proהיא הסוללה הגדולה ביותר הקיימת במכשירי Meizu, בקיבול של לא פחות מ-3350mAh (לא ניתנת לפירוק או החלפה). שימוש במכשיר לאורך כמה ימים הוביל אותי למסקנה המאכזבת שהמכשיר הזה, מבחינת אורך חיי הסוללה, מזכיר יותר את מכשירי ה-MXהקודמים (שלא הרשימו במיוחד) ופחות את ה-M1 Note. בשימוש סטנדרטי, הסוללה התרוקנה לי לחלוטין באיזור השעה 17:30. בשימוש יותר אינטנסיבי, התחלתי לחפש מטען בשעות הצהריים המאוחרות. לא מדובר בנתון גרוע, אולם ביחס לציפיות ממכשיר עם סוללה בקיבול כזה, זה מאכזב.

מחירו של ה-Meizu MX4 Proעומד על 2099 ש"ח לגרסה עם נפח האחסון הקטן יותר, 16 גיגה. גרסת ה-32 גיגה עולה 2399 ש"ח. בשתי הגרסאות, כמנהגה של Meizu, לא ניתן להרחיב את הזכרון באמצעות כרטיס, מה שהופך את הגרסה הזולה יותר לפחות אטרקטיבית. ה-MX4 Proהוא מכשיר פרימיום במונחי מכשירים סיניים, אך בהחלט לא הייתי שם אותו בהשוואה מול מכשירים כמו ה-G4, ה-M9או ה-S6. עם זאת, גם בהשוואה למכשירי הדגל של שנהשעברה, הוא לא מציג אלטרנטיבה משתלמת במיוחד מבחינת מחיר, בטח כשמכניסים למכלול השיקולים את העובדה שלא ניתן להרחיב בו את הזכרון. לפיכך, כמו ה-MX4, ה-MX4 Proיכול לספק חויית שימוש מצויינת וייחודית, אך במחירו הנוכחי התחרות שניצבת בפניו מאוד לא קלה.

המכשיר נמסר לצורך הבדיקה באדיבות רשת Bug.

כזה ניסיתי: Lenovo Yoga 3 Pro

$
0
0
המסקנה העיקרית שלי לגבי ה-Yoga 2של לנובושבדקתי לפני חצי שנה היתה שכטאבלטהוא לא היה ממש נוח, אבל כמחשב ניידהוא עושה עבודה מצויינת. לפני מספר שבועות קיבלתי את ה-Yoga 3 Pro . לא מדובר בממשיך דרכו הישיר אם כי בתת סדרה מתקדמת יותר, יקרה יותר, אך גם דקיקה וסקסית יותר.

Lenovo Yoga 3 Pro במצב "אוהל" (צילום: גד גניר)


ה-Yoga 3 Proהוא קודם כל אולטראבוק. הוא עונה על כל הקריטריונים הטכניים הדרושים כדי להחשב ככזה ומבוסס על מעבד מסדרת Intel Core M(מדגם 5Y71) בעל שתי ליבות במהירות 1.2 גיגהרץ כל אחת.  Core M, למקרה ופספסתם את ההיכרות שעשיתי עם סדרת המעבדים הזאת כשבדקתי את ה-Asus UX305, היא סדרת מעבדים חדשה של אינטל אשר מיועדת לספק ביצועים טובים אך מתאפיינת במימדים קומפקטיים במיוחד שיאפשרו את שילובם של המעבדים האלו בטאבלטים ובמחשבים דקיקים כמו ה-Yoga 3 Pro, וכמו כן מתפאיינים בפליטת חום נמוכה, מה שמייתר את הצורך במאווררים רועשים. זכרון ה-RAMבכל הדגמים עומד על נפח של 8 גיגה, כרטיס המסך הוא HD5300, כרטיס מסך מובנה מבית אינטל, וזכרון האחסון עומד על 256 או 512 מגה בטכנולוגיית SSD. לא מפתיע שעם מפרט כזה, ה-Lenovoביצע כל מה שרציתי שיבצע ללא סימני גמגום או השהייה.

גימור הגומות ב-Lenovo Yoga 3 Pro (צילום: גד גניר)


לנובו מעמיסה לא מעט תוכנות מובנות משלה, התנהגות די שנואה בקרב המשתמש הממוצע ואכן, על רוב התוכנות המותקנות מראש כמו Lenovo Reach, Yoga Chef, Zino, Lenovo SHAREit, ורבות אחרות, ניתן לוותר. יוצאת דופן היא ה-Harmony, תוכנה המזהה מהו המצב בו המחשב נמצא (התנוחות האופייניות: סטנד, אוהל וכו), ומזהה באילו האפליקציות נעשה שימוש, ומתאימה את האופן שבו המחשב פועל כדי לספק חויית שימוש נוחה. כך לדוגמא, כאשר אתם קוראים ספר, התצוגה מתאימה את עצמה באופן שמאפשר קריאה נוחה לאורך זמן. אם כל זה נשמע לכם מוכר, מדובר בתכונה שעומדת להיות משולבת באופן מובנה ב-Windows 10, אך כאן לנובו החליטה לבצע זאת בעצמה ולבדל את עצמה באופן הזה מיצרניות מחשבי 2-In-1אחרות.

התצוגה של ה-Lenovo Yoga 3 Proמרשימה ביותר. היא מציגה ניגודיות וצבעים מרהיבים, ובהירה מאוד. רזולוציה גבוהה מאוד של 3200 על 1800 פיקסלים מבטיחה גם חדות מרשימה ביותר, ובסה"כ מדובר באחד מנקודות החוזק של המחשב הזה. המסך, בגודל 13.3 אינטש, מגיב נהדר למגע אם כי בשל הציפוי המבריק של המסך, נראה כי הוא רגיש באופן קיצוני לטביעות אצבעות, הרבה יותר ממה שיצא לי לחוות במחשבים אחרים.

Lenovo Yoga 3 Pro (צילום: גד גניר)



סדרת Yogaמצליחה לסובב ראשים באופן מסורתי, עוד ממחשב ה-Yogaהראשון, וה-Yoga 3 Proמצליח לעשות זאת שוב, בין היתר בגלל שהמחשב הזה דק באופן מיוחד, רק 1.27 ס"מ. לנובו לא חששה לגעת כאן באחד החלקים החשובים ביותר במבנה במחשב הזה, הציר עליו יושב המסך. למעשה, את מקומו של הציר המסורתי מחליף כאן מערך של חוליות, דומות מאוד לאלו שניתן למצוא ברצועה מתכתית של שעון יד. לדברי לנובו המבנה הזה אמור להיות אמין יותר ולהחזיק מעמד זמן רב יותר. מעבר לכך, הוא מאפשר לשטח לחלוטין את המחשב, ללא בליטה כלשהי, משהו שנראה טוב אבל קשה לי להעלות בדעתי צורך שימושי ביכולת הזאת. בנוסף, זה נראה מאוד ייחודי ומרשים.

מערך החוליות שהחליפו את ציר המסך, Lenovo Yoga 3 Pro (מילום: גד גניר)


הציפוי החיצוני של המחשב שקיבלתי לבדיקה היה בצבע שמפניה, אך ניתן גם להשיג אותו בצבע כתום עז או כסוף. בחלקו הפנימי של המחשב הכל שחור - מסגרת המסך ומסגרת המקלדת, עם גימור של גומות זעירות. ה-Lenovo Yoga 3 Proהוא אמנם דקיק, אך לא ניתן להגיד עליו שהוא קומפקטי, ואכן, המסגרת שסביב המקלדת נדיבה באופן מפתיע בגודלה, וכך גם השטח שמתחת למסך. התכנון הזה מעלה את השאלה מדוע לא הגדילו את שטח המקלדת או שהקטינו את שטח המחשב כולו. המקלדת עצמה, אינה מקלדת מלאה כנהוג בגודל מחשב שכזה, אך נוחה לשימוש וגם משטח העכבר מרווח ומגיב היטב למגע. קיפול המחשב לטאבלט לא מביא איתו בשורות מרגשות. הוא אמנם דק הרבה יותר מה-Yoga 2ומעט נוח יותר לאחיזה, אבל עדיין, כטאבלט הוא גדול ומגושם, ואם ניקח קריאת ספר כפעולה לגיטימית שנרצה לבצע עם הטאבלט, בגודל כזה, במיוחד עם השטחים הנוספים סביב המסך, זה לא באמת פרקטי. מעבר לכך, Windows 8כמערכת הפעלה לטאבלטים סובלת מנחיתות בכל הקשור למגוון האפליקציות. טאבלט, כמכשיר שרוב יעודו הוא צריכת תוכן, לא יכול לבצע את משימתו כראוי כשמחנות האפליקציות של מיקרוסופט נעדרת אפילו אפליקציה כמו Youtube.

Lenovo Yoga 3 Pro במצב טאבלט (צילום: גד גניר)


בלנובו מתחייבים לזמן סוללה נמוך יחסית למחשבים אחרים עם מעבדי Core M, של עד 7.2 שעות. אני לא הצלחתי לעבור בשימוש רגיל את גבול הארבע וחצי שעות. זה לא נתון מזעזע, אבל זה בהחלט לא נתון שאפשר להתגאות בו לאור העובדה שרוב המחשבים, אם לא כל המחשבים שבדקתי כאן בבלוג הצליחו להשיג ביצועים מרשימים יותר בהיבט הזה. אופן הטעינה כאן יוצא דופן. במקום שקע טעינה רגיל, הטעינה מתבצעת דרך שקע USB, שבזמן שאינו מתפקד כשקע טעינה, יכול לשמש כשקע USBסטנדרטי לכל דבר. בליטה קטנה בחיבור ה-USBבכבל הטעינה מבטיחה שלא תחברו אותו לשקע USBשאינו מיועד לכך.

שקט הטעינה ב-Lenovo Yoga 3 Pro (צילום: גד גניר)



כמו מוצרים רבים אחרים, מחשב נייד הוא תוצאה של איזון בין דרישות וסדרי עדיפויות. נראה כי בלנובו החליטו לתת ב-Yoga 3 Proחשיבות גבוהה מאוד לאיכות התצוגה, ביצועים, ומעל לכל עיצוב דקיק וייחודי ומהבחינות האלו, זהו בהחלט מחשב מרשים ביותר. מאחר ואיפשהו צריך לוותר, נראה כי לנובו לא שילבו סוללה חזקה מספיק בגוף האנורקטי של ה-Yoga 3 Pro, מה שגורם לו להציג ביצועי סוללה הרחוקים מלהרשים. כמו כן, תוית מחיר של לא פחות מ-5590 ש"ח מחייבת לשאול את השאלה עד כמה העיצוב הזה חשוב בהחלטת הקנייה, ועד כמה היכולות שלו כמחשב 2-In-1מצדיקה את התוספת המשמעותית במחיר.

Lenovo Yoga 3 Pro (צילום: גד גניר)

כאלו ניסיתי: Jabra Sport Pulse Wireless

$
0
0
שני זוגות אזניות ספורט בדקתי כאן לאחרונה: ה-SMS Audio BioSport, וה-SMS Audio Sync In Ear Wireless Sport. הראשונות הן אזניות חוטיות בעלות חיישן ביומטרי המודד דופק, והשניות הן אזניות Bluetooth. מהסוג השני קיים מבחר לא קטן, אך אזניות המסוגלות למדוד דופק הן עדיין יחסית נדירות. אזניות כמו ה-Jabra Sport Pulse Wireless (בהן אעסוק בפוסט זה) הן למיטב ידיעתי האזניות האלחוטיות היחידות בשוק המסוגלות למדוד דופק. האם מדובר בשילוב שישאיר את חותמו בהיסטוריה כמו טלויזיות משולבות וידאו, ומצלמות עם נגן MP3מובנה או שאולי ג'אברהעלתה כאן על פורמט מנצח? מבטיח לכם תשובה ברורה בסוף הפוסט.

Jabra Sport Pulse Wireless (צילום: גד גניר)


ראשית כל, היכרות קצרה. כאמור, ה- Jabra Sport Pulse Wireless הן אזניות בלוטות'סטריאופוניות (בפרוטוקול A2DP) מסוג In Ear, בתצורה דומה לזו של ה-SMS Audio Sync In Ear Wireless Sportוה-ROXשל ג'אברה שבדקתי כאן לפני מספר חודשים: האזניות מקושרות זו לזו בחוט המונח מאחורי הצוואר, כשעל החוט עצמו ממוקם שלט. בפוסט שלי על ה-Jabra ROXגוללתי בפניכם את הויה דולורוזה שנאלצתי לעבור בתהליך פתיחת האריזה וההתאמה שלהן לאוזן. עם ה-Jabra Pulseזה היה סיפור שונה לחלוטין: ג'אברה חסה על לקוחותיה והשתמשה בפחות גומיות וניירות דבק בכדי לייצב את האזניות בתוך האריזה, וההתאמה שלהן לאוזן נמשכה שניות ספורות. בעוד ההוצאה שלהן מהאריזה הוא לא באמת עניין שמשפיע על השאלה אם לקנות אותן או לא, שאלת ההתאמה מאוד משמעותית, בעיקר באזניות ספורט. הצורה שלהן כוללת חלק גומי שחור בעל בליטה בחלק התחתון (באזנייה אחת היא מאכלסת את שקע הטעינה, בשנייה את חיישן הדופק), ובחלק העליון תוספת המייצבת אותן במקומן. החלק שנכנס לאוזן הוא ראש גומי צהוב (איך לא, אזניות ספורט). שני החלקים האלו מגיעים בשלושה גדלים שונים כדי שתוכלו להתאים אותן לאיזה אוזן שתרצו.


מרגע שמכניסים אותן לאוזן, הן נשארות שם, לא משנה מה, ועושות את זה בצורה שאינה מכאיבה לאורך זמן. הן לא אוטמות את תעלת האוזן בצורה מוחלטת כמו ה-SMS Audio Sync In Ear Wireless Sport, אבל הן מאוד נוחות ולא מציקות. אם הזכרתי את ה-SMS Audio Sync In Ear Wireless Sport, אז אחד הדברים שהפריע לי בעיצוב שלהן, היה הפרופיל הארוך שלהן, מה שגורם להן לבלוט בצורה משמעותית מחוץ לאוזן. ה-Jabra Sport Pulse Wireless שונות לחלוטין: החלק שיוצא החוצה מהאוזן לא בולט מדי, וכך למשל, אם תתעלפו לאחר הריצה ותניחו את הראש על הצד על הרצפה, האזניות לא ישפדו את הראש שלכם דרך האוזן. תרחישים פחות דרמטיים שקשורים לחשיבות העניין - אזניות שבולטות החוצה באופן ניכר, מושפעות יותר ממגע ויושבות בצורה טובה פחות באוזן.
Jabra Sport Pulse Wireless (צילום: גד גניר)


כלפי חוץ, ה-Jabra Pulseנראות מעולה. הן משלבות פלסטיק שחור מבריק וגומי איכותיים, כשהכיתובים עליהן בצהוב. לא ניתן לטעות: הן נראות כמו אזניות ספורט, אך הן לא צועקות זאת ובהחלט אין בעיה להסתובב איתן גם סתם ככה ברחוב. כמו ה-RHA T10i, גם ה-Jabra Sport Pulse Wireless זכו בפרס עיצוב מארגון Red Dot, הישג שמתחיל להראות פחות מרשים לאור העובדה שיותר ויותר חברות מתגאות בו, אך כאמור, לדעתי לפחות, הן נראות מעולה. כפי שמצופה מאזניות ספורט, הן מציעות עמידות במים, כאן מדובר בתקן IP55שאומר שהן מוגנות בפני אבק והתזות מים, אם כי לא מומלץ לטבול אותן במים. עם הזעה וגשם הן בהחלט ידעו להתמודד.

אזניות ספורט, אבל לא זועקות זאת, ה-Jabra Sport Pulse Wireless (צילום: גד גניר)


כאמור, ה-SMS Audio Sync In Ear Wireless Sportאטמו את תעלת האוזן באופן מוחלט. לא ניתן היה לשמוע דבר מבחוץ, והדבר תרם בצורה משמעותית לעוצמת הבאסים והצלילים הנמוכים. ב-Jabra Pulseהאטימה פחות מושלמת, אם כי מדובר בשאלה המושפעת מבחירה בגודל של מתאם הסיליקון לאוזן ובצורת האוזן עצמה. בנימה אישית, אטימה מוחלטת בזמן פעילות ספורטיבית טובה אולי במכון כושר. בריצה, ברחוב, אני מעדיף לשמוע מעט מה קורה סביבי. גם בלי האטימה המוחלטת, ה-Jabra Sport Pulse Wireless הציגו לטעמי איכות שמע טובה יותר מרוב האזניות שיצא לי לבדוק במסגרת הבלוג, כשאני מכליל כאן גם אזניות חוטיות ואזניות שאינן מוגדרות כאזניות ספורט. מה כל כך טוב בהן? קשה לי לשים את האצבע במדויק. הן מספקות סאונד מאוזן, מדויק מאוד, נקי מאוד. הן מצטיינות לאורך כל טווחי הסאונד, ומספקות חוייה מוזיקלית נהדרת ברוב סגנונות המוזיקה להם האזנתי באמצעותן.

מבט מקרוב על חיישן מד הדופק, Jabra Sport Pulse Wireless (צילום:גד גניר)


ה-Jabra Pulseעושות כראוי את כל מה שמצופה מאזניות ברמה הזאת בכל הקשור לנוחות השימוש בהן. תהליך הסנכרון פשוט וכולל הנחיה קולית באזניות עצמן. בנוסף, הן יודעות לבצע התאמה למכשירי טלפון באמצעות קישורית NFC. אפילו הכפתורים על השלט הם למעשה תבליטים בצורות שונות המאפשרים זיהוי נוח במישוש בלי צורך לראות אותם. ישנן לא פחות משלוש אפליקציות של Jabraשעליכם להתקין אם אתם מעוניינים לחוות את חויית השימוש המלאה באזניות האלו: ראשונה היא Jabra Servicesהפועלת מאחורי הקלעים והיא מתפקדת בתור משהו שמזכיר דרייברים ייחודיים לחומרה חדשה המחוברת למחשב. השניה, אותה אתם כבר מכירים מפוסטים קודמים שלי על אזניות של היצרנית, אפליקציית Jabra Sound. למי שלא עוקב אחרי הבלוג, מדובר בנגן מוזיקה שהייחוד שלו הוא היכולת להזרים מוזיקה לאזניות ב-Dolby Sound. אישית אני לא מתלהב במיוחד מאופי הסאונד המתקבל בשימוש באקולייזר הזה, אך זה עניין סובייקטיבי מאוד. בג'אברה דווקא מאוד אוהבים את הסאונד הזה, ולכן האפליקציה נעולה, ועל מנת לפתוח אותה לשימוש תצטרכו להקיש קוד המצורף לאריזת האזניות. מעבר לכך, גם אם פתחתם את האפליקציה לשימוש, לא תוכלו להזרים איתה מוזיקה לאזניות אחרות שאינן של ג'אברה ("הודות"ל-Jabra Servicesאותה ציינתי קודם), ואם תנסו בכל זאת, תגלו שהמוזיקה בוקעת היישר מהרמקולים של הטלפון הסלולרי שלכם.


צילום מסך מתוך אפליקציית Jabra Sound


אחרונה והחשובה ביותר, אפליקציית Jabra Sport, אפליקציה המאפשרת מעקב אחר הפעילות הגופנית שלכם, שמירה על היסטוריית תוצאות וכמובן, מדידת דופק המתבצעת בצורה מדוייקת ואמינה למדי. באתר ג'אברה טענו כי האזניות מסוגלות למדוד דופק גם דרך אפליקציות אחרות כמו RunKeeper, Runtastic, Endomondoואחרות, אך סייגו זאת באמצעות ההערה (* Requires device to support Bluetooth Smart). לא הצלחתי למדוד דופק באמצעות האפליקציות האלו והן לא זיהו את האזניות כמכשיר Bluetoothהמסוגל לבצע מדידת דופק. כנראה שה-LG G4שנמצא אצלי כרגע לא תומך ב-"Bluetooth Smart"וגם לא ממש הצלחתי למצוא הסבר ברשת לגבי התקן הזה או מה שזה לא יהיה. בכל הקשור לסוללה, ה-Jabra Sport Pulse Wireless מבטיחות 5 שעות סה"כ של דיבור/האזנה רצופה למוזיקה. זה בדיוק גם מה שהן מקיימות. זה לא מרשים, אבל זה גם לא מביך. זו פשוט לא אחת מנקודות החוזק שלהן.

צילום מסך מתוך אפליקציית Jabra Sport


אם לא הבנתם זאת עד כה, ה-Jabra Sport Pulse Wireless הן האזניות איתן הייתי רוצה לעשות ספורט, אם הייתי עושה ספורט באופן קבוע. הן מצטיינות כמעט בכל פרמטר אפשרי: הן נוחות לשימוש, יושבות מעולה באוזן, מספקות איכות סאונד נהדרת, הן עמידות, והן האזניות האלחוטיות היחידות בשוק המסוגלות גם למדוד דופק, ועושות זאת מצוין. לכל התענוג הזה יש מחיר די מרתיע, 999 ש"ח המחיר המומלץ באתר היבואן. חיפוש מעמיק יותר ברשת העלה כי ניתן לרכוש אותן במחיר מומלץ יותר, 924 ש"ח, גם הוא עם אחריות היבואן הרשמי בישראל. עם מחיר כזה, סביר להניח שהן יתאימו יותר עבור מי שמתמיד באימוניו. אם אתם לא שייכים לאוכלוסיה הזאת, ישנן אופציות אולי פחות מלהיבות בשוק, אך גם יותר זולות.

כזה ניסיתי: LG G4

$
0
0
לא מעט דברים השתבשו ל-LGטרם ההכרזה על מכשיר הדגל הנוכחי שלה, ה-G4. המעבד עליו אמור היה להתבסס, ה-Qualcomm Snapdragon 810התגלה כבעל בעיית התחממות. מעבד אחר נבחר בסופו של דבר, אך לפי השמועות השקת המכשיר נדחתה בשל כך, מה שהשאיר את הבמה ב-MWCלסמסונגעם ה-Galaxy S6שלה, וה-HTC One M9. מעבר לכך, כל פרטי המכשיר החדש, כולל תמונות יח"צ דלפו לתקשורת מספר ימים טרם ההכרזה הרשמית בחודש אפריל.

LG G4 (צילום: גד גניר)

ה-LG G4הגיע הגיע לישראל באופן רשמי רק בשבוע שעבר. ישראל היא אמנם שוק קטן מבחינת LG, אך היצרנית הקוריאנית זוכה כאן להצלחה יוצאת דופן. בעוד LGשולטת על 4.6% בלבד משוק הסמארטפונים העולמי, בישראל היא הצליחה לתפוס כ-20%, או במילים אחרות, אחד מכל חמישה סמארטפונים שנמכר בישראל יצא ממפעלי LG. הנתון הזה מרשים אפילו יותר כשלוקחים בחשבון כי לפני כשלוש שנים מצבה של LGבישראל היה שונה לחלוטין, אך השקות של מכשירים מצוינים כמו הנקסוס 4 ו-5, ובעיקר ה-G2וה-G3ביססו את מעמדה כאן. האם ה-G4ימשיך את המגמה? האם מדובר במכשיר שמסוגל לתת פייט אמיתי בתחרות מול מכשירים כמו האייפון 6או ה-Galaxy S6?


אם לשפוט לפי הנתונים המספריים היבשים, לא מדובר במהפכה. המעבד בו בחרה LGהוא ה-Snapdragon 808, על הנייר מעבד מעט חלש יותר מה-810, בעל 6 ליבות בלבד (2 ליבות במהירות של 1.82 גיגהרץ, ועוד 4 במהירות של 1.44 גיגהרץ). זכרון ה-RAMנשאר כשהיה, בנפח 3GBונפח האחסון עומד על 32 גיגה. למרבה השמחה, כמו ב-G3ולמעשה כמו בשאר מכשיריה משנה שעברה, את נפח האחסון ניתן להרחיב באמצעות כרטיס זכרון. ה-G3לא היה מכשיר מהיר בצורה מיוחדת, ולעיתים אף נתקלתי בלאגים מביכים שלא הולמים מכשיר ברמתו. ב-G3 Beat, אחיו הקטן והחלש הבעיה היתה חריפה יותר, וגם ה-G-Flex 2שבדקתי כאן לאחרונה לא הצליח להרשים בביצועיו, למרות שהגיע כשהוא מצויד במעבד (מיודענו ה-Snapdragon 810) שעל הנייר אמור להיות חזק יותר מזה של ה-G4. בפועל, מסתבר ש-LGעשתה שיעורי בית. ה-G4הוא מכשיר זריז שמגיב נהדר למה שמבקשים ממנו לעשות. קריסות אפליקציית דפי הבית (Launcher) נעלמו, המכשיר יודע להתמודד נהדר עם ריבוי משימות, אפליקציות נפתחות במהירות שאינה נופלת מזו של ה-S6והחוויה הכללית מאוד חלקה וכיפית לשימוש. בניגוד למתחריו, ההתחממות שלו בזמן עומס עבודה אינטנסיבי סבירה לחלוטין וניתן להמשיך להחזיק בו בלי בעיה.



דומה לארנק, ה-LG G4 (צילום: גד גניר)


המסך של ה-G3היה פורץ דרך כשהושק. מלבדו, לא היה בשוק עוד מכשיר עם מסך ברזולוציית 2K. השימוש במסך ברזולוציה כזאת גרר גם לא מעט ביקורת על המשאבים שדורש מסך כזה בכוח עיבוד וצריכת סוללה, אל מול התועלת השולית שיש לו מול מסכי FHD"סטנדרטיים"בהם היו מצוידים מכשירי הדגל של שנה שעברה. במהלך 2015, מכשירים בעלי מסכים ברזולוציה של 2Kהפכו ליותר ויותר נפוצים, והשמועות טרם השקת ה-G4דיברו על קפיצת מדרגה נוספת ומיותרת אל מסך ברזולוציה של 4K. בסופו של דבר כאשר הודלף המפרט של ה-G4התברר ש-LGנשארה עם מסך 5.5 אינטש ברזולוציית 2K, אך עושה כעת שימוש בטכנולוגיה מתקדמת המאפשר הצגת צבעים עשירים וחיים יותר. בפועל, המסך החדש אכן מרשים ביותר, חד מאוד, בהיר מאוד, וצבעוני ברמה שלא הייתה מביישת מסכי AMOLEDכמו אלו של סמסונג. כמו ברבים ממכשיריה החדשים של סמסונג, גם במסך של ה-LG G4ניתן להבחין שתחת אור שמש או תאורה חזקה במיוחד, גווני המסך משתנים ומאפשרים שימוש נוח.

היום יהיה יום בהיר, זה לא ממש יפריע למסך של ה-G4 (צילום: גד גניר)


קשה לזהות את השינויים שעשתה LGבממשק ה-G4. לא מצאתי כאן משהו יוצא דופן או מלהיב במיוחד בהשוואה למה שכבר הכרתי ב-G3. מערכת ההתראות "החכמה"ממשיכה להציג התראות כמו זאת שבתמונה אשר מוכיחות שיש לה עוד מה ללמוד. אל מול קורא טביעות האצבע המשודרג של סמסונג, מציבה LGאת התכונה המלווה אותה ברוב מכשיריה משנה שעברה, פתיחת המכשיר באמצעות ה-Knock Code. הפעם החלטתי לעשות שימוש ממושך בתכונה הזאת. למי שלא התנסה עד כה, זה עובד, אך דורש רמה מסויימת של דיוק בהקשה והייתי שמח לראות התנהגות סלחנית יותר מצד המסך של LGבקליטת ההקשות שלי.

מערכת ההתראות החכמה של LG G4 מציעה לי למרוח קרם הגנה גם בלילה (צילום מסך: גד גניר)


תכונה חביבה שאהבתי ב-G4  היא Smart Settings, מערכת המסוגלת ללמוד דפוסי שימוש ולהציע הפעלה אוטומטית של אפליקציות או שינוי בהגדרות המכשיר בהתאם לדפוסים האלו. אצלי לדוגמה היא זיהתה שהפעלתי את אפליקציית Wazeבסמוך לחיבור הטלפון ב-Bluetoothלמערכת הסטריאו ברכב, והציעה לבצע את הפעולה הזאת באופן אוטומטי להבא. המערכת מציעה מגוון תרחישים (טריגרים) מובנים, המפעילים סט פעולות מובנה. הבעיה עם המערכת המובנית הזאת היא העובדה שמדובר בסט טריגרים מוגבל יחסית. אם אני רוצה להגדיר כלל נוסף, המפעיל לדוגמא את אפליקציית Tidal, כאשר אני מחבר אזניות בלוטות', הדבר יעלה לי בויתור על הכלל הקודם עושה שימוש בטריגר של הבלוטות'. לא ניתן להוסיף טריגרים חדשים פרט לאלו ש-LGמציעה וחבל. ה-Google Playמציעה מגוון אפליקציות אשר עושות את אותו הדבר אך כדי להנות מהאפשרות לבצע פעולות משמעותיות, הן דורשות במקרים רבים גישת ROOTלמכשיר. לזכותה של LGניתן להגיד שהמערכת הזאת מגיעה כחלק אינטגרלי ממשק המכשיר, ומציעה ליצור את הכללים באופן מאוד אינטואיטיבי בהסתמך על פעולות המשתמש בלי צורך להתאמץ יותר מדי.

כלפי חוץ, שומר ה-LG G4על הקוים הכלליים של ה-G3: החזית נטולת מקשים לחלוטין, לא מקשים פיזיים ולא לחצני מגע, וכך גם צידי המכשיר. LGממשיכה לדבוק בכפתורים בגב המכשיר, החלטה שלקח לי זמן להתרגל אליה אבל עכשיו לאחר מספר מכשירי LGשעברו תחת ידיי זה נראה פתאום הגיוני לחלוטין. הפינות של ה-G4הפכו למעט מחודדות יותר דבר שלא ממש מוסיף נוחות לאחיזה של המכשיר שהתברך במסך גדול מהממוצע. המסך של ה-G4מתאפיין בקעירות מתונה מאוד שכמעט ואינה מורגשת, בניגוד לדגמי ה-G Flexוה-G Flex 2של החברה. היתרון של הקעירות הזאת בא לידי ביטוי בעיקר באפשרות להניח את הטלפון הפוך על המסך, בלי החשש לשרוט אותו.



מסך קעור, לא כמו ב-G - Flex 2, אבל קעור (צילום: גד גניר)


הדבר הבולט ביותר בעיצובו של ה-G4הוא ללא ספק הגב שלו, אשר מגיע בגימור עור או "פלסטיק מטאלי". פלסטיק מטאלי הוא פלסטיק לכל דבר שנראה מטאלי. LGאינה הראשונה לעשות שימוש בעור בגב המכשיר. קדמה לה מוטורולה עם ה-Moto X 2014שלצערנו לא הגיע לארץ. בניגוד למכשירים של סמסונג מהעבר כמו ה-Galaxy Note 3, ה-Note 3 Neoוה-Grand 2, ב-LG G4מדובר בעור אמיתי. אני קיבלתי את הגרסה החומה לבדיקה והדיעות לגביה היו חלוקות. אם נשים לרגע בצד את אוכלוסיית הטבעונים שוודאי תבחר להתרחק ממנו, גם לבעלי דיעות פחות מוצקות בנוגע לבעלי חיים היה קשה לעכל את התחושה הזאת ואת הצבע. האמירה שחזרה על עצמה באופן השכיח ביותר היתה כי המכשיר דומה לארנק. אני אישית מאוד אהבתי את העיצוב הזה, ובייחוד בצבע הזה.

אחד התחומים עליהם שמה LGדגש מיוחד ב-G4הוא תחום הצילום. המצלמה הפעם היא מצלמת 16 מגה פיקסל עם ייצוב תמונה אופטי, מנגנון מיקוד בלייזר ועדשה בעלת מפתח צמצם F 1.8. למען קוראיי שאינם מתמצאים בעולם הצילום, הנה הסבר קצרצר לגבי מפתח צמצם: תמונה נוצרת כאשר אור פוגע בחיישן המצלמה. כמות האור הפוגעת בחיישן מכתיבה עד כמה התמונה תהיה בהירה או כהה, ועד כמה היא תהיה חדה וממוקדת. הדבר מתבצע באמצעות איזון בין משך הזמן שבו התריס פתוח, וגודל הצמצם קובע את כמות האור שנכנסת בזמן שהתריס פתוח. מפתח צמצם F 1.8הוא מפתח צמצם רחב באופן מיוחד, מה שמאפשר מהירות תריס גבוהה מאוד, ומבטיח תמונות חדות גם בתנאי תאורה שאינם אידיאליים. כל ההסבר הטכני הזה מגיע כדי להסביר לכם שה-G4מצלם תמונות יפיפיות. האם מדובר בסמארטפון עם המצלמה הטובה ביותר בשוק כיום? ייתכן מאוד, אם כי תצטרכו להמתין מספר ימים כדי שאסיים את ההשוואה שלי בינו לבין ה-Samsung Galaxy S6. כך או כך, המצלמה של ה-G4מעולה, מתמקדת במהירות מרשימה ומתפקדת נהדר גם בתנאי תאורה קשים. ב-LGמזכירים בכל מקום את מצב הצילום הידני של ה-G4. אני לא מאמין גדול בצילום ידני, בטח שלא בטלפון סלולרי. מי שמעוניין לצאת ולצלם תמונות לשם חויית הצילום, לא יעשה זאת באמצעות הטלפון הסלולרי שלו. אופי הצילום באמצעות טלפון סלולרי הוא תזיזתי. 99% מהצילומים שתעשו עם הטלפון הסלולרי שלכם יתחילו במשפט "וואו, איזה יופי, אני חייב לצלם את זה מהר!", ובסיטואציה כזאת, הדבר האחרון שתרצו לעשות הוא להתחיל להתעסק עם המיקוד הידני והגדרות ה-ISOאו איזון הלובן בתמונה. Having said that, כאחד שעסק בעברו בצילום בתור תחביב, אני חייב להעריך את הממשק המרשים ואת עושר ההגדרות שניתן לשחק איתן באופן ידני בצילום. המיקוד הידני עושה עבודה מדהימה בעיקר בצילומי מאקרו, והתמונות שניתן להפיק באמצעות מצב הצילום הידני בהחלט מרהיבות. לא מדבר אליכם צילום ידני? אין בעיה. מלבד המצב הידני, המצלמה כוללת גם מצב צילום פשוט (אוטומטי לחלוטין, ללא פקדים על המסך, רק ללחוץ על המסך והמצלמה מתמקדת ומצלמת), ומצב צילום מתקדם הכולל קצת יותר הגדרות מהמצב הפשוט, אך פחות מהמצב הידני.



ה-G4מצויד בסוללה בקיבול של 3000mAh, בדיוק כמו קודמו, ה-G3. ב-LGטוענים כי ה-G4מסוגל לסחוט כ-20% יותר זמן שימוש מהסוללה הזאת, אם כי מההתרשמות שלי זה לא ממש כך. ביום שבו שלפתי אותו מהמטען ועשיתי בו שימוש סטנדרטי, הצלחתי להמנע מלטעון אותו לכל היותר עד השעה 19:30, שזה נתון לא רע אבל רחוק מאוד מימי התהילה של ה-G2. מה שהופך את כל העניין להרבה יותר מלהיב זו ההחלטה של LGושל היבואן הרשמי בישראל לצייד את ערכות המכשיר הנמכרות בארץ בסוללה נוספת ובמטען שולחני. באמצעות המטען הזה והסוללה הנוספת סיגלתי לעצמי מנהג חדש שלא לחבר כלל את כבל הטעינה לטלפון. המטען השולחני הונח בבית על שולחן. כששבתי הביתה מהעבודה החלפתי את הסוללה וכך מצאתי את עצמי עם סוללה מלאה גם בשעות הערב, בלי הצורך להסתובב עם סוללה חיצונית, בלי הצורך לטעון את המכשיר במהלך היום, כיף. בהחלטה להוסיף מטען שולחני וסוללה יש מעין התרסה של LGנגד יצרניות כמו HTC, Appleולאחרונה גם סמסונג שאינן מאפשרות את פירוק גב המכשיר והחלפת הסוללה. העיקר שאנחנו הצרכנים נהנים מההתרסה הזאת.




מטען שולחני, LG G4 (צילום: גד גניר)

כטלפון, ה-G4מתפקד מצוין. הרמקול היחיד, הממוקם בחלקו האחורי מפיק עוצמה ואיכות מספקים ומאפשר שיחה בזמן נסיעה ברכב, וכך גם השמע באפרכסת. עליי להודות, כבר יצא לי להתקל בסמארטפונים המפיקים איכות שמע טובה יותר מה-LGבאזניות, אם כי זה לא אומר שאיכות השמע שלו לא טובה. לרוב, אני לא ממש מתייחס לאזניות המצורפות (אם בכלל לערכה), אך הפעם LGבחרה לצרף אזניות שנראות נהדר, הכבל שלהן מצופה בד ברובו, והן יושבות בנוחות בתוך האוזן. הן אמנם לא באסיות במיוחד, אך הן מספקות איכות צליל לא רעה בכלל יחסית לאזניות המצורפות חינם לערכה.

מבט מקרוב על הרמקול האחורי של ה-G4 (צילום: גד גניר)


מחירו של ה-G4ביום ההשקה עמד על 3500 ש"ח לדגם בעל הגב בגימור מטאלי. רוצים את גב העור כמו במכשיר שאני בדקתי? שלמו 150 ש"ח אקסטרה. חלף שבוע וכבר ניתן להשיג את שניהם במחירים זולים יותר בחנויות פרטיות, וגם בחנויות המוכרות אותו ביבוא רשמי. היבואן הרשמי מסמל את הדגם הנמכר על ידו באות Lבסוף שם הדגם (להלן: H815L) וההבדל מתבטא בעדכוני התוכנה (אם כי גם קניה של דגם שאינו של היבואן הרשמי לא אומרת בהכרח שלא תקבלו עדכוני תוכנה), בשפה העברית בממשק, וכאמור, בערכה המאוד נדיבה הכוללת סוללה נוספת, תוספת שלבדה מצדיקה את ההפרש במחיר. קשה לקרוא למכשיר במחיר הזה "זול", אך העובדה היא שביחס ל-HTC One M9, ול-Samsung Galaxy S6, ה-G4נמכר במחיר נמוך יותר. מעבר לכך, לאפשרות לפרק את גב המכשיר, להוסיף לו כרטיס זכרון, ולהחליף לו סוללה בלי צורך במעורבות מעבדת תיקונים, יש משמעות כלכלית נכבדת. לדוגמא, מחירו של Galaxy S6בנפח של 64 גיגה גבוה בהרבה ממחירו של G4בנפח 32 גיגה יחד עם כרטיס בנפח 32 גיגה נוספים, גם כשמדובר בכרטיס זכרון מהיר. למען האמת, מחירו כיום של ה-G4זול מעט ממה שהיה מחירו של ה-G3כשהושק, עובדה משמחת על רקע המגמה של יצרניות אחרות דווקא להעלות מחירים.

ה-G4אמנם משתלם ביחס למכשירי דגל אחרים, אבל מעל לכל מדובר במכשיר נהדר שמספק חויית שימוש מעולה: הוא מהיר, בעל מסך מרשים, מצלמה מצויינת ועיצוב שאני ורוב האנשים בסביבתי מאוד אהבו. הוא אינו מציג מהפכה ביחס למכשיר הקודם, אך הוא בהחלט מהווה שדרוג משמעותי אשר משפר את הדברים שדרשו שיפור, מבלי להקריב את מה שהיה טוב ב-G3. כאשר כל זה מגיע במחיר זול משל המתחרים, ניתן רק להגיד שאפו ל-LG.

כזה היא ניסתה: שואב אבק רובוטי-היברידי Moneual

$
0
0
את שואב האבק מבית מנואל (או מוניואל, אם אתם מתעקשים) קיבלתי בנקודת הזמן הטובה ביותר: שבועיים לאחר ששואב האבק הרובוטיהנוכחי שלי התקלקל, כשבוע לפני ליל הסדר וימים ספורים לפני שאורחים לא צפויים הגיעו לביקור. למרות שעולם השואבים הרובוטיים מוכר לי מקרוב, הציפיות שלי כלפי השואב לא היו יותר מידי גבוהות ובסך הכל קיוויתי שיעזור לי לשמור על הבית נקי יותר. אך ברגע שפתחתי את הקופסה והבנתי ששואב האבק הנוכחי הוא היברידי, כלומר מגיע לא רק עם מצב שאיבה אלא גם עם מצב ״העברת סמרטוט״, התחלתי לתהות: האם אכן נפתרו כל בעיות הניקיון שלי?

מנואל (צילום: גד גניר)


ספרדי מבית קוריאני
כפי שציינתי, שואבי אבק רובוטיים ואני הפכנו לחברים טובים במהלך השנים האחרונות. פתיחה, תפעול ואפילו הריסה של השואבים הללו לא נחשבים עבורי כאתגר, כשבדומה לשאר המתחרים הקיימים בשוק האביזרים והתפעול של מנואל לא נראו שונים מהותית בעת פתיחת הקופסה. הערכה כוללת את השואב עצמו, עמדת הטעינה, שלט רחוק והאביזר המכניס אותו למצב שטיפה, עם סמרטוט תואם. בשונה מהרובוטים האחרים שסקרתי, מנואל נראה הרבה יותר צנוע: הוא כולל בסך הכל שלושה כפתורים פיזיים (הפעלה, בחירת מצב כיבוי וכפתור עצירה) ונראה שהוא מוכן לפעולה מיד עם הצמדתו אל עמדת הטעינה. בתיאוריה, שלושת הכפתורים הללו יכולים להספיק לכל משתמש ממוצע בכל הנוגע לניקוי הבית, אך איזה מין ביקורת זאת תהיה אם לא נחקור את האפשרויות השונות לעומק?


ההפתעה הראשונה התגלתה כשחיפשתי את השלט הרחוק של השואב בתוך הקופסה וגיליתי את שתי מברשות הצד שלו. כלומר, ישנן מברשות צד, אך את אלה היה עליי לחבר בעצמי, ידנית. לא מדובר על תהליך קשה במיוחד - על גבי כל מברשת רשום לאיזה צד היא מיועדת והחיבור מתבצע באמצעות ״קליק וסיימנו״, אך הופתעתי מכך שהיה עליי לעשות זאת בעצמי. בנוסף, החיבור הידני והעצמאי הזה יתגלה כבעייתי בהמשך, אך לבינתיים נמשיך להתמקד בעיצוב החיצוני של השואב.

מבט על החלק התחתון של מנואל, שתי המברשות להרכבה עצמית (צילום: גד גניר)


בחלקו העליון של מנואל נוכל למצוא לוחית עגולה, המסתירה מתחתיה את מיכל האיסוף. מדובר על מיכל קטן יחסית, מה שאומר שיש לרוקן אותו לעיתים תכופות ואף לאחר כל הפעלה, בהתאם לכמות האבק שהצטברה, גודל הבית והאם יש לכם חיות מחמד או לא. חלקו התחתון של השואב כולל את המברשת הראשית העשויה משילוב של שיערות ופסי סיליקון, שתי מברשות הצד שחיברתי בעצמי ותופסנים שנועדו למטלית. פתח השאיבה נמצא רחוק ממיקום המטלית, במטרה שהשואב יוכל לשאוב ולנקות עם סמרטוט בעת ובפעולה אחת.


תא איסוף האבק (צילום: גד גניר)


כאמור, השואב מגיע עם שלט רחוק שמכיל בתוכו את הגישה לכל הפונקציות המתקדמות של מנואל. באמצעותו אני יכולה לתזמן שאיבות, לקבוע את מצבי השאיבה השונים, להפעיל ולכבות את השואב ואף להוביל אותו ידנית אל נקודות בעיתיות שייתכן ופספס, בדומה לרובוט על שלט רחוק. לאור כמות האפשרויות שהשלט מאפשר לכם גישה אליהן, אתם תהיו חייבים לפתוח את חוברת ההוראות על מנת להבין כיצד לתפעל אותו. בצד החיובי, החוברת מגיעה בשפה העברית, כך שתאפשר גם למשתמשים העושים את צעדיהם הראשונים בעולם הניקיונות האוטומטיים להבין מה הם עושים.

קודם כל: שואבים את האבק
לאחר שהצמדתי את מנואל אל עמדת הטעינה התגלתה בפני הפתעה נוספת: השואב דובר עברית! בעוד שלא ברור מדוע תרצו שואב שידבר אליכם, במיוחד אם מסוגל להגיד רק מספר משפטים בסיסיים ומעורפלים, מדובר על גימיק מגניב. הגימיק הופך לפחות מגניב משמעותית כשבאמצע הלילה אתם שומעים קול נשי המדבר אליכם ומודיע שהשואב הוטען במלואו, אבל כל עוד אתם מניחים את השואב בחדר אחר, לא אמורה להיות בעיה.

השלט רחוק של מנואל (צילום: גד גניר)


בפעם הראשונה שהפעלתי את מנואל, בחרתי לעשות זאת באמצעות תזמון הפעלה עתידית על ידי השלט. כאן התעוררה הבעיה הראשונה, כשהבנתי שאינני יכולה להגדיר את השעות או הימים בהם השואב יעבוד, אלא להסתפק בשני מצבים קיימים: הפעלה בעוד שעה, או הפעלה על בסיס יומי בשעה הנוכחית. כלומר, אם עכשיו עשר וחצי בלילה ובחרתי באופציית ההפעלה היומית, השואב יתחיל לעבוד בכל יום בשעה עשר וחצי בלילה. במידה ותרצו שהשואב יעבוד בזמן שאתם בעבודה, יהיה עליכם להגדיר אותו במהלך סוף השבוע, בשעות שאתם כן בבית. את זאת גיליתי על בשרי כשבשלוש לפנות בוקר התעוררתי מרעש מחריד ופחד שמישהו פרץ הביתה, רק כדי לגלות שהשואב הצייתן מילא אחר פקודותיי מהיום הקודם, וכעת הרס לי את שינת הלילה. כמו שאתם יכולים להבין - הפעולה של השואב רועשת, אך אני חייבת להודות שיחסית למתחרים הראשיים בשוק, מדובר ברעש נסבל, ונמוך משמעותית מזה של שואב אבק ידני.

לאחר שהשואב סיים את השאיבה הראשונה שלו ברחבי הבית, גיליתי שאחת ממברשות הצד לא צלחה את המשימה, למרות שהקפדתי להוציא את השטיחים ושאר הדברים הפוטנציאלים שיכולים להפריע בעת השיטוט של מנואל על הרצפה. לא רק שהמברשת התנתקה ממקומה, היא נשאבה על ידי מנואל, מה שהוביל לקריעה (!) של כמה שערות בה. המברשת הפכה ל-לא שמישה כבר לאחר השאיבה הראשונה וכל זה בגלל שהיה קצת לכלוך על הרצפה שגרם לה להתנתק ממקומה, משהו ששואב אבק רובוטי אמור לדעת להסתדר איתו. אך הבעיה המשמעותית היא כשבתום הפעולה הרצפה לא היתה נקייה כמו שקיויתי שתהיה. לאחר כמה וכמה הפעלות התברר שלשואב יש נטייה להתמקד בניקוי של רק אחד מחדרי הבית, גם אם כל דלתות החדרים פתוחות לרווחה ויש לו גישה נוחה גם לחדרים האחרים. מה שמתסכל כאן אפילו יותר הוא הסוללה האימתנית הנמצאת בתוך השואב, שבתיאוריה הייתה יכולה להספיק לניקוי של שני חדרים וחצי בסבב אחד, בלי הטענה באמצע, זאת בהנחה שהשואב אכן היה מסתובב בין החדרים השונים. לצערי, היה עליי להרים את השואב ולהניח אותו בכל פעם בחדר אחר על מנת שינקה אותו, כך שהיה עליי לזכור איזה חדרים נוקו ואיזה לא כדי לדעת היכן להפעיל אותו. במילים אחרות: מצאתי את הצורך להפעיל את השואב בכל יום ויום, כשבכל פעם היה עליי להניח אותו בחדר אחר בבית, במטרה ובתקווה שזהו החדר שהשואב יחליט להמתקד ולנקות. בצד החיובי, חיישני השואב מגיבים בצורה אידיאלית למכשולים ומנואל יודע להאט עוד לפני שמגיע אל השולחן, הכסא או לכל דבר הנמצא בדרכו.

מצבי השואב השונים כוללים שאיבה נקודתית, מעבר כפול על החדר, שאיבה ספירלית ושאיבת טורבו, כשהאחרונה אמורה לקצר את זמן הניקיון בחצי. בעזרת המצבים הללו, אותם ניתן להגדיר מראש לפני הפעלת השואב (גם אם היא אוטומטית), ניתן להתמקד באיזורים בעיתיים ולחסוך זמן, תיאורטית. אני חייבת להודות שאת המצבים הללו גיליתי לאחר שלא הייתי מרוצה מאופן השאיבה של מנואל, והתחלתי לתהות האם אני משתמשת בו בצורה לא נכונה. לצערי, הסתמן כי עוצמת השאיבה פשוטה אינה מספיקה ללכלוך בעייתי במיוחד כגון גרגירי חול, גרגירי סוכר או שאריות קורנפלקס שמישהו מבני הבית שפך על הרצפה. במקרים אלה היה על השואב לעבור שוב ושוב על אותה הנקודה, כשגם לאחר כמה ניסיונות היה נראה כי לא הצליח להציג את התוצאות הטובות ביותר - והיה עליי להוציא את השואב הידני מהארון. מהצד השני, אחד מהיתרונות המרשימים בעיני הקיימים במנואל הוא ההתמודדות שלו עם שטיחים, כשהצליח לטפס, לשאוב ולרדת מהם ללא בעיות. עוד נקודה שיכולה להיות משמעותית לרוב המשתמשים היא שבניגוד למתחריו של מנואל הקיימים בשוק, כאן לא ניתן לתחום את איזורי השאיבה שלו. יש לכם איזור בעייתי עם הרבה מאוד כבלים מתחת לטלוויזיה? החוט של מנורת הרצפה משוחרר מידי? או אולי קערות האוכל של חיות המחמד נמצאות במרכז הבית? תאלצו להזיז אותם מראש לפני הפעלתו של מנואל, או לקוות שלא יחליט להתקע עליהם או אפילו לגרור אותם.

תעבירי ניגוב, הבית טינופת
שטיפת הרצפה היא אחת מהמטלות השנואות עליי ביותר ומאלה שאני חייבת לבצע בתכיפות, בגלל אלרגיות שונות של בני הבית. לכן, הייתי בטוחה שהנה - נפתרו כל בעיותיי וכעת אוכל לבצע את השטיפה הייסודית של הבית רק אחת לכמה שבועות. ההפעלה פשוטה: פותחים את המיכל המיוחד, מכניסים מים (או כמות מאוד קטנה של חומר ניקוי ביחד עם המים), מצמידים את המטלית ואת כל העסק מצמידים אל השואב. הודות לתופסנים המיוחדים מדובר על פעולה של חמש דקות גג, כשבסופם יהיה עלינו לבחור בין מצב ניקוי היברידי, לשטיפה בלבד. בחרתי להתחיל דווקא מהמצב ההיברידי, שכן אני מעדיפה שהשואב גם ישאב את האבק שנקלע בדרכו, ולא רק יעביר עליו סמרטוט לח. בדומה לשטיפה רגילה, גם כאן ההמלצה שלי היא לא להיות בדרכו של השואב, כדי שלא תלכלכו את הרצפה הלחה. לצערי, המלצה זאת אינה תקפה לשואב עצמו, כשבסיום כל פעולה היה ניתן למצוא סימני גלגלים ברחבי הבית, לאחר שעבר שוב ושוב על אותם מקומות לחים שניקה. עם זאת, תוספת הסמרטוט לשאיבה הציעה ניקוי מעט יותר יסודי, הודות למטלית המיקרופייבר שדאגה לאסוף ולהחזיק את כל גרגירי האבק שהשואב פספס.

מיכל המים (צילום: גד גניר)

מטלית המיקרופייבר (צילום: גד גניר)

מנואל כשמיכל המים מורכב עליו (צילום: גד גניר)

מנואל, כשהמטלית מורכבת מתחתיו (צילום: חן אידן)


בכל הנוגע לשטיפה, כפי שניתן לראות בתמונה - השואב לא עושה את עבודתו בצורה טובה במיוחד ולמרות שיש לו סמרטוט שלם, הוא מרטיב רק פס אחד צר. נכון, כשהסמרטוט עובר על הפס הזה שוב ושוב הוא ״מורח״ את הרטיבות וחומר הניקוי ברחבי הבית, אבל התוצאה היא רצפה דביקה, במידה ואכן השתמשתם בחומר ניקוי. במידה והשתמשתם במים בלבד, מטלית המיקרופייבר מעולה לאיסוף כל גרגירי האבק הסוררים שהשואב פשוט אינו מצליח להגיע אליהם. לחילופין, במידה ויש לכם רצפת פרקט שאתם חוששים שאינה מקבלת את תשומת הלב הראויה לה, ייתכן שהשואב הנוכחי יעזור לכם לשמור עליה נקיה, בלי להרטיב או לפגוע בה יותר מידי. שימו לב שיהיה עליכם לשטוף את המטלית לאחר כל פעולה, שכן היא נוטה לצבור אבק בכמויות שתעדיפו לשטוף אחרי כל שימוש. בנוסף, הצמדת המטלית אל השואב גורמת לכך שלא תוכלו לבצע כמה מפעולות השאיבה שמציע, כמו שאיבת טורבו, כך שתצטרכו להוציא את התושבת מפעם לפעם על מנת להנות ממצבי הניקוי השונים של השואב.

מנואל משאיר עקבות בביתה של חן (צילום: חן אידן)


שלט רחוק, עבודה מקרוב
כפי שציינתי, מנואל נראה בסיסי וכולל רק כמה כפתורים פיזים הנראים לעין, כשהקסם האמיתי שלו נמצא בשלט הרחוק. רק בעזרתו תוכלו לגלות את כל המצבים, האפשרויות והיכולות שהשואב מחזיק בתוכו, כשבשלב זה יהיה עליכם לפתוח את החוברת כדי להבין מה בדיוק כל מצב אומר וכיצד תוכלו להפעיל אותו. הודות לעובדה שהשואב מציג מסך בסיסי, כשהוא נתקל בבעיה הוא מסוגל להציג אותה רק באמצעות הבהוב מספר אייקונים שונים. על מנת להבין מה בדיוק קרה או מה השואב רוצה ממני, היה עליי לפתוח את חוברת ההוראות ולנסות לפענח את קריאת העזרה שלו. לרגע הרגשתי שנכנסתי לסוג-של-קווסט ״השואב הסורר״ וכדי להתקדם לשלב הבא עליי לפענח את הקודים על פי חוברת ההצפנה שקיבלתי, כשלעיתים נכשלתי ופשוט לא הצלחתי להבין מה עליי לעשות. אמנם מדובר בשניים-שלושה סימנים המהבהבים בו זמנית, אבל לכו תבינו אם הגיע הזמן לרוקן את המיכל, לשחרר את הגלגל, לנקות את החיישן או פשוט להחזיר את מנואל אל עמדת הטעינה. פה אפשרות הדיבור בעברית הייתה יכולה להיות מרכיב משמעותי בהבנה מה בדיוק השואב רוצה, אבל כאמור, היה עליי להסתפק בחוברת בלבד ולקוות לטוב. ברוב המקרים לא הצלחתי להבין מה הייתה הבעיה המדוייקת של השואב, כך שביצעתי את כל הפעולות הרלוונטיות: ניקוי המיכל, ניקוי הגלגלים וניקוי החיישנים השונים באמצעות מקל אוזניים. בשלבים הללו תהיתי האם מנואל עובד בשבילי, או שאולי אני עובדת בשבילו?

בעיה נוספת התגלתה במערכת המיפוי החכמה של הרובוט. כפי שציינתי, הוא לא מצטיין כמו ה-Roomba 870או ה-Neato BotVac 85במעבר בין חדרים וניקויים, כשלעיתים אף נטה לפספס לחלוטין את עמדת הטעינה שלו. להגנתו של מנואל אומר שלא נתקלתי ברובוט שואב שלא איבד את דרכו במהלך הדרך ונעצר באמצע החדר מפעם לפעם, אבל עדיין מצאתי את עצמי משחקת משחק מחבואים פעם בשבוע. מה אני אגיד לכם, זה לא כיף לזחול מתחת למיטה ולגרור את השואב כל שני וחמישי, רק כי הוא מצא חוט חדש להסתבך בו.

מותג חדש, מחיר דומה
מנואל מגיע לשוק רווי של שואבי אבק רובוטיים, גם אם מדובר על השוק הישראלי בלבד. נראה שהצרכן הישראלי מכיר רק שני מותגים בולטים בשוק והוא עדיין נוטה להתלבט בין שניהם כשזה מגיע לרכישה. למנואל הייתה הזדמנות לכבוש את הפסגה עם היתרונות הבולטים שלו: פעולת היברידית של שטיפה ושאיבה יחדיו, סוללה אימתנית והעובדה שדובר בשפה העברית. למעשה, אם השואב היה מתומחר בסביבות 2,000 שקלים, סכום גבוה לכל הדעות, הייתי אומרת לכם ללכת עליו בלי שום היסוס. נכון, עוצמת השאיבה שלו אינה אימתנית ונכון, פעולת השטיפה אינה שווה לזאת שאתם מבצעים בצורה ידנית, אבל השילוב של השניים יכול לעזור לכם לשמור על הבית נקי, במחיר יחסית הוגן.

הבעיה היא שזהו לא המקרה. מנואל מתומחר במחיר גבוה במיוחד המתחיל מ-3,271 ש"חמה שמציב אותו מהבחינה הזאת בלבד, בתחרות מול המותגים המובילים, המוכרים והאמינים בשוק. במצב כזה, סביר להניח שהרוכשים יעדיפו לדבוק במה שהם מכירים או במותגים המומלצים על ידי חבריהם. עם זאת, אסייג ואגיד שבמידה ויש לכם רצפת פרקט, אתם מחפשים שואב המסוגל לבצע שתי פעולות במכשיר אחד ואין לכם כמויות אבק אדירות שידרשו מכם לתחזק את השואב על בסיס שבועי, ייתכן ששווה לכם להוציא את הסכום הנוכחי על מנואל. במידה ויש לכם חיות מחמד, בית פרטי המושך חול או שאתם פשוט מחפשים שואב פשוט, בסיסי וכזה שעושה את העבודה - תוכלו למצוא אלטרנטיבות טובות יותר, במחירים נמוכים משמעותית.

כזה ניסיתי: Asus Transformer Book T100 Chi

$
0
0
בדצמבר 2013 הגיח אל חיי כלי העבודה באמצעותו נוצרו רוב הפוסטים בבלוג הזה, ה-Asus Transformer Book T100. אם איכשהו לא יצא לכם להיתקל בפוסט המאוהב הזה, אקצר לכם: ה-T100היה אחד מהמוצרים שקיוויתי לקבל לידיי לבדיקה מרגע שהמחשבה על להקים בלוג סקירות מוצרים עברה בראשי, ואכן הוא הגיע אליי מהר יחסית. לאחר שפרסמתי את הפוסט הנלהב, נאלצתי כמו תמיד להחזיר אותו, אך לאחר כשלושה וחצי חודשים קניתי לעצמי T100משלי. מה כל כך נפלא ב-T100? איך שאני רואה זאת, הוא סוג של חיפושית, חיפושית של פולקסווגן, הדור הראשון שלה. מחשב נתיק2 ב-1שאמנם לא מתהדר במפרט מרשים במיוחד, אבל קומפקטי, בעל זמן סוללה מרשים וחשוב מכל: זול.

ה-Asus Transformer Book T100 Chi מדגים את המונח 2 ב-1 (צילום: גד גניר)


ואז אסוסהוציאה את סדרת ה-Chi. אם אתם תוהים לעצמכם על מה חשבו אנשי השיווק של אסוס, אז Chi (נכתב גם כ-Qi, המוכר לכם מתקן הטעינה האלחוטית) הוא אנרגיית החיים, או אם תרצו ביותר דרמטי, הנשמה עצמה. שני המחשבים שהושקו לאחרונה בישראל, ה-Transformer Book T100 Chi (בו יעסוק הפוסט הזה) וה-T300 Chiמשווקים כשדרוג של הדגמים שנמכרו בארץ עד כה (T100ו-T300). ברוב המובנים הם אכן נראים ומשדרים תחושה של שדרוג הדגמים הקיימים, אך כוח החיים של ה-Transformer Book T100 Chiדהיינו המעבד, מציג דווקא שדרוג מינורי על פני קודמו: את מעבד ה-intel Atom Z3740החליף דגם Z3775. ההבדל ביניהם הוא כמובן לטובת הדגם החדש יותר, אבל מדובר בהבדל זניח שאינו מורגש בעבודה היומיומית. האמת שביום שקיבלתי לבדיקה את ה-Transformer Book T100 Chi, ההבדל בביצועים בינו לבין ה-T100שלי נראה משמעותי מאוד, אך לאחר פירמוט, הטאבלט בן השנה וקצת שלי תפקד פחות או יותר כמו הגרסא העדכנית שלו.  מהירות השעון של המעבד עלתה מ-1.33 ל-1.47 גיגהרץ (או מ-1.86 ל-2.39 גיגהרץ במצב טורבו). זכרון ה-RAMנשאר צנוע כפי שהיה קודם ועומד על 2 גיגה. זכרון האחסון מגיע בשני נפחים 32 גיגה או 64 גיגה. בסופו של דבר, ה-Transformer Book T100 Chiלא ביצע קפיצת מדרגה בכל הקשור לביצועים, ועדיין נשאר במחוזות ה-Netbook. מה זה אומר? שהמחשב הזה דומה בביצועים שלו למה שאפשר לצפות מטאבלט מאשר ממחשב. תשכחו מקבצי אקסל מורכבים, תשכחו ממשחקים (עם משחקים מחנות האפליקציות של מיקרוסופט דווקא אין בעיה), אל תתפרעו עם כרום והזהרו לא להיסחף עם עריכת תמונות. אחד מצווארי הבקבוק כאן הוא הזכרון, הן זכרון האחסון והן זכרון ה-RAM. אין מה לעשות, 2 גיגהבייט מגבילים את ריבוי המשימות, והעובדה שאחרי התקנת כל העדכונים למערכת ההפעלה, אופיס ו-Paint.netעל המחשב, נותרים בערך 8 גיגה לתמרן איתם (אם קניתם את גרסת ה-32 גיגה. אם קניתם את גרסת ה-64, המצב פחות נורא), שזה כלום.


המסך היה אחד מנקודות התורפה העיקריות של ה-Transformer Book T100. הוא היה בהיר אמנם, אבל בגודל של 10.1 אינטש הרזולוציה שלו לא גבוהה מספיק, 1366 על 768 פיקסלים. ב-Transformer Book T100 Chiטיפלו בסוגיה הזאת ובחרו במסך עם רזולוציה נאה של 1920 על 1200 פיקסלים, והמסך אכן נראה הרבה יותר טוב, בעיקר בעבודה על טקסטים.

ה-Asus Transformer Book T100 Chi מדגמן מצב לפטופ (צילום: גד גניר)


עוד תחום ששודרג באופן משמעותי כאן הוא העיצוב החיצוני. ב-T100היתה תחושה כאילו כל החלטה שנלקחה בתכנון ועיצוב המחשב, נועדה כדי לאפשר לאסוס למכור אותו במחיר נמוך ככל האפשר. את הפלסטיק ששלט ב-T100, החליף ב-Transformer Book T100 Chiאלומיניום, יציקה אחת נטולת ברגים בצבע כחול כהה. מסביב למקלדת, מסביב למשטח העכבר ומסביב ליחידת הטאבלט, ניתן למצוא מסגרת ניקל שמוסיפה לאלגנטיות של המחשב. ה-Transformer Book T100 Chiגם דק יותר מה-T100והדבר משפיע לרעה על נוחות הפתיחה שלו. עד לסוף התקופה שבה היה אצלי, לא הצלחתי להתרגל לפתוח אותו במהירות. כשמצליחים כבר לפתוח אותו, זוית הפתיחה המירבית סבירה, אם כי הייתי מעדיף שניתן יהיה לפתוח אותו בזוית רחבה אפילו יותר. זוית פתיחת המסך היא נושא כאוב במחשבי 2 ב-1 (הרחבתי על כך בפוסט שלי על ה-Toshiba Z10T). יחידת הטאבלט כבדה יותר מהמקלדת במחשבים מהסוג הזה, ותמיד הבחירה היא בין זוית פתיחה מתונה לבין חוסר יציבות כללי של המחשב שגורם לו לנטות אחורה וליפול אם אין הגבלה כלשהי. באסוס כך נראה, בחרו באופציה הראשונה.

ה-Asus Transformer Book T100 Chi סגור. לא פשוט לפתוח אותו (צילום: גד גניר)

ה-Asus Transformer Book T100 Chi פתוח. שימו לב למסגרת הניקל מסביב למקלדת (צילום: גד גניר)


טאבלטים לא כוללים לרוב חיבור USBסטנדרטי, אלא אם הם מגיעים יחד עם תחנת עגינה הכוללת מקלדת. כך זה היה ב-T100, כך זה ב-Acer Switchוגם ב- Lenovo Miix 2 (שכלל שני חיבורים סטנדרטיים!). ב-Transformer Book T100 Chiהחליטו באסוס משום מה לוותר על זה, כנראה על מנת לשמור על עובי דקיק, ובמקום זאת עושים שימוש רק בחיבור MicroUSBסטנדרטי אחד, וחיבור Micro USB 3.0אשר ניתן לחבר אליו גם מכשירים בעלי חיבור MicroUSBסטנדרטי לגמרי. זה לא אסון, אבל זה גם לא כיף גדול. רוצים לחבר עכבר חיצוני? דיסק און קי?הצטיידו במתאם MicroUSBל-USBרגיל. הוא אמנם לא מצורף לערכה אבל ניתן לרכוש כאלו בדולרים בודדים ב-eBay. מעוניינים לחבר גם עכבר חיצוני וגם דיסק און קי במקביל? חברו אל המתאם הזה גם מפצל USB, כמו שאני עשיתי והמחשב שלכם יראה פתאום לא אלגנטי להפליא. אגב, במקלדת עצמה תוכלו למצוא חיבור MicroUSBנוסף, אם כי זהו חיבור המיועד לטעינה בלבד, ואם תחברו אליו את המתאם ואליו לדוגמא עכבר אלחוטי, המחשב לא יזהה אותו.

בעודי תוהה בקול רם על חסרונו של שקע USBליד נציג אסוס בהכרזה על המחשב בישראל, הוא ביטל את הטענה ואמר "מי צריך עכבר? תשתמש במשטח!"ובכן, אני צריך עכבר. ייתכן וכבר סיפרתי לכם זאת בעבר, על הבלוג אני עובד בעיקר בשעות הלילה כשכל יושבי הבית ישן. כפתורי משטח העכבר של ה-T100הם מהרועשים בהיסטוריה של משטחי העכבר ועם כל לחיצה אני מרגיש שאני מפר את הדממה המקודשת. ב-Transformer Book T100 Chiהעניין טופל במידה מסויימת, אך הכפתורים עדיין רועשים. שטח משטח העכבר גדל קצת והשימוש בו נוח יותר כעת. המקלדת עצמה לא השתנתה הרבה בכל מה שקשור לגודל המקשים וסידורם, וטוב שכך. זוהי מקלדת נוחה מאוד שקל מאוד להתרגל אליה למרות שמדובר במחשב קטן יחסית.

שקע העגינה במקלדת של ה-Asus Transformer Book T100 Chi (צילום: גד גניר)

המקלדת של ה-Asus Transformer Book T100 Chi (צילום: גד גניר)


המקלדות הניתקות במחשבי ה-2 ב-1 של אסוס מסדרת Chiהן מקלדות בלוטות' (בניגוד למקלדת בעלת החיבור הפיזי ב-T100). את הסידור הזה ראינו אצל אסוס כבר ב-T300של החברה, שם גם סיפרתי לכם על כבל ה-USBהמביך שצורף לערכה על מנת לטעון את המקלדת דרך יחידת הטאבלט. ב-Transformer Book T100 Chiהמצב זהה, רק שכאן לא מצורף אפילו כבל טעינה מהטאבלט למקלדת, ועליכם לחבר אותה ישירות למטען עצמו. בצד החיובי ניתן להגיד שהמקלדת מבזבזת מעט מאוד סוללה ולא טרחתי משך כל תקופת הבדיקה, כשבועיים וחצי בערך, לטעון אותה בנפרד. אם מתעלמים מעניין הטעינה, מקלדת ה-Bluetoothהיא יתרון ענק בכל מה שקשור לשימושיות של המחשב הזה. דיברתי קודם על זוית הפתיחה של המסך. הזוית לא מתאימה לכם? הפרידו אותו מהמקלדת והציבו אותו באיזו צורה שתרצו. בגלל שמדובר במקלדת אלחוטית, תוכלו להמשיך לכתוב בו. מעבר לכך, תוכלו להתקין עליו Popcorn Timeאו Kodi, לחבר אותו לטלויזיה פיזית, באמצעות כבל (עם מתאם Micro HDMI) לשבת על הספה ולשלוט עליו באמצעות המקלדת. הנקודה היחידה שמרגיזה במקלדת הזאת היא השהייה של שתי שניות בכל פעם שפותחים את המחשב, שתי שניות בהן המקלדת לא מגיבה להקלדות מאחר ועדיין לא זוהתה על ידי המחשב. ההפרדה הפיזית של המקלדת מהטאבלט פשוטה מתמיד ומתבססת על מגנטים. אין כאן מנגנון שעשוי להשבר, רק שתי בליטות עליהן יושב הטאבלט כשהמגנטים מכוונים אותו למקומו.

זוית פתיחת המסך ב-Asus Transformer Book T100 Chi (צילום: גד גניר)


מתג ההפעלה של מקלדת הבלוטות'ב-Asus Transformer Book T100 Chi (צילום: גד גניר)


תוספת נחמדה המגיעה יחד עם ה-Transformer Book T100 Chiהיא סטיילוס. אין כאן אפליקציית פתקים המזהה כתב יד או משהו בסגנון, אבל הוא עובד יפה, מגיב באופן מדוייק למגע ועושה בגדול את מה שצריך לעשות. עשיתי כמה ניסיונות ציור באמצעות אפליקציית Fresh Paintוזה עבד נהדר. הסטיילוס שואב את ה-Chiשלו מסוללת AAAסטנדרטית. לצערי לא השכילו באסוס לתכנן שקע אחסון בתוך מבנה ה-Transformer Book T100 Chiבו ניתן יהיה להכניס את הסטיילוס הזה במקום לשאת אותו בנפרד. עוד תוספת שלא היתה ב-T100ועושה כאן הופעת בכורה - מצלמה אחורית המפיקה תמונות באיכות סבירה למדי. כן כן, מעתה והלאה תוכלו לצלם באופן הכי לא נוח שניתן לדמיין, תמונות פחות איכותיות מאלו שהייתם מצלמים בעזרת הסמארטפון שלכם, תוך כדי שאתם מסתירים לסובבים אתכם איזור בגודל 10.1 אינטש. כל הכבוד לאסוס.


המצלמה הקדמית של ה-Asus Transformer Book T100 Chi (צילום: גד גניר)


הצלחתי לסחוט מהסוללה של ה-Transformer Book T100 Chiכ-8 שעות עבודה. עם ה-T100הצלחתי לסחוט קצת יותר, אם כי הדגם הישן לא עשה שימוש במקלדת בלוטות'אשר צורכת גם היא אנרגיה. בכל אופן, 8 שעות זהו נתון יפה מאוד שמתאים יותר לטאבלטים מאשר למחשבים ניידים.

למעט הויתור על שקע ה-USB, ה-Transformer Book T100 Chiהוא שדרוג של ה-T100כמעט בכל פרמטר אפשרי. בחלק מהמקומות מדובר בשדרוג משמעותי (איכות החומרים, איכות המסך), ובחלק מהמקומות מדובר בשדרוג מינורי (בעיקר בביצועים). אין ספק שיותר כיף להשתמש בו מאשר ב-T100, אולם במעבר מה-T100ל-Transformer Book T100 Chi, המחיר גם השתנה משמעותית ועומד על 2590 ש"ח לגרסת ה-32 גיגה, ו-2690 ש"ח לגרסת ה-64 גיגה, הגרסא שאני ממליץ בחום לבחור אם אתם מעוניינים במחשב הזה. המחיר הזול היה אחד מהדברים שהפכו את ה-T100בזמנו לכה אטרקטיבי. המחיר הוא גם מה שאיפשר לסלוח לו על המסך הלא מרשים, הפלסטיקה הזולה והביצועים הפושרים. מחיר המתחיל ב-2590 ש"ח ממצב אותו כאחת האופציות היקרות ביותר שתוכלו למצוא בסגמנט של נטבוקים 2 ב-1 עם מסך ניתק. מעבר לכך, אם אתם לא נעולים על מסך ניתק, השוק מציע במחירים זולים יותר מחשבי 2 ב-1 עם מסך מתהפך המגיעים עם מעבד פנטיום המספק ביצועים טובים לא פחות, זכרון אחסון (אמנם לא SSDאבל עדיין) וזכרון RAMבנפחים מרשימים יותר.

לפיכך, אם ה-T100היה החיפושית מהדור הראשון, ה-Transformer Book T100 Chiהוא כמו החיפושית מהדור השני: יפה יותר, מפנק ונוח יותר לשימוש, אך גם יקר יותר משמעותית. אם אתם מחפשים מחשב 2 ב-1 קומפקטי, בעל חיי סוללה מרשימים, ה-Transformer Book T100 Chiעדיין מציע את כל אלה, רק במחיר פחות אטרקטיבי.

כזה ניסיתי: Power Up 3.0

$
0
0
קיקסטארטר בפרט, ואתרי מימון המונים אחרים בכלל הם מקום טוב למצוא בו חפיצים ייחודיים ויוצאי דופן. לעיתים קרובות, מדובר בחפיצים מיותרים או כאלו שכבר קיימים בשוק, אך לפעמים ישנן גם הברקות. בין אלו שיותר משכו את תשומת ליבי ניתן למצוא את הסוללה הנטענת ע"י גז מצתים זיפו, השקע המגנטי לאזניות (שלצערי לא הצליח לגייס את הסכום הדרוש), ו-Pressi, שגרף סכום גבוה בהרבה מהציפיות, הגיע לשוק, ולאחר זמן קצר הצטרפו אליו המון חיקויים סיניים זולים בהרבה ממנו ועושים פחות או יותר את אותו הדבר. ה- Power Up Plane 3.0הוא פרוייקט קיקסטארטר שלא יצא לי לפגוש בזמן תהליך גיוס הכספים שלו. התכנון של יוצרי המטוס היה לגייס כ-50,000 דולר, אולם בסופו של דבר הם הסתדרו בלי התרומה התיאורטית שלי ודף הקיקסטארטר שלהם הצליח לגייס לא פחות מ- 1,232,612 דולר מ-21,412 תומכים שונים.

ה-Power Up 3.0  במלוא הדרו, שימו לב לקרע בחלק האחורי של כנף שמאל (צילום: גד גניר)


אז מה זה בכלל? בגדול, שי גויטין, שעומד מאחורי הפרוייקט, החליט לשדרג את חויית ההטסה של מטוסי נייר. איך זה מתבצע? ע"י תוספת של יחידות שליטה המחוברת למוט דק עליו יושבים מדחף והגה כיוון. המטוס נשלט ע"י אפליקציה (לאנדרואידול-iOS) שניתן להתקין על הטלפון הסלולרי. האפשרות לשלוט במטוס במעופו היא מה שמבדיל בין ה-Power Up 3.0לדגם הקודם, ה-Power Up 2, שהוא למעשה רק מנוע שניתן להרכיב על מטוס הנייר.


במבט ראשון, זה אחד החפיצים הכי מלהיבים שיצא לי לקבל לבדיקה, ואחד מאלו שהכי עוררו עניין בסביבתי, אחרי רצף של אזניות/טאבלטים/טלפוני סלולריים/מחשבים ניידים וחוזר חלילה. חוסר היכולת שלי לדחות סיפוקים הביאה אותי לנסות להטיס אותו בתוך המשרד בעבודה. סביר להניח שלא ביקרתם במשרדים של ebayבישראל. זה אמנם אופן ספייס וכנראה גם אחד המרווחים שביניהם, אבל ל-Power Up 3.0זה לא ממש מספיק. תבינו. מטוס מנייר רגיל מתעופף לו ובמקרה הגרוע מתרסק בשקט ובאיטיות על הרצפה, לפני שמצליח לפתח מהירות גבוהה. ה-Power Up 3.0מגיע עם מדחף אשר מספק לו תאוצה גבוהה מרגע שהוא עוזב את היד. ניסיון ההטסה הראשון נגמר בהתרסקות מביכה על הרצפה מול חבריי לעבודה. הניסיונות הבאים היו מביכים טיפה פחות, אבל עדיין נגמרו ברובם בהתנגשויות דרמטיות בעמודים ברחבי המשרד. עוד סיבה שבגללה לא מומלץ להטיס את המטוס במשרד: רעש המדחף שלו לא מחריש אזניים, אבל לא ניתן להתעלם ממנו. אם היו לכם תכניות לרסק את ה-Power Up Plane 3.0אל גבו של אחד מחבריכם לעבודה, וכבר פיתחתם מיומנויות הטסה שמאפשרות לכם להטיס אותו בתוך שטח סגור, סביר להניח שישמע את רעש המנוע ויסתתר מראש.
 
ה-Power Up 3.0 בתוך האריזה (צילום: גד גניר)


הלקח נלמד ולקחתי אותו למגרש חניה ריק. התחלתי להטיס אותו אך מהר מאוד התברר לי שגם מגרש חניה הוא לא מיקום אידיאלי. השטח הפתוח איפשר לי להתחיל להסתגל להטסה עצמה, אך בגלל חוקי הפיזיקה המרגיזים, כל עצם שממריא, חייב בשלב מסוים גם לנחות, או במקרה של ה-Power Up 3.0, להתרסק. בניגוד למשרד, כאן הוא הצליח לנסוק לגבהים של כמה מטרים מעל הקרקע. התרסקות מגובה כזה אל האספלט נשמעת מאוד לא נעימה. להפתעתי הוא שרד את הנפילות האלו, אך 3-4 התרסקויות מלוות ברעשי פגיעה בקרקע שכנעו אותי לנדוד עם המטוס למקום אחר. בסופו של דבר הגעתי אל הפארק ברעננה, בוקר אחד לפני העבודה כאשר אין שם כמעט אנשים, למעט מספר פועלי ניקיון. נעמדתי על גבעה והתחלתי להטיס אותו, ללא מגבלות וללא חשש שישבר.
 
חלקו הקדמי של ה-Power Up 3.0 (צילום: גד גניר)

הדרך המדוייקת ביותר להגדיר את ה-Power Up 3.0היא מטוס מנייר על סטרואידים. הוא טס רחוק יותר ומהר יותר מכל מטוס אחר מנייר, וניתן לשנות את כיוון מעופו בעודו באויר. שלב ההמראה קצת מסורבל. אתם צריכים להעיף את המטוס באויר עם היד החזקה שלכם, אבל באותה יד אתם מעוניינים להתחיל לשלוט בו באמצעות הטלפון, מרגע שעזב את היד. זה אומר שעליכם להעיף את המטוס, להחזיק ביד השניה את הטלפון, וברגע שהמטוס עוזב את היד, להעביר את הטלפון ליד השניה. נשמע פשוט? זה יכול היה להיות פשוט אם המטוס לא היה כה רגיש לתנועות הטלפון. כל תזוזה לא מתוכננת מביאה את המטוס לשבור באויר, לעשות פניות שלא רציתם שיעשה, וכמובן, להתרסק. הקושי בשליטה הוא בין השאר פונקציה של כמה פתחתם את המצערת, או במילים אחרות באיזו עוצמה בחרתם להפעיל את המנוע. ככל שהעוצמה גבוהה יותר, המטוס ינסוק כלפי מעלה, אך גם התגובות של המטוס לתנועה יהיו תזזיתיות יותר. בעוצמה הנמוכה ביותר, הפיצוי שנותן המנוע על תוספת המשקל נעלם ואז סתם מדובר במטוס נייר עם משקולת בחלקו הקדמי ואז, ניחשתם נכון, הוא מתרסק.



יחידת ה-Power Up 3.0 בנפרד ממטוס הנייר (צילום: גד גניר) 


יוצרי ה-Power Up 3.0בחרו בטכנולוגיית הבלוטות'כטכנולוגיה לשליטה אלחוטית במטוס. לא נתקלתי בבעיות או ניתוקים במסגרת ההטסה עצמה. ה-Power Up 3.0ניזון מסוללה זעירה המובנית בתוכו ומספיקה לטיסה של, שימו לב, 10 דקות בלבד. מצד שני, מאחר וזו סוללה זעירה, לוקח מעט מאוד זמן לטעון אותה. בזמן שבו תחברו את ה-Power Up 3.0למטען חיצוניותחכו שייטען שוב, תוכלו לשבת עם הסמארטפון שלכם ולחפש סרטוני הדרכה כיצד להטיס אותו.

שקטע הטעינה (Micro USB) של ה-Power Up 3.0 (צילום: גד גניר)


מטבע הדברים, מטוס מנייר אינו הדבר העמיד ביותר בעולם, והיחידה שהגיעה אליי לבדיקה למדה זאת על ניירה. בסוף השהות שלה אצלי עיטר קרע קטן את חלקה האחורי של הכנף (חדי העין יבחינו בכך בתמונות). גם יחידת ה-Power Up 3.0ניזוקה, אבל רק ברמה הקוסמטית, כאשר שריטות מבצעיות הופיעו על חלקה הקדמי, לא משהו רציני.

העמידות הנמוכה יחסית של מטוסים מנייר היא הסיבה שהערכה של ה-Power Up 3.0מאובזרת למדי. היא כוללת 4 דפים מודפסים עם קווקווים המדריכים כיצד לקפל אותם לשתי צורות שונות של מטוסי נייר. בנוסף, יש כאן גם דף מודפס אחד עמיד במים, שימושי במיוחד אם תטיסו אותו בפארק  כפי שעשיתי, והוא יזכה לפגוש דשא לח פעמים רבות. כמו כן, החבר'ה מ-Power Upמציידים אתכם גם בהגה כיוון ומדחף נוספים למקרה ואלו המורכבים כבר יישברו. 4 דפים מודפסים זה מעט מדי עבורכם? תמיד תוכלו להוריד דוגמאות מאתר החברה ל-4 סוגים שונים של מטוסים מנייר. הם נחמדים שם מספיק כדי לספר לכם שהמטוסים האלו יטוסו גם בלי Power Up 3.0.
 
צילום מסך מתוך האפליקציה של ה-Power Up 3.0 (צילום: גד גניר)

ה-Power Up 3.0 (צילום: גד גניר)


אם להיות כנה, בניגוד ל-Power Up 3.0, אני אישית לא נפלתי על הרצפה. שלא תבינו לא נכון. הוא עושה את כל מה שמבטיחים שהוא יעשה. העניין הוא שאם מתעמקים מספיק במהות של המוצר הזה, אין כאן יותר מדי. בסופו של דבר זה מטוס נייר עם מנוע. קשה לשלוט בו, לוקח המון זמן עד שמפתחים מיומנות הטסה רצינית, והוא דורש שטח פתוח כדי להטיס אותו בצורה אפקטיבית. אם יש לכם סבלנות, זמן ומרחבים פתוחים בקרבתכם, הוא בהחלט יכול לבוא בחשבון. מחירו עומד על 229 ש"ח, מה שהופך אותו לצעצוע לא זול, אך גם לא מאוד יקר, אם משווים אותו לצעצועים מרחפים אחרים.

כאלו ניסיתי: Plantronics BackBeat Go 2

$
0
0
בשנת 1961 הגיעו בחברת התעופה האמריקאית יונייטד איירליינס למסקנה כי האזניותהמשמשות את הטייסים וטייסי המשנה הן ענקיות, מסורבלות וכבדות. הם עודדו טייסים לשלוח להם עיצובים חדשים של אזניות, ושני טייסים בשם קורטני גרהאם וקית'לארקין הציגו אזניות שבסופו של נבחרו ע"י החברה כאזניות בהן יעשה שימוש בכל המטוסים שלה. בשלב זה הם הקימו יחד את פלנטרוניקס, ועד לאמצע שנות ה-60 פלנטרוניקס כבר הספיקה להיבחר ע"י ה-FAAכספקית הבלעדית של אזניות עבור פקחי טיסה, וחברת הטלפונים בל בחרה בפלנטרוניקס כיצרנית האזניות של המרכזניות שלה. בסוף שנות ה-60, כשניל ארמסטרונג נחת על הירח ודקלם את "זה צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", היה זה דרך אזניות של פלנטרוניקס, פחות מעשור לאחר שהוקמה. כבוד.
 
Plantronics BackBeat 2 Pro (צילום: גד גניר)
האזניות הראשונות של פלנטרוניקס שיוצא לי לבדוק במסגרת הבלוג הזה הן ה-BackBeat Go 2, אזניות Bluetoothסטריאופוניות בתצורת In-Earעם חוט המקשר ביניהן, תצורה זהה לזו של ה-Jabra Pulseוה-Jabra Roxוגם ה-SMS AudioSync In Ear Wireless Sport.
 
Plantronics BackBeat 2 Pro (צילום: גד גניר)

חיצונית, ה-Go 2נראות מצוין: שילוב של שחור ואפור, ועיצוב פשוט יחסית אבל נאה. פלנטרוניקס שילבה בהן מעין תוספת סיליקון שקוף אשר אמור לייצב את האזניות בתוך האוזניים. בזמן הליכה רגועה עד מהירה הן יושבות שם מצוין. במעבר לריצה הן התחילו להביע רצון לנטוש את האזניים, וכאשר הגיעה הזיעה (אם תהיתם, רמת ההגנה שלהן ממים מוגדרת כ-Sweat Proof, כלומר רמה די נמוכה שאמורה להספיק רק לרטיבות הנגרמת מהזעה, אבל זה אמור להספיק), הרצון הזה מצידן הפך להרבה יותר מוחשי. זוכרים את התלונות שלי עד כמה ה-SMS Audio Sync In Ear Wireless Sportבולטות החוצה מהאוזן? ה-Plantronics BackBeat Go 2בולטות לא פחות. זה לא תורם לתחושת היציבות של האזניה באוזן, וזה גם אומר שלא תוכלו ללכת לישון איתן תוך כדי האזנה למוזיקה.
 
Plantronics BackBeat 2 Pro, שימו לב לפרופיל הארוך (צילום: גד גניר)

Plantronics BackBeat 2 Pro, בולטות החוצה מהאוזן (צילום: גד גניר)

ה-BackBeat Go 2יודעות לאטום לא רע בכלל את תעלת האוזן. זו לא אטימה מוחלטת, אבל היא מספיקה כדי לסנן חלק גדול מרעשי הסביבה. איכות השמע, באופן כללי, טובה. אם אתם חובבי באסים, האזניות האלו אינן בשבילכם, אם כי זה בהחלט לא שהם לא נוכחים, פשוט הם מאוד עדינים, ולא מכים בעוצמה באזניים שלכם. הצליל עצמו מאוזן, נקי ומדויק רוב הזמן, בעיקר בטווחי המיד. שירים שהאזנתי להם ונהניתי במיוחד מאופי הסאונד הזה: There's noother wayשל Blur, השירWonderfulשל אדם אנט, ו-CommonPeopleשל Pulp, שירים שפחות השאירו בי את חותמם: סיפורים מהתחתשל פורטיסחרוף (שנפתח ברצף תופים עמוקים שכמעט ולא מורגשים כאן), Rock DJשל רובי וויליאמס שהתופים מלווים אותו כמקצב קבוע בשיר וסובלים ממחסור בעומק באזניות האלו, ו-Barra Barraשל Rachid Taha, שיר נהדר מתוך פסקול הסרט Black Hawk Down שמאבד קצת מהאפקט שלו כאן.

תהליך הסנכרון של האזניות למכשיר לא שונה מכל אזניות Bluetoothאחרות. לחיצה ארוכה על הכפתור המרכזי בשלט מכניסה אותן למצב Pairing(האזניות מנחות אותך בתהליך הזה בקול אנושי באנגלית). לא מצאתי על קופסת האזניות עדויות לקישורית NFCואני מניח שאין כאן כזאת. השלט עצמו מהנוחים בהם יצא לי להתקל: הכפתורים נותנים פידבק מצוין והצורה שלהם מאפשרת את זיהוים בקלות באמצעות מישוש. הכבל המקשר בין האזניות ארוך יחסית למה שראיתי בעבר באזניות אחרות ומסתבר שזה דווקא נוח: הכבל ארוך מספיק כדי להשען על צווארון החולצה וכך חלק מכובד האזניות נתמך ע"י הכבל מאחור. כמו כל יצרנית המכבדת את עצמה, גם פלנטרוניקס מאפשרת לכם להוריד אפליקציה לטלפון שלכם. במקרה של פלנטרוניקס נראה כאילו הם עשו זאת כדי לרצות את הפונקציה בחברה שדרשה את קיומה של אפליקציה מאחר ושני הדברים היחידים שהיא יודעת לעשות זה להציג את רמת הסוללה של האזניה וללמד מה כל כפתור באזניה עושה, לא פחות וממש לא יותר.
 
Plantronics BackBeat 2 Pro - השלט (צילום: גד גניר)
ה-BackBeat Go 2יספיקו לכם ל-4.5 שעות האזנה למוזיקה או 5 שעות דיבור. זה נשמע לא הרבה אבל בפועל זה נראה הרבה יותר מאחר ובניגוד לאזניות אחרות שיצאתי לבדוק, האזניות האלו יודעות לזהות מתי לא נעשה בהן שימוש לאורך זמן, ובמצב כזה להכניס את עצמן לשינה עמוקה במהלכה האזניות כמעט ולא צורכות אנרגיה. לאריזת האזניות מצורף כבל הטעינה המגניב ביותר שיצא לי לראות אי פעם. מה פשר ההתלהבות הזאת מכבל טעינה? ובכן, זה כבל שראשיתו, החלק שיש בו את חיבור ה-USB, כולל בחלקו האחורי גם כניסת USBוכך יוצא שאם חיברתם את האזניות למחשב לצורך טעינה, לא ויתרתם על שקע USBבמחשב. אתם יכולים לחבר אביזר נוסף לבחירתכם בחלקו האחורי של הכבל, מאוד מתחשב מצידו.
Plantronics BackBeat 2 Pro - הכבל שהלהיב אותי (צילום: גד גניר)

Plantronics BackBeat 2 Pro - שקע הטעינה (צילום: גד גניר)

מחירן של ה-Plantronics BackBeat Go 2בישראל עומד על 450 ש"ח. לא זול במיוחד, אבל נמוך מעט ביחס למה שיש למתחרים ממותגים אחרים להציע בקטגוריה הזאת. לא הייתי ממליץ עליהן לפעילות ספורטיבית אינטנסיבית, אבל הן יתאימו לכם מצוין אם אתם לא חייבים באסים אגרסיביים, ומתכוונים להשתמש בהן בעיקר בהליכה רגועה או בישיבה במשרד.

כזה ניסיתי: Samsung Gear VR

$
0
0
לפני 20 שנה בערך, פעלה בדיזנגוף סנטר חנות משחקי וידאו שגולת הכותרת שלה היתה עמדת Virtual Reality. זו היתה מעין במה שניתן לעמוד עליה, לחבוש משקפיים מאוד כבדות ומסורבלות, להחזיק ביד ג'ויסטיק ולחוות עולם של פוליגונים מכוערים ברזולוציה נמוכה להחריד. באחד מימי החופש הגדול, אמי לקחה אותי לתל אביב, שילמה עבורי כמה עשרות שקלים בתמורה לרבע שעה שבה אצלול לתוך החויה הזאת. במשך 14 דקות עמדתי שם, קפוא לחלוטין וניסיתי להבין איך אני זז. הזזתי את הג'ויסטיק ימינה ושמאלה ומדי פעם היו תנודות קלות לצדדים. רק בדקה האחרונה הבנתי שאם אני מזיז את כל הראש, אני יכול לראות את מה שקורה מסביבי בעולם הוירטואלי הכי פחות מכוער שמחשב משנת 1995 מסוגל היה לייצר עבורי.

Samsung Gear VR (צילום: גד גניר)


19 שנה לאחר מכן הוזמנתי לאירוע ההשקה של ה-Samsung Galaxy Note 4, אירוע שבא זמן קצר לאחר ההשקה של המכשיר ב-IFA, יחד עם גרסת ה-Edgeשלו, וה-Gear VR, משקפי ה-VRשל החברה שפותחו יחד עם חברת Oculus. במסגרת האירוע הישראלי, ניתנה לי האפשרות להתנסות לראשונה ב-Gear VRשהובא לשם באותו שלב רק לצרכי הדגמה. התאכזבתי מאוד, חייב להודות. התנסיתי בריחוף מעל גורדי השחקים של ניו יורק. הכל היה מרוח, ברזולוציה נמוכה ונראה רע מאוד, מה שלא הפריע לרוב האנשים סביבי להתלהב משום מה. למען האמת, החויה ב-Google Cardboardשקניתי לעצמי מספר ימים לפני כן, לא היתה שונה במיוחד, מה שהעלה אצלי את השאלה מה גורם לסמסונג להוציא מכשיר כזה לשוק, ולתמחר אותו בכמה מאות  דולרים, כאשר החלופה הצנועה של גוגל לא מתקרבת למחיר הזה.

ההשקה של ה-S6וה-S6 Edgeבישראל היתה הזדמנות טובה מבחינתה של סמסונג להתחיל לשווק בארץ את הגרסה העדכנית של ה-Gear VRהמותאמת כעת גם למכשירי הדגל הנוכחיים של החברה. את ה-Gear VRקיבלתי יחד עם ה-Galaxy S6 Edge, מכשיר שיש לי חיבה לא קטנה אליו וביליתי עם שניהם בשבוע וחצי האחרונים.

Samsung Gear VR כשבתוכו Galaxy S6 Edge (צילום: גד גניר)


אז מה זה Gear VRבעצם? בגדול, אלו משקפי Virtual Realityאשר עושים שימוש בסמארטפון (של סמסונג בלבד). בתוך המשקפיים האלו יושב הטלפון, על המסך שלו מוצגת תמונה כפולה (סטריאוסקופית), ודרך עדשות המשקפיים מתקבלת תמונה המפורשת ע"י המוח כתלת מימדית. התמונה הזאת אינה חייבת להיות סטטית. רוב האפליקציות היעודיות למשקפיים האלו פותחו כך שהזזת הראש לצדדים תאפשר לכם לצפות במה שקורה לצידכם, מעליכם ומתחתיכם, כאילו אתם חלק מהעולם הוירטואלי הזה.

Samsung Gear VR מבפנים. המלבן הקטן ליד העדשה הימנית הוא חיישן אשר מכבה את התצוגה כשאתם מורידים את ה-Gear VR מהראש שלכם (צילום: גד גניר)

Samsung Gear VR מקדימה. מבט על העדשות ותושבת הסמארטפון (צילום: גד גניר)

Samsung Gear VR מהצד. משטח המגע וכפתור ה"חזור" (צילום: גד גניר)


במה שונה ה-Gear VRמכל משקף תלת מימד אחר הנמכר ב-ebayאו ב-Aliexpress? בהמון:
  • שליטה: השליטה באפליקציות מתבצעת באמצעות משטח מגע בצד המשקף וכפתור חזרה הממוקם מעל המשטח הזה. לוקח כמה דקות לאתר את המשטח ולהבין איך משתמשים בו, אך מהר מאוד זה הופך לאינטואיטיבי ונוח מאוד.

  • חדות: בניגוד ל-Cardboardשל גוגל, ניתן לשנות את מרחק העדשות מהעינים שלכם כדי לחדד את התמונה בהתאם לראייה שלכם. כל מי שניסה לעשות שימוש ב-Cardboardמכיר את התחושה המתסכלת שהתמונה פשוט מטושטשת ואין מה לעשות בנידון

  • הרכבה וחומרים: אתם אמנם משלמים כאן הרבה יותר, אבל מקבלים משקפי VRשנוח יותר להשתמש בהן לאורך זמן: הרצועות מתכווננות עם ולקרו, חלקי הפלסטיק בנויים ומורכבים היטב, והספוגים המקיפים את העינים נוחים ומאפשרים לעשות שימוש ממושך יותר במשקפיים האלו.

  • יציבות: הסמארטפון יושב בתוך התושבת שלו במשקפיים בצורה יציבה ובדיוק במקום שבו אמור להיות. ב-Cardboardלמשל, אתם מצמידים את הטלפון למקומו באמצעות גומיה, אילתור שלא ממש עובד, וברוב המקרים, אם מדובר בטלפון מעט כבד, הוא לא באמת יושב היטב במקומו. מצד שני, ה-Gear VRמתאים רק למכשירים ספציפיים של סמסונג.

  • במסגרת שיתוף הפעולה של סמסונג עם Oculusפותחה חנות אפליקציות המרכזת את כל האפליקציות, המשחקים והסרטונים המיועדים ל-Gear VRבמקום אחד. חלק מהאפליקציות הן בתשלום אך יש כמות בלתי מבוטלת של הדגמות חינמיות. השיטוט בחנות והורדת התכנים ממנה אפשריים גם בשימוש רגיל בסמארטפון, אך גם דרך המשקפיים עצמן בעזרת משטח המגע שציינתי קודם.


Samsung Gear VR, מבט מקרוב על גלגלת הפוקוס (צילום: גד גניר)


אז איך החויה עצמה? מרשימה מאוד. חברו אזניות עם מנגנון ביטול רעשים אקטיבי לטלפון ותוכלו להתנתק לחלוטין מהעולם סביבכם. הניתוק הזה הוא האפקט החזק ביותר בכל החויה הזאת. בעולם שבו אנחנו מבלים רוב היום תקועים עם הראש בסמארטפון אך יכולים להסיט את המבט בכל רגע נתון ולחזור לעולם האמיתי, כאן אתם נשאבים לתוך העולם הוירטואלי שבחרתם לעצמכם מתוך ההדגמות של סמסונג ואוקולוס. הניתוק הזה הוא גם משהו שיצר אצל חלק מהאנשים רתיעה מה-Gear VR. אין אדם אחד שנתתי לו להתנסות ב-Gear VRונותר אדיש. אני מכיר אנשים אדישים, תסמכו עליי, וגם הם הגיבו בצורה פחות אדישה מהרגיל. במה שונה היום ב-Gear VRממה שחויתי והתאכזבתי בפעם הראשונה? התכנים. בזמן שחלף מאז הפעם הקודמת שהנחתי את ה-Gear VR על עיניי, סמסונג הרחיבה משמעותית את היצע התכנים הזמין למשתמשים. זה לא היצע עצום, אבל יש כמו תכנים מפתיעה ביחס למוצר שבשלב הנוכחי עדיין פונה לחלק קטן יחסית באוכולוסיה. התחושה היא שב-Oculusובסמסונג השקיעו המון כדי לנצל את הפוטנציאל האמיתי של הטכנולוגיה הזאת, והמאמץ הזה בהחלט בא כאן לידי ביטוי. ההדגמה הטובה ביותר בעיני ב-Gear VRהיא זו של Jurassic World, במהלכה אתם מוצאים עצמכם בתוך יער, מולכם דינוזאור ענק שזה עתה התעורר משינה, בוחר לרחרח אתכם, נעמד לפתע על רגליו האחוריות מולכם, לועס עלים מצמרת העץ שמעליכם, ואז חוזר לישון. תכנים נוספים מעניינים כוללים גרסה מיוחדת של המשחק Temple Runשהצליחה לגרום לי לבחילה קלה, סיורים וירטואליים במקומות שונים בעולם, משחק בסגנון Shooterבתוך חללית, ביקור במקדש, ואפילו  צפייה בסרט בתוך קולנוע וירטואלי. באפליקציה הזאת ניתן לבחור אפילו אם תשבו בתוך קולנוע, קולנוע ביתי, על הירח, או קולנוע נמלים, כלומר, אתם מוקפים בצמחיה, ולפתע מבינים שהסרט מוצג על מסך סמארטפון ענק אשר זרוק על הדשא, מנקודת מבטן של נמלים. 

Samsung Gear VR מלמעלה. שימו לב לרצועות הראש האיכותייות ולריפוד בחלק האחורי (צילום: גד גניר)

זו לא חויה מושלמת. עדיין יש המון מה ללטש כאן. הבעיה העיקרית היא רזולוציה נמוכה יחסית של ההדגמות. קראתם נכון, רזולוציית 2Kשל המסכים של מכשירי סמסונג לא מספיקה כאן. במבט מקרוב, דרך עדשות, רואים פיקסלים, והתמונה אינה חדה מספיק. מעבר לכך, כמו משקפי תלת מימד, כל מכשיר שאמור לבצע מניפולציה על המוח, מייצר תופעות לוואי. אני אישית הגבלתי את עצמי לפרקי זמן קצרים למדי של השימוש ב-Gear VR. כל שימוש ממושך מדי גרר כאבי ראש וסחרחורות. שנעלמו מיידית כשהסרתי את המשקפיים מהראש. תופעת לוואי נוספת היא צריכה גובהה מאוד של סוללה, אך לאור התופעות שתיארתי קודם, אולי עדיף ככה. אגב, אם אתם מרכיבים משקפיים באופן קבוע, תאלצו להסיר אותן לפני שאתם מרכיבים את ה-Gear VR.


מחיר התענוג הזה עומד על 1199 ש"ח. יקר? מצדיק את ההשקעה? קשה לקבוע מאחר ומדובר במשהו מאוד ייחודי. רובו של המדגם הלא מייצג של אנשים שניסו אותו כשהיה אצלי, והתעניינו לגבי מחירו לאחר מכן, לא ממש הזדעזע, חלק אפילו חשבו שמדובר במחיר זול יחסית. נכון, תוכלו לקנות Google CardBoardבדולרים בודדים בחו"ל, אבל מדובר בחויה שונה מאוד. סמסונג ו-Oculusלקחו את החויה המאוד בסיסית שמספקים משקפי VRרגילים, ושדרגו אותה באופן קיצוני. אפשרויות השליטה, נוחות השימוש, וכמובן איכות התכנים הייחודיים שפותחו עבור המשקפיים האלו והגישה הנוחה אליהם הופכים את חויית השימוש ב-GearVRלמשהו שקשה להשאר אדיש אליו.

כאלו ניסיתי: Xiaomi Piston 3

$
0
0
הטוקבקיסטים באתר הארץ (בו מתפרסמים חלק מהפוסטים מהבלוג הזה) קבעו: אני מנותק, צבוע, שייך לאחוזון העליון ואין לי שום זכות לדבר על יוקר המחייה. מדוע קיבלתי את המוניטין הזה? כנראה בגלל שבתקופה האחרונה בדקתי כאן בעיקר אזניות שמחירן עומד על 800 ש"ח וצפונה מכך. ובכן, הפנמתי. הפוסט הזה יעסוק באזניות הזולות ביותר שיצא לי לבדוק במסגרת הבלוג הזה, ה-Piston 3של Xiaomi.

Xiaomi Piston 3 (צילום: גד גניר)


את Xiaomiפגשתי כאן כשסיפרתי לכם על הסוללה הנטענת המצויינתשלהם, וגם על ה-Mi4. הסטארטאפ הסיני מנסה להשיג דריסת רגל בתחומים רבים. בקטלוג המוצרים שלהם תמצאו טאבלט, ראוטר, סוללות ניידות, סטרימר, מצלמת אקסטרים, מפצל חשמל, ואפילו טלויזיה. סדרת אזניות ה-In Earשל החברה, סדרת Pistonאמנם לא נחשבת כסדרה המיועדת לאודיופילים, אך לאור הרקורד המצוין שיש לי עם Xiaomi, ולאור המחיר הזול שלהן (אליו אגיע בסוף) הגעתי למסקנה ששווה לקחת אותן לסיבוב.

אוסף מילים חמות ממגיבי אתר הארץ



אתחיל מקצת נתונים טכניים. ה-Piston 3הן כאמור אזניות חוטיות בתצורת In Ear, בעלות טווח תגובה של 20-20,000 הרץ, התנגדות של 32 אוהם, ורגישות של 98 דציבל. באתר של Xiaomiמתארים בפירוט את הדיאפרגמה, מעין מסננת בתוך מבנה האזניה המורכבת משלוש שכבות של חומרים מתקדמים, אשר אמורה לספק איכות שמע מעולה לאורך כל טווח תדרי הצליל. עוד מדברים שם על הפתחים במבנה האזניה אשר נועדו לרסן ולאזן את הצליל, ולשפר את הביצועים בטווחי הצליל הנמוכים והמיד. איך כל הגאונות התכנונית הזאת באה לידי ביטוי בפועל? ה-Piston 3מספקות צליל כיפי, מלהיב, אך לוקה בחסר בדיוק שלו. מה הכוונה? הטרבלים נשמעים נהדר, וגם הבאסים עוצמתיים אך לא מוגזמים. עיקר הבעיה כאן היא בתחום המיד, טווח הצליל שבו ניתן לשמוע את הקול האנושי, את השירה עצמה, ואת רוב כלי הנגינה. הבאסים חזקים, הצלילים הגבוהים מדויקים וחדים, אבל המיד חלש מדי ולכן נוצר כאן מצב שהאזניות האלו מספקות סאונד שנשמע בהתחלה מצוין כי הוא מבליט בסאונד את הדברים שמרשימים את רוב האנשים, אבל כשמשווים אותן לאזניות אחרות, יקרות יותר, שמים לב להבדל משמעותי בדיוק ובהפרדת הצלילים השונים. חשוב לי בנקודה זאת להבהיר: סביר מאוד להניח שחולשת טווח צלילי המיד היתה מפריעה לי הרבה פחות אם לא הייתי משווה את ה-Piston 3לאזניות אחרות. מעבר לכך, איכות הסאונד שלהן ביחס לאזניות אחרות בטווח המחיר שלהן היא מעולה.

Xiaomi Piston 3 (צילום: גד גניר)


ב-Little Birdשל Annie Lennox (הידוע גם בתור השיר עם הקליפ שבו היא עפה על עצמה ועל כל הדמויות שגילמה בקליפים הקודמים שלה), בערך בשניה 57 נכנסת גיטרה חשמלית. באזניות איכותיות יותר הגיטרה נכנסת עם נוכחות, בצורה חדה. כאן הכניסה של הגיטרה היא אנמית וחלשה יחסית. ב-Bizarre Love Triangleשל New Orderהחולשה בתחום הצלילים הזה באה לידי ביטוי בהאפלה של הבאסים והצלילים בתדר הגבוה על פני השירה עצמה. Song 2של Blurהוא שיר שאזניות רבות מתקשות להתמודד עם הדיסטורשנים לכל אורכו, וה-Piston 3כצפוי לא מפתיעה גם כאן לטובה, כאשר כל הצלילים מתערבבים ביחד לסלט אחד גדול. יש שירים בהם ה-Piston 3נשמעות נהדר כמו אינני אוהב אותה וחלליות של ברי סחרוף, וודו של מרסדס בנד ו-Sexx Lawsשל Beck, שירים שמבליטים את ההצטיינות של האזניות האלו בבאסים אפקטיביים וצלילים גבוהים.

כריות האזניות ממוקמות בזוית של 120 מעלות כדי לשפר את נוחות ההתאמה לאוזן (צילום: גד גניר)

החלק המרכזי של האזניה נוטה ב-70 מעלות כדי לשפר את היציבות שלהן כשהן בתוך האוזן (צילום: גד גניר)


ה-Piston 3מתאפיינות בעיצוב שונה לחלוטין משני הדורות הקודמים של הסדרה. את מקומם של הגלילים השמנמנים שבסופם כריות הסיליקון, החליף מבנה קונבנציונלי יותר, כפי שניתן לראות בתמונות. ב-Xiaomiבחרו לעשות כאן שימוש באלומיניום בחלק החיצוני של האזניה, מה שגורם להן להראות נהדר, ולשדר תחושה מאוד איכותית ואלגנטית. האיזור המוארך המוביל אל כבלי האזניה נוטה בכ-70 מעלות פנימה כדי למנוע החלקה, וכרית הסיליקון נוטה ב-120 מעלות החוצה כדי לשפר את נוחות ויציבות האזניה בתוך האוזן. יחד עם משקל נמוך מאוד של 14 גרם, ה-Piston 3יושבות מצוין בתוך האוזן ולא זזות ממנה, כל עוד מדובר על תנועה סבירה. כפי ש-Beatsלימדה את כולנו, אזניות כבדות משדרות תחושה איכותית יותר, אך במקרה של אזניות In Ear, כל גרם עודף מערער את יציבותן בתוך האזניים, וה-Xiaomi Piston 3לא נופלות למלכודת הזאת. לא הייתי לוקח אותן לפעילות ספורטיבית, מאחר ואין במפרט שלהן איזכור של עמידות כלשהי לרטיבות, וגם בגלל שאין בהם שום סוג של תוספת לייצוב האזניה וקיבועה בתוך האוזן. לאזניות מצורפים 3 סטים של כריות סיליקון לאוזן, בנוסף לשניים שכבר מורכבים על האזניה עצמה. האטימה שמספקות האזניות האלו לא רעה בכלל וחוסמת את רוב רעשי הרקע.

על אזניה ימין נמצא המיקרופון והשלט, גם הוא עשוי מאלומיניום. הכפתורים עליו דקיקים ונראים טוב, ושולטים על מענה לשיחה ועל עוצמת הווליום. הדקיקות הזאת לא מוסיפה לנוחות השימוש, אבל אפשר בהחלט לחיות עם זה. באתר של Xiaomiמתגאים בכך שהם עושים שימוש במיקרופון של Knowles. מודה, לא מכיר את החברה, אך לטענת Xiaomiמדובר ביצרנית הגדולה ביותר של מיקרופונים מהסוג הזה ועם הצהרה כזאת פיתחתי ציפיות גדולות לגבי הביצועים שלהן בשיחה. בפועל הן לא עמדו בציפיות. הצד השני בשיחה התלונן שאני נשמע גרוע. כששמעתי הקלטה שלי בשיחה הזאת הבעיה העיקרית היתה שהסאונד עמום. זה אכן נשמע לא מדהים אך זה עדיין בגדר הנסבל.

השלט והמיקרופון של ה-Xiaomi Piston 3 (צילום: גד גניר)

הכבל מצופה הקוולאר של ה-Xiaomi Piston 3(צילום: גד גניר)


הכבל הראשי, ממנו מתפצלים שני הכבלים אל שני חלקי האוזניה, עטוף בכבל העשוי סיבי קוולאר. קשה לי להאמין שהוא יצליח לעצור כדורים, אך הוא בהחלט נראה מצוין ומוסיף לתחושה האיכותית הכללית של האזניות האלו. גם האריזה מוקפדת ויוקרתית: האוזניות יושבות בתוך קופסא עם מכסה שקוף (שדומה באופן חשוד לזאת של ה-EarPodsשל אפל), בתוך משטח גומי. מתחת למשטח הזה מתחבאים שלושת הסטים של כריות הסיליקון לאזניים. בניגוד לרוב האזניות השוק, Xiaomiבחרה שלא להכניס את כל הסטים לתוך שקית ניילון זולה, והכניסה את הסטים האלו לתוך 6 פינים בתחתית הקופסא, שוב, מתוך כוונה לשדר משהו יוקרתי יותר ממה שניתן לקבל במחיר הזה.


ה-Xiaomi Piston 3 בתוך האריזה היוקרתית שלהן (צילום: גד גניר)


אז מה המחיר? 75 ש"ח. ייתכן ותמצאו אותן באתרי מכירות סיניים במחירים זולים אף יותר בשקלים בודדים, אם כי מסתבר שבמקרה של Xiaomi, גם היצרנית הסינית אינה מוגנת מתעשיית החיקויים המפותחת במדינה. לכן חשוב להזמין מאתר מוכר שאתם יכולים להיות בטוחים שאכן מוכר סחורה מקורית. לא מדובר באזניות מושלמות, והאמת שקיויתי מאוד למצוא באזניות האלו סנסציה, גילוי מרעיש שבסכום דו ספרתי ניתן למצוא אזניות איכותיות שאינן נופלות מאזניות יקרות בהרבה. זה אמנם לא קרה כאן, אולם עדיין, ביחס למחיר הנמוך שלהן, וביחס למה שניתן למצוא בשוק במחיר הזה, הן נראות מעולה, יושבות טוב באוזן ומספקות סאונד שלא יאכזב אתכם כל עוד לא תשוו אותן לאזניות הרחוקות מטווח המחיר שלהן.

האזניות נמסרו לבדיקה באדיבות אתר ChinaBuy.co.il

כזה ניסיתי: Logitech MX Master

$
0
0
השבוע הכריזה לוג'יטקעל שינוי מיתוגי. במסגרת השינוי שמוגדר בבלוג החברה כשינוי הגדול ביותר שאי פעם בוצע שם, קוצץ שם החברה מ-"Logitech", ל-"Logi" (אשר יופיע מעתה והלאה על מוצריה החדשים) והוחלט להפוך את תחום העיצוב למרכזי בחשיבותו בתכנון המוצרים שלה. כחלק מהתפיסה הזאת, החליטו בלוג'יטק ליצור עמדה חדשה בארגון - מנהל על לנושא העיצוב, תפקיד שהוטל על אלאסטר קרטיס, ששימש בעבר כמעצב הרשמי של נוקיה. המטרה (או יותר נכון, התפיסה השיווקית) היא לייצר מוצרים מרגשים ומלהיבים, ואף להכנס לתוך קטגוריות מוצרים חדשות שלוג'י (טק) טרם הציגה בהן את נוכחותה. בינתיים, מספר שבועות לפני השינוי הזה, הציעו לי לקחת לבדיקה את ה-MX Master, עכבר הדגל של החברה, הממותג כעכבר מנהלים. אמנם אני משתמש בעכבר TrackBall כבר שנים, אך לא יכולתי לפספס את החויה להרגיש איך זה להיות המנהל המגניב ביותר במשרד (ברמה העכברית). כצפוי, עכבר הפונה למנהלים, הוא עכבר הפונה למעשה לארנק של אותם מנהלים, אז קחו זאת בחשבון כשאתם קוראים את הפוסט הזה.

Logitech MX Master (צילום: גד גניר)



ה-Logitech MX Masterהוא עכבר אלחוטי. החיבור שלו למחשב יכול להתבצע בשני אופנים: כמו רוב העכברים האלחוטיים של לוג'יטק, באמצעות דונגל אלחוטי מיניאטורי (Unifying), או בטכנולוגיית Bluetooth. לחיבור ב-Bluetoothיש יתרון מרכזי אחד - הוא לא תופס חיבור USBבמחשב. פעם, כששימושיות היתה הסוגיה החשובה ביותר ליצרניות מחשבים, חיבור אחד תפוס מתוך שלושה או ארבעה לא היה אסון גדול במיוחד. כיום, כשאפל מוציאה לשוק מחשב כמו ה-Macbook Airהחדש, ללא חיבורי USBסטנדרטיים, ואפילו אסוס מתחילה ללכת בעקבותיה, החיבורים האלו הופכים למצרך נדיר שקשה לוותר עליו. מסיבה שלא ממש הצלחתי להבין, האופציה לחבר את העכבר ב-Bluetoothהיא פריבילגיה ששמורה למחשבים המריצים את Windows 8בלבד, הכוללת תמיכה מובנית בתקן Bluetooth Smart. מה כל כך מרגיז בזה? יש כבר בעולם מספר עכברי Bluetoothהמסוגלים לעבוד גם עם Windows 7, למה עכבר הדגל של Logitechלא מסוגל להתחבר ב-Bluetoothלמחשב המריץ את מערכת ההפעלה הנפוצה בעולם? לא ברור. מה עושים מנהלים שהחברה שלהם החליטה להשאר עם Windows 7כמערכת ההפעלה המותקנת על המחשבים בארגון שלהם? משתמשים בדונגל הקטן והמוכר של Logitech. העכבר זוכר שלושה מחשבים שונים אליהם הוא מחובר, וניתן להחליף ביניהם בלחיצת כפתור פשוטה בחלקו התחתון.


Logitech MX Master במבט מלמטה (צילום: גד גניר)

לוג'יטק שילבה ב-MX Masterאת טכנולוגיית העקיבה החדשה שלה בעלת השם הדרמטי: Dark Field Laser. מעבר לעובדה שזה נשמע כמו שם של נשק להשמדה המונית מתוך סרט מסדרת ג'יימס בונד, הטכנולוגיה הזאת מאפשרת שימוש בעכבר הזה גם על פני שולחנות זכוכית. יום אחד לפני קצת פחות מ-20 שנה החליטו בתעשיית העכברים כי עכברים אופטיים זה הדבר הבא ועכברים עם כדור הם כל כך שנות ה-90. אף אחד לא העלה בדעתו כי על שולחנות זכוכית, עכברים אופטיים הופכים לנכים, וגם על שולחנות בעלי גימור מבריק במיוחד הם נתקלים בבעיות. מההתרשמות שלי, העכבר הזה אכן עובד על כל משטח בלי שום בעיה. הכוכבית הקטנה היחידה שלוג'יטק שמה בהקשר של שולחנות זכוכית היא שהם חייבים להיות בעובי של 4 מילימטר לפחות.

Logitech MX Master במבט מקדימה, שימו לב לשקע הטעינה מסוג Micro UUSB (צילום: גד גניר)

Logitech MX Master מצד שמאל (צילום: גד גניר)

Logitech MX Master מצד ימין (צילום: גד גניר)


בעיצובי עכברים, קו דק מפריד בין עכברים משעממים וזולים למראה, לבין עכברים שידברו רק לקהילת הגיימרים. עם ה-MX Masterמצליחה לוג'יטק להשאר על הקו הדק הזה. הוא אמנם עשוי רק מפלסטיק, אבל פלסטיק שנראה ונותן תחושה איכותית מאוד, משהו שמזכיר קצת גימור של עור במגע וקצת במראה. לא נותרות עליו טביעות אצבעות, וגם העיצוב שלו נוח מאוד, אם כי מותאם רק למי שנולדו ימניים. הנקודה היחידה שהפריעה לי היא שאין מקום יעודי בגוף העכבר לאחסון הדונגל, ובמידה ואני עושה שימוש ב-Bluetooth, עליי לזכור היכן הנחתי את הדונגל למקרה וארצה לעשות שימוש בעכבר במחשב המריץ את Windows 7. ה-MX Masterהוא עכבר יפה, שנראה רציני מאוד, ומשדר בדיוק את את מה שמנהל רוצה שישדר. זה לא העכבר שהגיע ממחלקת ה-ITבארגון, וזה גם לא עכבר של מנהלים גיימרים. ה-MX Masterנראה כמו עכבר של מנכ"לים. הוא נראה כמו העכבר שתמצאו על שולחנו של מנכ"ל BMW, ואני מוכן להמר שגם מנכ"ל לוג'יטק, משתמש ככל הנראה בעכבר הזה.

Logitech MX Master , הגלגלת הקדמית (צילום: גד גניר)

Logitech MXMaster, הגלגלת האופקית (צילום: גד גניר)


ה-MX Masterמצויד בשלל כפתורים. תוכלו למצוא בחלקו העליון את השניים הסטנדרטיים וביניהם גלגלת. מתחת לגלגלת יש בורר מצבים עבורה: ניתן לבחור בגלילה רגילה, עם שלבים (כזאת שמשמיעה את הרשרוש המרגיז), לבין גלילה חלקה לחלוטין, ללא רעש, ומהירה הרבה יותר. הבורר עובד אגב, רק אם העכבר פועל. כשהוא כבוי, המפסק הזה לא יעשה דבר והגלילה תשאר באותה צורה שבה השארתם אותה. בצד שמאל, היכן שיושב האגודל, תוכלו למצוא גלגלת נוספת, ושני כפתורים. הכפתורים מיועדים לתנועה קדימה ואחורה בדפדפן, והגלגלת מאפשרת לכם לבצע גלילה אופקית. גם החלק התחתון, זה שעליו יושבת בפועל האגודל הוא לחיץ, והוא מוביל אל מסך האפליקציות הפתוחות, או במילים אחרות, לחיצה עליו שקולה ללחיצה על Alt + TAB. כל אלו הן ברירות המחדל. באמצעות תוכנת השליטה של לוג'יטק ניתן לשנות את התפקוד של כל אחד מהכפתורים והגלגלות, לשנות את הרגישות, המהירות שלהן, ומה לא.

מתוך ממשק השליטה במחשב על ה-Logitech MX Master (צילום: גד גניר)


ב-MX Masterתוכלו לבצע שימוש רצוף במשך 40 יום על טעינה אחת. בפועל בגלל שאינכם עושים שימוש כזה בעכבר, כנראה שזה יספיק לכם להרבה יותר זמן. נכון, העכבר האלחוטי שלכם עושה הרבה יותר מזה על סוללת AAAאחת או שתיים. מצד שני, הסוללה בעכבר של לוג'יטק נטענת ע"י כבל Micro USBסטנדרטי, כן, אותו אחד שמטעין גם את הטלפון שלכם.

רוצים להרגיש כמו מנהלים? תתחילו לעשות שעות נוספות. כשקיבלתי את העכבר נשאלתי כמה להערכתי הוא עולה. מאחר והוא נראה כמו עכבר יקר, התשובה שלי היתה "הם בטח עפו על עצמם בגלל שזה עכבר מנהלים, באיזור ה- 300 ש"ח". לתדהמתי, התברר שמחירו יקר הרבה יותר ועומד על 500 ש"ח. ה-MX Masterהוא עכבר מעולה, מפנק, ואיכותי. האם הייתי מוציא סכום כזה על עכבר? סביר להניח שלא. מצד שני, אני כנראה לא קהל היעד של לוג'יטק לעכבר הזה, והיא מכוונת אותו יותר לאנשים שיש להם משרד משל עצמם, כסא עור, צעצועי מנהלים מיותרים ושולחן זכוכית יוקרתי עליו ה-MX Masterיעבוד בלי בעיה.

העכבר נמסר לבדיקה באדיבות רשת Bug

כזה ניסיתי: BLU Selfie

$
0
0
יותר מחצי שנה עברה מאז שבדקתי את ה-HTC Desire Eye, מכשיר שבראשו מצלמת סלפי אימתנית. היו לפניו עוד מכשירים שהתגאו במצלמת הסלפי שלהם, מכשירים כמו ה-Huawei Ascend P7 או ה-Samsung Galaxy Note 4 אבל מדובר במכשירים שגם אם מצלמת הסלפי שלהם מציגה תוצרים נאים, עדיין מדובר במצלמות סלפי סטנדרטיות, בניגוד למכשיר של HTC. והנה, BLUהחליטה להתפרץ גם היא אל הנישה הצרה הזאת שפונה אל הצרכים הנרקסיסטיים של הדור הצעיר עם מכשיר ששמו לא משאיר מקום לספק: BLU Selfie.

BLU Selfie (צילום: גד גניר)

ה-BLU Selfieהוא אמנם המכשיר החזק ביותר נכון להיום בקטלוג המכשירים של BLUהמשווקים בישראל, אולם באופן כללי, כשמשווים אותו למה שיש בשוק, ה-BLU Selfieממוקם איפשהו קצת מעל רמת הביניים. במספרים זה אומר מעבד בעל 8 ליבות במהירות 1.7 גיגהרץ, מדגם MT6592מבית מדיה טק, זכרון RAMבנפח 2 גיגה (רוב מכשירי BLUהנמכרים בישראל מגיעים עם 1 גיגה זכרון בלבד), וזכרון אחסון בנפח 16 גיגה הניתן להרחבה באמצעות כרטיס זכרון מסוג MicroSD.



כפתור ההדלקה והכיבוי, בראש ה-BLU Selfie (צילום: גד גניר)

כפתור הצילום, BLU Selfie (צילום: גד גניר)

על החומרה הזאת רצה אנדרואיד בגרסה  4.4.2 (אשר תשודרג בקרוב מאוד לגרסת לוליפופ), כשהשינוי היחיד ש-BLUעשתה כאן היא בחירה ב-Launcherללא מגירת אפליקציות (סטייל MIUIאו אייפון), ואייקונים מקוריים. בנוסף, בחרה BLUלהתקין מראש את דפדפן אופרה, ואפליקציית תמיכה טכנית. פרט לשינויים הקטנים האלו, ה-Selfieהוא מכשיר עם ממשק אנדרואיד כמעט נקי לחלוטין. יש כאלו שאוהבים את זה ככה ומתעבים כל ממשק מקורי של כל יצרנית. לי אין משהו נגד ממשקים מקוריים כל עוד הם לא פוגעים בביצועי המכשיר. להיפך, לפעמים הם מוסיפים ייחוד ושימושיות למכשיר שממשק האנדרואיד הדיפולטיבי חסר. כאן בכל אופן, הלכו על אנדרואיד טהור כמעט לחלוטין. אין לי טענות לגבי מהירות או יציבות המכשיר הזה. אפליקציות נפתחות בו במהירות נאה, הגלילה בתפריטים ובמסכי הבית חלקה. ביחס למחירו ולמפרט שלו הוא בהחלט מספק ביצועים לא רעים בכלל.


בעידן הסמארטפונים קצת קשה למשוך תשומת לב באמצעות עיצוב. אני לא אומר שה-BLU Selfieסובב מבטים כמו ה-Galaxy S6 Edgeאו אפילו ה-LG G4, אבל יש בו משהו מעניין. הוא צר יחסית , לא דק במיוחד, אך השוס האמיתי הוא הדפנות המעוגלות בחלקו העליון והתחתון שמשוות לו מראה יוצא דופן. אישית, אני אהבתי את העיצוב הזה, בעיקר את הגודל הסביר שלו, אך גם את העובדה שהוא שובר את השטנץ הקבוע של מכשירים מלבניים. מדגם לא מייצג של כל האנשים ששהו בסביבתי חשב אחרת ודווקא הזדעזע מהצורה הזאת. ה-BLU Selfieעשוי כולו מפלסטיק, אך זהו פלסטיק איכותי למדי, נעים למגע וגם איכות ההרכבה של המכשיר מפתיעה לטובה. מה שמפתיע לרעה הוא מקשי המגע בחלקו התחתון של המכשיר אשר מפסיקים להשיב פידבק ברטט כאשר מעבירים את פרופיל השמע של המכשיר לרטט, תופעה שנתקלתי בה גם במכשירים כמו ה-Doogee DG800וה-THL 5000.

גב המכשיר, ה-BLU Selfie (צילום: גד גניר)


בימים הראשונים בהם עשיתי שימוש ב-BLU Selfieהייתי בטוח שמסך ה-4.7 אינטש שלו הוא בטכנולוגיית AMOLED. עיון במפרט מעלה כי זהו מסך LCD IPSרגיל לחלוטין. הגילוי הזה לא שינה את הרושם הראשוני אצלי: זהו אחד ממסכי ה-LCD IPSהכי צבעוניים, מלאי חיים שיצא לי להשתמש בהם והשחור כאן כהה מאוד. בהתמודדות עם אור יום, המסך של ה-BLU Selfieעושה עבודה לא רעה, אך לא מתבלט בנתון זה באופן מיוחד.

בחזית המכשיר ממוקמת מצלמת 13 מגה פיקסל, עם פלאש LED. על הנייר, נתון שלכשלעצמו מצדיק את השם Selfieלטלפון הזה. איך היא בפועל? באור יום מצלמת הסלפי מפיקה תמונות צבעוניות וחדות, אולם זה לא אתגר אמיתי מאחר וכמעט כל מצלמה מפיקה תוצאות טובות בתנאים כאלו. מרגע שניסיתי לצלם באמצעותה בתאורת פחות אידיאלית, נניח תאורת נורת להט בחדר בתוך הבית, התמונה השתנתה: התמונות אמנם נשארו חדות, אך הפכו למגורענות והצבעים נעשו מעט אנמיים, תופעה מוכרת ממצלמות דיגיטליות אשר מקפיצות את ערכי ה-ISOכדי לשמור על מהירות תריס גבוהה. חשוב להדגיש, למרות התופעות שציינתי קודם, התמונות נראות לא רע בכלל על מסך המכשיר, בטח כשאנחנו מדברים על מכשיר ברמת המחיר הזאת. הפלאש עוזר רק במקרים בהם התאורה מאוד מאוד חלשה. בשאר המקרים, הוא לא ממש מורגש בתמונה, וגם במצבים בהם מעוניינים להעזר בו באופן ידני (נניח בצילום של אובייקט על גבי רקע שמחזיר המון אור), הוא לא באמת עוזר.


מצלמת סלפי מכובדת, BLU Selfie (צילום: גד גניר)
צילום סלפי בתוך חדר (צילום: גד גניר)

צילום סלפי בחוץ באור יום (צילום: גד גניר)

המצלמה הראשית, גם היא ברזולוציית 13 מגה פיקסל, מצויידת בשני לדים, וממוקמת בגב המכשיר כשהיא מוקפת בחישוק בגימור מתכתי מוגזם לחלוטין בגודלו. מה הכוונה מוגזם? העדשה כאן לא גדולה מהרגיל, אך אלמנט המצלמה, האיזור וכל הפלסטיקה שמסביב לעדשה, קיבלו כאן הדגשה שיוצרת את האשליה שמדובר במצלמה הרבה יותר "רצינית"ממה שהיא באמת. בפועל, התמונות שמפיקה המצלמה האחורית דומות מאוד באיכותן לאלו שמפיקה המצלמה הקדמית, לטוב ולרע. בממשק המצלמה זיהיתי תוספת חביבה- פוקוס עוקב, כלומר, לחיצה ארוכה על המסך על אובייקט מסוים שבו אתם רוצים להתמקד, תגרום למיקוד להשאר קבוע על אותו אובייקט גם אם הוא זז, או שהמצלמה עצמה זזה. לא הייתי מנחה טילים עם מערכת העקיבה הזאת, אבל בסה"כ מדובר בפיצ'ר נחמד. עניין קצת מעיק במצלמה, מייד לאחר הצילום, מופיעה תמונה מעט מטושטשת על המסך למספר שניות. זו אינה התמונה אותה צילמתם, כך מסתבר, ולרוב, התמונה שאכן נשמרה היא תמונה חדה ואיכותית יותר. לחיצה על כפתור הצילום בצד ימין של המכשיר מפעילה את אפליקציית המצלמה, אבל רק בתנאי שהמכשיר אינו נעול. במידה והוא נעול, תצטרכו לפתוח אותו באופן קונבנציונלי, ואז ללחוץ על כפתור הצילום בצד.

אלמנט המצלמה המוגזם ב-BLU Selfie (צילום: גד גניר)
(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)
(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

איכות ועוצמת השמע ברמקול האפרכסת של הטלפון סטנדרטיות ועושות את העבודה. לגבי הרמקול זה קצת יותר מורכב: הוא מפיק איכות שמע לא רעה, אבל מבחינת עוצמה הוא לא מצליח לעבור בהצלחה את מבחן השיחה בזמן נסיעה ברכב. מצד שני, בהשמעת מוזיקה, העוצמה שלו חזקה למדי. הסוללה של ה-BLU Selfieצנועה יחסית, בקיבול של 2300mAh, אך היא עושה עבודה מצויינת והחזיקה לי בשימוש סטנדרטי לקצת יותר מיום עבודה ללא טעינה.

ה-Blu Selfieנמכר כיום במחיר של 1599 ש"ח. במונחי תמורה למחיר, יש כאן עסקה טובה, אם כי לא מדהימה. נכון, ישנם אמנם מכשירים זולים יותר, עם מפרט לא פחות טוב, שמספקים באופן כללי חוויית שימוש טובה יותר. מצד שני, ה-Blu Selfieלא מתחרה במכשירים האלו. הוא אמור לבלוט בהיבט מאוד ספציפי, בצילומי הסלפי שלו. הוא אכן עושה זאת (עם כל ההסתייגויות שציינתי), וכשהמכשיר השני באותה נישה צרה בשוק עולה 400 ש"ח יותר, ה-BLU Selfieממצב את עצמו כאופציה לגיטימית למדי למי שמעוניין במכשיר מהסוג הזה.

כזה ניסיתי: Asus Zenfone 2 4GB

$
0
0
לפני קצת יותר מחצי שנה הושק מכשיר הזנפון 5של חברת אסוסושינה ללא היכר את עולם הטכנולוגיה והחדשנות האישיים. נכון, רק האייפון קיבל את הכבוד להיות מוזכר בסטטוס בפייסבוק של שר החלל דני דנון, אך אם לשפוט לפי רמת העניין של הקוראים בבלוג הזה ב-Zenfone 5, והציפיה להגעתו הרשמית לארץ של ממשיך דרכו, ה- Zenfone 2, נראה שאסוס נמצאת בכיוון הנכון. נכון להיום, המכשיר טרם הגיע באופן רשמי לישראל, אך זה לא מפריע לחנויות המייבאות אותו באופן עצמאי להציע אותו למכירה בארץ.

Asus Zenfone 2 (צילום: גד גניר)


בהשקה של סדרת ה-Zenfone הראשונה, הכל היה נורא פשוט וברור. Zenfone 4היה המכשיר הזול והבסיסי, ה-Zenfone 6היה הפאבלט שבסדרה, וה-Zenfone 5, מכשיר המיינסטרים, הגיע בשתי גרסאות עיקריות: אחת בעלת מעבד של קוואלקום ויכולות דור רביעי. הגרסה השניה הגיעה עם מעבד אינטל ויכולות דור שלישי בלבד, אך בעלת סים כפול ומחיר שטלטל את שוק הסלולר הישראלי (לפחות בתחום מכשירי הבינים): קצת פחות מ-1000 ש"ח. ההשקה של סדרת ה-Zenfone 2נתנה את האות לפתיחתו של בלאגן אחד גדול. המכשירים בסדרה מגיעים עם שלל קונפיגורציות של מעבדים ונפחי זכרון אחסון שונים, זכרון RAMומצלמות עם כמות מגה פיקסלים שונה, וכולם נושאים את השם Zenfone 2.


הדגם שאני קיבלתי לבדיקה הוא דגם ZE551ML, הדגם החזק ביותר שנמכר בישראל נכון להיום. הדגם הזה תומך בדור רביעי, בעל שני חריצי סים ומגיע עם מעבד אינטל מדגם Z3560, בעל ארבע ליבות במהירות של 1.83 גיגהרץ. הנתונים האלו מציבים אותו במקביל פחות או יותר ל-Snapdragon 600, המעבד של ה-Samsung Galaxy S4בגרסת ה-LTE, וגם ה-HTC One M7. מה בכל זאת ההבדלים? המעבד של אינטל תומך ב-64 ביט, מהירות השעון של הליבות שלו היא 1.83 גיגהרץ לעומת 1.7 גיגהרץ במעבד של קוואלקום, הוא חדש יותר, והוא נבנה בארכיטקטורת 22 ננו מטר, מה שאומר שהוא מסוגל להציג ביצועים טובים יותר אך לשמור על טמפרטורה נמוכה יותר.
Asus Zenfone 2 מאחור (צילום: גד גניר)

עם כל הכבוד למעבד, הנתון הבאמת מעניין במפרט הטכני של ה-Asus Zenfone 2שאני קיבלתי לבדיקה הוא זכרון ה-RAM, בנפח 4 גיגה בייט. את כמות המכשירים  בשוק המגיעים עם נפח זכרון RAMכזה ניתן לספור על יד אחת. שתבינו, אפילו מכשירי הדגל הנוכחיים של LGוסמסונג מגיעים עם נפח זכרון RAMשל 3 גיגה "בלבד". מי צריך כל כך הרבה זכרון? כולם. רבות נאמר על היכולת של אנדרואיד לנהל בעצמה את הזכרון שלה, ולסגור יישומים בשעת הצורך כדי לשפר את ביצועי המכשיר, מבלי לעשות שימוש ב-Task Managersשונים ומשונים שלא באמת מועילים לפעילות של המכשיר. בסופו של דבר, מה שבאמת עוזר זה זכרון RAMבנפח גדול. במילים פשוטות, זכרון RAMגדול יותר מאפשר לכם להשאיר יותר אפליקציות פתוחות ברקע. כאשר הן פתוחות ברקע, לא צריך להמתין שייטענו מחדש והתחושה היא שהן עולות מיד. באופן כללי, ה-Zenfone 2בגרסת ה-4 גיגה ומעבד ה-Z3560הוא מכשיר מאוד יציב, אפליקציות לא קורסות בו, והוא נותן תחושה מהירה למדי. הוא לא מהיר בצורה קיצונית, אבל הוא בסה"כ מכשיר מהיר, בטח ביחס למה שניתן למצוא בטווח המחיר שלו.

אסוס בחרה להגדיל את המסך מ-5 אינטש ל-5.5 אינטש ב-Zenfone 2, וגם לשפר את הרזולוציה מ-720 על 1280 פיקסלים, ל-1080 על 1920 פיקסלים. כמו ב-Zenfone 5גם המסך של ה-Zenfone 2הוא לא מהבהירים בקטגוריה, אך ניתן לחיות עם זה, ובעוצמה מקסימלית ניתן אף לעבוד עם המכשיר  בצורה סבירה למדי גם באור יום. אסוס שילבה בתפריט ההגדרות אפשרות של "סינון אור כחול", שאמור לסייע בשמירה על בריאות העינים. הפעלת המסנן הזה הופכת את המסך לצהבהב וכהה יותר. גם לזה ניתן להתרגל, אך במקרה הזה העדפתי לוותר על המסנן ולהשאר עם הצבעים המקוריים של המסך, שנראים תוססים ומלאי חיים.

תפריט ניהול דף הבית ב-Asus Zenfone 2 (צילום: גד גניר)

אפליקציית הפנס ב-Asus Zenfone 2 (צילום: גד גניר)


הגדלת המסך ל-5.5 אינטש, יחד עם נדיבותה של אסוס בפלסטיקה, יוצרים כאן מכשיר גדול, ולא רזה במיוחד. חלקו האחורי מעוגל, מה שמשפר את נוחות האחיזה בו, אך אם אתם נוטים להקליד על המכשיר בעודו מונח על השולחן, כאן זה בלתי אפשרי מאחר וכל הקלדה תגרום לו להתנדנד. אסוס מיקמה את כפתור ההדלקה בחלקו העליון, במרכז, אחד המיקומים האיומים ביותר שניתן לתת לכפתור ההדלקה, בטח במכשיר כה גדול. לשמחתי, אסוס שילבה כאן אפשרות הקשה במסך לצורך פתיחה וסגירה, אפשרות שעובדת מצוין וחוסכת את הצורך במתיחת האצבעות באופן לא סביר כדי להגיע אל הכפתור הסורר. בניגוד למכשירים הקודמים שלה, אסוס לקחה ב-Zenfone 2השראה מ-LG, ומיקמה את כפתורי הווליום בחלקו האחורי של המכשיר. הביצוע כאן פחות טוב. הכפתורים מעט קשים מדי, וצרים מדי, ולוקח זמן להתרגל אליהם. אם לשפוט עפ"י התגובות של הסובבים אותי, כפתורי הווליום הם לא המקום היחיד בו לקחה אסוס השראה מ-LG, וקרה לא פעם שנשאלתי אם המכשיר שאני בודק הפעם הוא ה-G3או ה-G4. גב המכשיר עשוי מפלסטיק בגימור דמוי אלומיניום מוברש, וחלקו הקדמי פלסטיק שחור מבריק. מתחת למסך ממוקמים 3 מקשי הניווט הסטנדרטיים של אנדרואיד. לצערי גם כאן, כמו במכשיריה הקודמים, בחרה אסוס להשאיר אותם ללא תאורה, מה שמקשה קצת על תפעול המכשיר בחושך מוחלט.





Asus Zenfone 2 (צילום: גד גניר)


ממשק ה-ZenUIעוטף את מערכת ההפעלה אנדרואיד (כאן בגרסה 5.0 Lollipop) בעיצוב נאה, עם לא מעט תוספות. מבחינה ויזואלית, ניתן לשלוט בשקיפות ה-Wallpaper, לעשות שימוש בערכות אייקונים מה-Google Play Store(בניגוד לכל Launcherמובנה אחר), לשלוט על סגנון אנימציית המעבר בין דפי הבית ומה לא. אסוס העמיסה גם כמות גדולה מאוד של אפליקציות מובנות משלה, וגם אפליקציות של שותפותיה העסקיות. לשמחתי גיליתי שניתן להסיר לחלוטין את אפליקציית ניקוי הקבצים הזמניים, אפליקציית אבטחה מיותרת, Trip Advisorואחרות שהגיעו מותקנות מראש, אך עם שלל האפליקציות המובנות של אסוס זה לא עובד ככה. מצד שני, עם זכרון של 4 גיגה, זה לא ממש מפריע, ולמרות הממשק הכבד והעמוס יחסית, המכשיר פועל כאמור בצורה חלקה מאוד.




ממשק ה-Zen UI (צילומים: גד גניר)




המצלמה של ה-Zenfone 2בגרסה שאני קיבלתי לבדיקה היא ברזולוציית 13 מגה פיקסל. בזמנו, טענתי שמצלמת ה-8 מגה פיקסל של ה-Zenfone 5לא יוצאת דופן בביצועיה, וגם כעת קשה לי לצאת מגדרי מהמצלמה הזאת, למרות תוספת המגה פיקסלים. שלא תבינו לא נכון, אי אפשר להגדיר אותה כמצלמה גרועה. באופן כללי, היא מפיקה תמונות באיכות לא רעה, אך אין בה ייצוב תמונה, היא מתפקדת בצורה מאכזבת בתאורה נמוכה (גם במצב לילה), והייתי שמח אם היא היתה מהירה יותר, הן בצילום עצמו והן במשך הזמן שלוקח לאפליקציית המצלמה להיפתח. ראיתי מצלמות גרועות יותר, ועם יד יציבה יותר משלי וסבלנות, ניתן להוציא ממנה יופי של תוצאות. יש למצלמה 18 מצבי צילום: HDR, ידני, מצב עומק שדה ועוד רבים אחרים.

(צילום: גד גניר)
(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)
(צילום: גד גניר)
(צילום: גד גניר)
(צילום: גד גניר)


כטלפון, ה-Zenfoneעושה את העבודה, ולא יותר מזה. עוצמת השמע באפרכסת חזקה מספיק וגם האיכות לא רעה בכלל. עם הרמקול הצלחתי לבצע שיחות בזמן נסיעה, אך זה לא היה תענוג גדול. ב-Zenfone 5התרשמתי לטובה ממצב החסכון בסוללה שהצליח לעשות פלאים עם סוללה בקיבול של 2110mAhבלבד. ב-Zenfone 2 שילבה אסוס סוללה מכובדת הרבה יותר, בקיבול של 3000mAh, ואכן גם במצב הפחות חסכוני בסוללה, הצלחתי לסחוט מהמכשיר כמעט יום שלם (07:00- 21:00) בשימוש סטנדרטי. בשימוש במצב חסכון בסוללה הצלחתי להגיע אף מעבר לזה, ולהשאר ב-23:00 עם בערך 15 אחוזי סוללה.

כפי שציינתי קודם, ה-Zenfone 2שקיבלתי לבדיקה הוא דגם הזנפון החזק ביותר שניתן לרכוש בישראל. באופן לא מפתיע, הדגם הזה הוא גם היקר ביותר הנמכר כרגע בישראל, ועולה כ-1699 ש"ח.  במונחי עלות מול תמורה, עדיין יש כאן עסקה לא רעה בכלל. המכשיר הזה נראה ומתפקד כמו משהו שיכול היה להימכר במחיר יקר יותר.  מצד שני, לא מדובר כאן במציאה מטורפת כפי שהיה קודמו. במחיר הזה הוא כבר נכנס לטווח המחיר של מכשירי דגל משנה שעברה, בעלי מצלמה מוצלחת יותר, ביצועים לא פחות טובים ומחירים שהספיקו להשחק. השאלה שצריך לשאול במקרה של ה-Zenfone 2היא מה רמת הציפיות שלכם. לא תקבלו כאן מכשיר שבאמת מתחרה במכשירים כמו ה-Samsung Galaxy S6, או ה-LG G4. יחד עם זאת, בהשוואה לקודמו, ובהשוואה לסמארטפונים משתלמים אחרים בטווח המחיר הזה כמו ה-OnePlus One, יש כאן מכשיר בהחלט ראוי.

המכשיר נמסר לבדיקה באדיבות אתר Wallashops.co.il

כזה ניסיתי: JBL GO

$
0
0
בוקר יום הבחירות, השעה 10:30 בערך, הערבים בדיוק מתחילים לנהור באוטובוסים לקלפיות. בינתיים, אני ואשתי סיימנו להצביע, ולקחנו את שתי הבנות לפיקניק, פיקניק שייזכר מעתה ועד עולם כפיקניק המושלם. למה מושלם? מאחר ויצאנו אליו כשאנחנו מצוידים בכל מה שצריך, ולא היה חסר לנו שם דבר. מעבר לסנדביצ'ים המושקעים, בקבוק מיץ התפוזים הסחוט טרי, המאפים הטריים, הקפה החם בתרמוס, והמחצלת הנוחה, לקחתי איתי את ה-UE Boom, הרמקול האלחוטי שבדקתי במסגרת הבלוג באותה תקופה. ישבנו כולנו על המחצלת, אכלנו, שתינו, נהנינו ממוזיקה טובה ולא הפסקנו להתלהב מכמה הכל מושלם.

JBL GO (צילום: גד גניר)

נגמר הפיקניק ונגמר יום השבתון. איכשהו, מאז, לא נוצרה סיטואציה שבה אנחנו זקוקים לרמקול אלחוטי נייד. הדבר היחיד שהשתנה הוא שרמקול אלחוטינכנס לרשימת הקניות העתידית שלנו, כחפיץ לגיטימי לכל דבר, בתנאי שיגיע במחיר המתאים לחפיץ שנעשה בו שימוש פעם בכמה חודשים במקרה הטוב. רמקול בלוטות'שעל הנייר נראה מתאים מאוד לנישה הספציפית הזאת הוא המיקרו רמקול של JBL, ה-GOשהוכרז השנה ב-CESוהגיע לאחרונה לישראל.


ה-JBL GOהוא האח החריג בקולקציית הרמקולים של JBL, לפחות מבחינת עיצוב. בניגוד לרוב הרמקולים האחרים של החברה שנראים כמו חלליות קטנות, ה-GOהוא קופסא קטנה (בגודל שמזכיר מאוד קופסת סיגריות) המגיעה במבחר צבעים לבחירתכם. אין כאן שילוב של חלקי ניקל, אין כאן תאורה מגניבה, אפילו הפינות אינן מעוגלות. זה לא אומר שהוא לא נראה טוב, להיפך. הייתי מביא כאן את העובדה שהוא זכה בפרס העיצוב של Red Dotכסוג של אסמכתא לזה שהוא נראה טוב, אולם נראה שהארגון מחלק את הפרס הזה לכמויות אדירות של מוצרים (ביניהם גם ה-RHA T10iשבדקתי כאן לפני מספר חודשים), מה שמייצר אינפלציה בערכו של הפרס הזה.




ה-GO ב-360 מעלות. קשה לפספס לאיזה מותג שייך הרמקול הזה (צילום: גד גניר)

הפלסטיק של ה-JBL GOרך ונעים למגע, והוא בנוי היטב. בחלקו העליון תמצאו שורת כפתורים: כפתור הדלקה וכיבוי, הגברה והנמכה של הווליום, כפתור סנכרון וצימוד עם מכשירים אחרים, וכפתור מענה לשיחה. הכפתורים האלו מעט קשים ללחיצה, אבל בהחלט אפשר לחיות עם זה. מתחת לגריל הקדמי  נמצאת נוראה בעלת שני צבעים. כשהרמקול פועל היא דולקת באור כחול, וכשהסוללה עומדת להגמר, צבע הנורה משתנה לאדום. מה בכל זאת מפריע כאן? מכירים את מורי הנהיגה שמעניקים לכם בסיום לימודי הנהיגה שלט "נהג חדש"כשאליו צמודה מדבקת ענק עם שמם ומספר הטלפון שלהם? אז גם JBLחושבת שהרמקול שקניתם זה עתה הוא נדל"ן לגיטימי לפרסום, והלוגו שלה תופס חלק ניכר מחזית הרמקול, וגם חלק ניכר מחלקו האחורי. בצד הרמקול תמצאו שקע 3.5 מ"מ, במידה ולמכשיר שעליו מאוכסנת המוזיקה שלכם אין קישורית בלוטות'. הכבל אגב, לא מצורף לאריזה.

טווח התדרים שלו נע בין 20 קילוהרץ ל-180 הרץ. המספרים האלו אומרים משהו אחד ברור - הרמקול הזה לא מסוגל להתמודד טוב עם צלילים בתדרים נמוכים. המספרים האלו לא משקרים. ה-JBL GOאכן לא מבריק בתחום הזה, והבאסים כמעט ולא מורגשים כאן. הצלילים הגבוהים ותחום המיד לעומת זאת נשמעים לא רע בכלל, ובאופן כללי הסאונד שהרמקול הזה מייצר מפתיע לטובה הן בעוצמה הכללית (הפעלתי אותו בעוצמה מירבית במשרד לכמה שניות וזכיתי באיומים בהשלכת חפצים לעברי) והן באיכות, בטח ביחס לגודל ולמחיר שלו.

ה-GOלא מציב לעצמו יעד שאפתני במיוחד בכל הקשור למשך זמן נגינה. הסוללה, בקיבול של 600mAhאמורה להספיק לכם לכ-5 שעות נגינה. אני הצלחתי לסחוט ממנה טיפה יותר, כמעט 6 שעות, אבל עדיין מדובר בנתון צנוע למדי. הפריט היחיד שמצורף לאריזת הרמקול פרט לרמקול עצמו הוא כבלMicroUSBקצרצר המאפשר לכם לטעון את הרמקול דרך יציאת USBבמחשב או במטען של הטלפון שלכם.


הכפתורים של ה-JBL GO (צילום: גד גניר)


ה-JBL GO נמכר ברשת באג ב-199 ש"ח. הוא נותן תמורה מעולה למחיר הזה, אבל לא עושה ניסים. זמן הסוללה שלו קצר למדי, ואודיופילים לא ממש יעריכו את איכות הצליל שלו. מצד שני הוא קומפקטי, נראה מצוין, ומייצר עוצמת שמע חזקה באופן מפתיע ביחס לגודל שלו, ואיכות שתספק את רוב המשתמשים.

הרמקול נמסר לבדיקה באדיבות רשת Bug

כאלו ניסיתי: Plantronics Backbeat Pro

$
0
0
בקטלוגים של היצרניות הגדולות, זהו לרוב סוג האזניות היקר ביותר: אזניותבלוטות'סטריאופוניות המשלבות מנגנון אקטיבי לביטול רעשים. גם לפלנטרוניקסיש אזניות בסגמנט הזה, ה-BackBeat Pro, והיה לי קשה לפספס את ההזדמנות לנסות אותן. זו לא הפעם הראשונה שאני בודק אזניות מהסוג הזה. הקודמות היו ה-Parrot Zik 2.0, וה-Beats Studio Wireless, שתיהן עולות 1800 ש"ח וצפונה. כמה הפלנטרוניקס עולות? הרבה פחות, אך אל המחיר אגיע בסוף.

Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)


אז קודם כל הכירו, ה-BackBeat Pro, אזניות בתצורת Over The Ear, כאלו שמכסות לחלוטין את האזניים (כמו האזניות שציינתי קודם, וגם ה-Philips SHB7000, וה-Superlux HD330). מאוד רציתי לכתוב כאן רצף של מספרים ונתונים טכניים כמו טווח תדרים, רגישות או אפילו קוטר דרייברים, אבל מסתבר שהם לא מופיעים לא באתר היצרן, ואפילו לא על הקופסא של האזניות. איזה נתונים טכניים בכל זאת הצלחתי לדלות? בעיקר דברים שקשורים לבלוטות': ה-Backbeat Pro הן אזניות Bluetoothבתקן 4.0, עם EDR (מנגנון ניקוי רעשים ושיפור הסאונד), התומכות בפרופיל A2DP (סטריאו בבלוטות') ו-AVRCP(שליטה בניגון המוזיקה דרך האזניות). הן תומכות בחיבור לשני מכשירים במקביל, ותיאורטית אמורות לאפשר האזנה בטווח של עד 100 מטר. כראוי לאזניות ברמת המחיר הזאת, גם הן כוללות קישורית NFCלהצמדה פשוטה ומהירה למכשירים אחרים. המכשיר שלכם לא תומך ב-NFC? לא נורא, תמיד תוכלו להצמיד אותן אליו באופן ידני. ה-Backbeat Proאף תומכות ב-APTXפרופיל שמע מתקדם שאמור לשפר את איכות השמע ב-Bluetoothע"י הגדלת כמות המידע המוזרם מהמכשיר לאזניות, אך גם כאן הדבר תלוי בתמיכת המכשיר אליו חיברתם אותן.

הקשת מכוסה בעור איכותי, Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)

מבט כללי - Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)

אזניה ימנית - Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)

אזניה שמאלית - Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)

תצאו עם אזניות שנראות ככה אל הרחוב? Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)


חיצונית, איך לומר זאת בעדינות, לא התלהבתי מהן. בגדול, הן פשוט נראות כמו אזניות גיימרים, אזניות גדולות, מגושמות, מלאות בליטות, כפתורים וחוגות. במשרד זה עוד איכשהו סביר להניח אותן על הראש, אבל לצאת איתן לרחוב זה קצת מביך. מצד שני, ברמת השימושיות, הן נהדרות. מה הכוונה? קל נורא לתפעל אותן במישוש: מענה לשיחה והפעלת המוזיקה נעשים באמצעות לחיצה על החלק החיצוני של האזניות. ההדלקה שלהן וההפעלה של מערכת סינון הרעשים האקטיבית נעשים ע"י הסטת שני מפסקים מאוד קלים לאיתור, שינוי הווליום דרך החוגה על אזניה ימין, ומעבר בין שירים דרך החוגה באזניה שמאל. פטנט נחמד שנתקלתי בו גם ב-Parrot Zik 2.0: האזניות מזהות מתי הורדתם אותן מהאזניים והמוזיקה נעצרת. הנגינה מתחדשת אוטומטית כששמתם אותן בחזרה, מגניב. קשת האזניות מכוסה בעור איכותי, וכך גם כריות האזניים. כל שאר האזניות עשויות פלסטיק שחור כשבתוכו משולבות רשתות מתכת. סה"כ למרות שלא אהבתי את המראה שלהן, הן בנויות היטב ונראות עמידות למדי.

לא תצטרכו להתאמץ יותר מדי להבין איך לשים על הראש את ה-Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)

אזניה שמאלית, שימו לב לחוגת העברת השירים - Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)

אזניה ימנית, קלוז אפ על כפתור ההדלקה והכיבוי - Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)


ה-Parrot Zik 2.0וה-Beats Studio Wirelessסיפקו איכות סאונד מעולה. ה-Plantronics Backbeat Proלא נשמעות נפלא כמוהן, אך נשמעות מצוין באופן כללי. התחושה הבולטת ביותר היא של צליל פתוח ואוורירי. הנמוכים כאן עוצמתיים למדי והבאסים עמוקים ומהנים מאוד. גם הצלילים הגבוהים נשמעים כאן מצוין. כמו אזניות רבות אחרות, גם ה-Plantronics Proמתאפיינות בחולשה מסויימת בטווח המיד, אך זה כנראה בגלל שהבאסים והטרבלים מודגשים יותר. באופן כללי, הצליל שלהן פשוט כיפי להאזנה. זוכרים את Jamשל מייקל ג'קסון? הולך מצוין עם האזניות האלו עם כל רעשי הרקע הקטנים שזוכים להדגשה, והתופים שמכים בעוצמה ברקע. ה-Backbeat Proהבריקו במיוחד בעוד שיר של ג'קסון, They don't realy care about us, וגרמו לי להרגיש שאני ממש פיזית ברחוב יחד עם המתופפים ושומע את רשתות הקשר המשטרתיות בבירור. ב-Girl You'll be a women soonשל Urge Overkillניתן היה להרגיש כאילו הפריטה על מיתרי הגיטרה נעשית סנטימטרים בודדים ליד האוזן שלי, ו-Skyfall, שיר הנושא של סרט ג'יימס בונד האחרון (המבוצע ע"י אדל) נשמע דרמטי מתמיד. הן פחות הצטיינו בשירי רוק או בשירים עם כמויות דיסטורשנים נכבדות, כמו Electric Uncle Sam, של Primus, או אפילו בשיר כמו All i really wantשל אלאניס מוריסט.

כאמור, ה-Backbeat Proמצויידות במנגנון ביטול רעשים אקטיבי. במידה ואינכם מאזינים למוזיקה הוא לא ישתיק לחלוטין את כל הסביבה שלכם, אך רעשים קבועים כמו רעש מיזוג האויר יעלמו לחלוטין, וקולות דיבור בסביבתכם ייחלשו באופן משמעותי. כאשר מאזינים למוזיקה כשהמנגנון מופעל, אתם מתנתקים לחלוטין מהסביבה. במשרד לדוגמה מצאתי את עצמי מספר פעמים מופתע לגלות שאנשים עומדים ומדברים ממש לידי מבלי ששמתי לב, שלא לדבר על מספר החפצים שעפו לעברי כשאנשים הבינו שלקרוא לי ולנסות לדבר אליי זה לא ממש אפקטיבי.

אזניה שמאלית, מבט מקרוב על מפסק ההפעלה של מנגנון ביטול הרעשים האקטיבי - Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)


פלנטרוניקס מצהירה כי ה-Backbeat Proאמורות לספק 24 שעות האזנה בטעינה אחת. אני הצלחתי להגיע איתן ל-23 שעות שעות (לא רצופות) שזה מרשים מאוד. יותר מרשימה העובדה שאם אתם נוהגים לעשות שימוש פחות קבוע באזניות, הן ייכנסו למצב שינה עמוקה, מה שיאפשר להן לשמור על הסוללה טעונה למשך תקופת זמן של עד חצי שנה. האפליקציה של פלנטרוניקס לא כוללת פיצ'רים מעניינים במיוחד, ומציגה בעיקר הוראות שימוש באזניות. הדבר השימושי היחיד בה הוא האפשרות לראות במדויק כמה שעות שימוש נותרו באזניות. מעבר לכך, בשורת ההתראות, ליד חיווי חיבור ה-Bluetooth, תוכלו למצוא סימון קטן שמעיד על מצב הסוללה, גם מבלי להכנס לאפליקציה.

הצעת המחיר הזולה ביותר ל-Plantronics Backbeat Proבזאפ עומדת על 920 ש"ח. זה אמנם נשמע לא זול, אך זה כמעט חצי ממה שיעלה לכם לקנות את ה-Parrot Zik 2.0וה-Beats Studio Wireless. מעבר לכך, גם בהשוואה לאזניות Bluetoothאחרות הכוללות מנגנון לביטול רעשים, מדובר במחיר נסבל. במחיר הזה תקבלו אזניות עם סאונד לא רע בכלל, שבאמת מנתקות אתכם מהעולם בחוץ, מחזיקות מעמד שעות ארוכות, ונוחות מאוד לתפעול, גם אם הן לא יפיפיות במיוחד.

Plantronics Backbeat Pro (צילום: גד גניר)

כזה אני רוצה לנסות: OnePlus Two

$
0
0
הבהרה חשובה לפני שאתם מתחילים לקרוא את הפוסט הזה: אין לי מושג איך ה-OnePlus Two אך אני בחברה טובה. קשה לי להאמין שיש מישהו בסצינת אתרי הטכנולוגיה הישראליים שהספיק ביממה האחרונה להתנסות במכשיר החדש והמדובר, וסביר להניח שאם היה כזה, הייתי שומע עליו ומקנא בו מאוד. זה לא אמור להפריע לי להעריך איך המכשיר הזה יעבוד על סמך מה שאני מבין מהמפרט שלו, אבל להביע עליו דיעה יהיה יומרני מצידי.
 
תמונות ה-OnePlus Two שדלפו לרשת מספר שעות לפני ההכרזה הרשמית (מקור: http://www.droid-life.com/)

מי היה מאמין לפני שנתיים שסטארטאפ סיני יצליח למקד כל כך הרבה ציפיה וכל כך הרבה תשומת לב בהשקה של המכשיר השני שלו? מי היה מאמין שיצליח לעשות זאת לאחר שמכר מספר זעיר של מכשירים, לפחות ביחס למה שמכרו במקביל יצרנוית כמו סמסונג, אפל, או אפילו סטארטאפ מתחרה מבית, Xiaomi?


אם הייתי חושב שהמטרה הראשית של OnePlusהיא לייצר באזז, אפשר היה לכתוב שהיא הצליחה במטרתה באופן מעורר התפעלות. המטרה הראשית של OnePlusהיא גם לא באמת להוכיח שניתן לייצר טלפון ברמת מכשיר דגל, במחיר סביר. המטרה העיקרית של כל עסק, כל סטארטאפ, היא להרויח כסף. זה לא דבר רע בהכרח. ב-OnePlusלמשל מודים שהמלאי הקטן של מכשירי OnePlusבתחילת דרכו נבע מהחשש של החברה להשאר עם עודפי מכשירים שלא נמכרו, כנות שלא נהוג לראות אצל יצרניות אחרות. אז מה ייחשב כהצלחה מבחינתה של OnePlusבמכשיר השני שלה? סביר להניח שבונים שם על רווחים גבוהים יותר, וזה לא יהיה הימור גדול מדי להניח שהיא תמכור מספר רב יותר של מכשירים.

המפרט הטכני של ה-OnePlus Twoעמוס בסימני שאלה. אחד מסימני השאלה הגדולים ביותר שיכול להשפיע מאוד על הצלחת המכשיר קשורה במעבד שבו בחרו, ה-Snapdragon 810. רבות דובר על בעיית ההתחממות של המעבד הזה, אך לפי מה שאומרים ב-OnePlus, מדובר בגרסא השניה של המעבד הזה, בו הבעיה טופלה לכאורה ע"י הגבלת מהירותו למהירות נמוכה יותר.  סימן שאלה נוסף קשור למצלמה במכשיר החדש: אמנם נוסף לה ייצוב תמונה אופטי, מפתח הצמצם גדל ונוסף גם מנגנון מיקוד העושה שימוש בלייזר, אך הרזולוציה נשארה כפי שהיתה קודם. המצלמה היתה אחת מנקודות התורפה של ה-Oneועשתה את ההבדל בינו לבין מכשירי דגל מקבילים של יצרניות גדולות ומוכרות יותר. כנראה שלא תהיה כאן מצלמה ברמה של זו שיש ב-LG G4, או ב-Galaxy S6, אך אם היא תהיה מהירה מספיק, ותציג תוצרים מרשימים יותר בתנאי תאורה שאינה אידיאלית, ייתכן שהמכשיר יצליח לעניין אוכלוסיה גדולה אף יותר. עוד אחד מסימני השאלה הגדולים לגביו מתקשר לסוללה. אחד מיתרונותיו הבולטים של ה-OnePlus Oneהיתה הסוללה האימתנית שלו בקיבול של 3100 מילי אמפר. ב-OnePlus Twoהסוללה תפחה לקיבול של 3300 מילי אמפר אך לפחות לפי התרשמויות ראשונות של מי שכן הצליח להניח את ידיו על המכשיר, לא מצליחה לעורר התפעלות כמו זו של המכשיר הקודם.

לכך צריך להוסיף את החסרונות הידועים: לא ניתן להרחיב את זכרון המכשיר מעבר ל-16 או 64 הגיגה המובנים, וגם הסוללה לא ניתנת להחלפה. לאוהדי אפל זה מעולם לא הפריע, ב-OnePlus Oneזה גם היה ככה, ולא נראה שזה משהו שבאמת מרחיק קונים בימינו, מקסימום הנזק שהחלטה תכנונית שכזאת גורמת הוא כמה בלוגרים/עיתונאי טכנולוגיה עם פרצופים חמוצים. עוד משהו שודאי נשמע עליו בימים הקרובים הוא תלונות על העדר קישורית NFC(שהיתה קיימת במכשיר הקודם) ועל כך שאינו תומך בטעינה אלחוטית. שני החסרונות האחרונים פחות מרתיעים אותי, אך לאור האכזבה של משתמשים מירידת ביצועי הסוללה לאחר תקופת שימוש ממושכת במכשיר, העובדה שהסוללה אינה ניתנת להחלפה, מעוררת חשש מסוים.

למרות כל זאת, הבעיה העיקרית ב-OnePlus Oneלא היתה החומרה שלו כי אם התוכנה. מעבר לסכסוך המתוקשר עם Cyanogenmod, וההחלטה לעבור לגרסת אנדרואיד בפיתוח עצמאי, הבעיה העיקרית היתה שברמת הבאגים, המכשיר הזה לא הגיע עדיין לבשלות. פעולת עדכון גרסא, פעולה שמשתמשי מכשירים של יצרניות מוכרות יותר  ממתינים לה בקוצר רוח, הפכה ב-OnePlus Oneלפעולה שמשתמשים מפחדים ממנה, מתוך החשש לפגוש באגים ובעיות נוספות, כמו הבאג שגורם למכשיר שלא לזהות מגע כראוי.


ועדיין, ב-389 דולר לגרסא היקרה ביותר (עם זכרון RAM  בנפח של 4 גיגה, וזכרון אחסון בנפח 64 גיגה), מדובר בעסקה שמאוד קשה להתחרות בה. ה-OnePlus One ניצח בשנה שעברה כל מכשיר דגל אחר במונחי Value For Money, וה-OnePlus Two כנראה ילך בדרכו. האם מדובר ב-Flagship Killer? אם הוא יציע ביצועי סוללה טובים, המצלמה שלו תפיק תמונות טובות יותר והבאגים שאפיינו את המכשיר הקודם יעלמו, כנראה שכן. בכל אופן, תשובות ודאיות יותר לשאלות האלו יגיעו כשאניח עליו את ידיי.

חייב כזה: Huawei P8

$
0
0
יבואנית Huaweiבישראל יוצאת למלחמה. לפני מספר חודשים היא גייסה אל שורותיה מנכ"ל חדש, קובי כליף, שהגיע אליה היישר מעמדת מנהל חטיבת המובייל של סמסונג, ובשבועות האחרונים יצאה בקמפיין טלויזיה ושלטי חוצות נרחב שאין סיכוי שהצלחתם להתחמק ממנו. האם ה-P8הוא מכשיר שמצדיק קמפיין בהיקף כזה, עם פרזנטורים כמו מוקי וגל גדות? אם לשפוט עפ"י נתוני המכירות של Huaweiבעולם במחצית הראשונה של 2015, נראה שיש לה עם מה לעבוד: מכירותיה קפצו ב-39 אחוזים ואף עקפו את אלו של Xiaomiהמתחרה שלה מבית. בסגמנט הצר יותר, של מכשירים לשוק הבינוני והגבוה (שם נכלל ה-P8שהושק לפני מספר חודשים ברחבי העולם), רשמה Huaweiקפיצה חדה של 70%, וגם הכנסות החברה ממכירת סמארטפונים זינקו ב-87 אחוזים. בקצב הזה, נראה כי היעד השאפתני שהציבה לעצמה Huaweiלשנת 2015, מכירה של 100 מיליון מכשירים, הופך לריאלי.

Huawei P8 (צילום: גד גניר)


ה-P8מכוון גבוה. כמו במכשיר הדגל שלה משנה שעברה, ה-Ascend P7, גם הפעם מתבססת Huaweiעל מעבד מייצור עצמי, ה-HiSilicon Kirin 930. זהו מעבד בטכנולוגיית 64 ביט, בעל 8 ליבות, 4 מתוכן פועלות במהירות 2 גיגהרץ לפעולות מורכבות ותובעניות, ו-4 במהירות 1.5 גיגהרץ לפעולות שגרתיות. זכרון ה-RAMשל הוואווי P8עומד על נפח נדיב של 3 גיגה, ואת זכרון האחסון בנפח 16 גיגה ניתן להרחיב באמצעות כרטיס זכרון מסוג MicroSDעד לנפח של 128 גיגה נוספים. קשה לי למקם את המעבד הזה על אותה סקאלה מול מעבדים מקבילים של סמסונג או קוולאקום, אבל מהתרשמות אישית, המכשיר הזה זריז מאוד. לא זריז ברמה של ה-HTC One M9או ה-Samsung Galaxy S6, אבל זריז מספיק כדי לתת תחושה שהמכשיר זז מהר מאוד, האפליקציות נפתחות במהירות יפה,המכשיר לא נתקע, לא חובב איתחולים ויציב. עוד לגבי יציבות: זוכרים את כרטיס הזכרון שהכניע את ה-LG G-Flex2? זה שהיה עמוס בקבצי מוזיקה ותמונות? הכנסתי אותו לתוך ה-P8והמכשיר הסיני, עם המעבד הסיני התנהג למופת במשך כל ימי הבדיקה, הרבה יותר מהמכשיר הקוריאני עם המעבד החזק ביותר של קוואלקום. פיזור החום של ה-P8אינו מדהים, והוא נוטה להתחמם בפעולות אינטנסיביות, אם כי ברוב הזמן הוא נשאר בטמפרטורה סבירה.


גרסת האנדרואידאותה מריץ ה-P8היא גרסת Lollipop(או אם תרצו במספרים 5.0). מעל גרסת האנדרואיד הזאת יושב ממשק ה-EMUIהייחודי של וואווי. מבחינת צורה, עיצוב וחוויית שימוש באופן כללי, יש כאן קפיצת מדרגה על פני ה-Ascend P7: כבר אין גמגומים באנימציות, הכל די חלק ומעוצב גם הרבה יותר יפה, עם פונטים נאים ודקיקים. לא מוצא חן בעיניכם העיצוב? אין בעיה, תוכלו לעשות שימוש בערכות נושא אחרות, מובנות או כאלו שניתן להוריד בנפרד. המקום היחיד בו נתקלתי בבעיה הוא עם וילון ההתראות, שסובל מלאג של שבריר שניה במשיכה שלו כלפי מטה, אך זה לא משהו שבני אדם נורמליים לא יכולים לחיות איתו.



בין שלל האפליקציות שממשק ה-EMUIמביא איתו, ניתן למצוא את כל הרגילות: גלריה, נגן מוזיקה, אפליקציית מייל, פתקים, לוח שנה, מנהל קבצים ושעון, כולן בעיצוב שמזכיר מאוד את העיצוב של MIUI, הממשק הייחודי של Xiaomiשעליו נאמר לא מעט פעמים כי הוא שואב השראה מהממשק של אפל. אם אתם מאלו שעדיין עושים שימוש ברדיו FM, תשמחו לשמוע שיש כאן כזה וגם אפליקציית גיבוי, זכוכית מגדלת, מראה, פנס ואחרות. עוד תמצאו כאן אפליקציה מובנית לתכנות מדבקות NFC, ואפליקציית Phone Managerשתפקידה למחוק קבצים זמניים לא נחוצים, לשלוט על מה מופיע בווילון ההתראות ואיך, שליטה על אפליקציות פתוחות ברקע, ניטור שימוש ברשת, ועוד. עוד דברים קטנים וחמודים שממשק ה-EMUIמביא עמו: כשהמכשיר נעול והמסך דולק, גלילה מחלקו התחתון למעלה מקפיצה מעין וילון התראות משני הכולל קיצורי דרך מהירים למצלמה, פנס, מחשבון ורשמקול. במסך הנעילה ניתן להציג תמונות אשר מתחלפות באופן אוטומטי, כך שבכל פעם שתפתחו את המכשיר תוכלו לראות תמונות מרהיבות מהאוסף של וואווי, ואף להוסיף להן מהתמונות שלכם.

Huawei P8, תמונה אחרת בכל פעם שמדליקים את המסך (צילום: גד גניר)


גם מבחוץ, ה-P8עושה רושם מאוד מלוטש. כנראה שהדמיון לאייפון (בייחוד לאייפון 5S) אינו מקרי, אם כי מאחר והוא בנוי בצורה כה טובה, ועשוי בעיקר מתכת, לי אין תלונות. הוא דקיק (עובי של 6.4 מילימטר בלבד) משדר תחושת פרימיום ונראה עמיד למדי. כל הכפתורים מרוכזים בצד ימין של המכשיר: במרכז תמצאו כפתור הדלקה וכיבוי, והשליטה על הווליום מתבצעת ע"י כפתור מוארך הממוקם מעל כפתור ההדלקה. מתחת לכפתור ההדלקה נמצאות שתי מגירות, האחת מיועדת לכרטיס ההרחבה, והשניה לכרטיס ה-SIM. לערכת המכשיר מצורפים בין השאר כרטיס זכרון, מגן מסך מזכוכית וקייס מקורי של Huawei. אל תצפו כאן לכיסוי בסגנון Otterboxאו UAG, אך הוא ישמור על המכשיר שלכם לא רע משריטות והחומר ממנו הוא עשוי נעים למגע. העובדה שהמכשיר בנוי סביב מסך בגודל שפוי של 5.2 אינטש, והשוליים מסביב לו צרים יחסית (בניגוד נניח למכשיר כמו ה-Zenfone 2) מאפשרים לו לשמור על מימדים נוחים לאחיזה ותפעול ביד אחת. נראה כי Huwaeiלא נכנעה לאופנה המכתיבה שימוש במסכים ברזולוציית 2Kוהסתפקה במסך ברזולוציית FHDבלבד. אין בכך לדעתי שום דבר רע, בטח כשמדובר במסך בגודל כזה. פרט לכך, המסך מציג צבעים חיים ויפים, שחור כהה מאוד, ומתפקד לא רע באור יום.





מתכתי ודקיק, ה-Huawei P8 (צילומים: גד גניר)


בזמנו, הקמפיין שליווה את השקתו של ה-Ascend P7, דיבר בעיקר על הסלפי הפנורמי, האפשרות לבצע צילום עצמי במצב פנורמה. התכונה הזאת שרדה את המעבר לדגם החדש, וגם ה-P8מציע מצלמת סלפי משובחת, מהטובות שיצא לי לראות. גם כאן תוכלו למצוא פילטר Beauty, המשפר משמעותית את מצב עור הפנים בצילום, אם כי מומלץ לא לעשות שימוש ברמה המקסימלית שלו כי התמונה יוצאת לא אמינה במיוחד.

סלפי  (כולל דאק פייס שיצא לא משהו) עם שימוש מוגזם במצב Beauty (צילום: גד גניר)

הסלפי הפנורמי עדיין כאן, Huawei P8 (צילום: גד גניר)

גם המצלמה האחורית מצוינת, ומפיקה יופי של תמונות. יש לה מייצב תמונה אופטי והיא מציגה ביצועים לא רעים בכלל גם בשעות החושך. אמנם אין כאן את מהירות המיקוד המטורפת של ה-S6וה-LG G4, אך היא מהירה מאוד גם ככה, ויש כאן פיצ'ר נחמד שעשיתי בו לא מעט שימוש: כשהמצלמה מתמקדת, בסמוך לאזור המיקוד בממשק המצלמה מופיע חיווי המאפשר שליטה על עוצמת פיצוי החשיפה, כך שניתן לבחור אם התמונה תצא בהירה או כהה יותר. אייפוניסטים, נשמע לכם מוכר? זה נראה זהה למה שיש באפליקציית המצלמה שלכם. בנוסף, תמצאו כאן מגוון פילטרים מובנים באפליקציית המצלמה, אפשרות לשתילת Water Markהמכיל מידע על הטמפרטורה, התאריך והמיקום בו צולמה התמונה (תוכלו לראות אותו בחלק מהתמונות שצירפתי כאן). מצלמה טובה היא מה שמפריד בעיני בין מכשיר נחמד ומשתלם שאשמח להמליץ עליו לאחרים עם סייגים, למכשיר שהייתי קונה לעצמי וה-P8בהחלט נמצא בקבוצה השניה.


מגוון פילטרים מוגדרים מראש באפליקציית המצלמה (צילום: גד גניר)

וככה שולטים על מצב Beauty (צילום: גד גניר)



(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)


ה-P8כולל אפליקציה בשם "מצב במאי"המציגה יכולת שטרם ראיתי בעבר: לאחר שחבריכם התקינו קובץ APKשנשלח אליהם מהמכשיר שלכם, באפשרותם להתחבר אל המכשיר שלכם ב-Wifi. בשלב הזה תוכלו ליצור קבוצת צילום משותפת שבעל ה-P8מנהל אותה. באופן הזה, באפשרותו לצלם סרטון וידאו, ולעבור בין זויות צילום שונות תוך כדי צילום הסרט. השתמשתי בזה, זה מרשים, זה ייחודי, ואם הייתי עורך מצעד "עשרת האפליקציות המגניבות ביותר שהייתי עושה בהם שימוש אחד או שניים וזהו", היא היתה תופסת את המקום הראשון בלי הרבה מאמץ.

הרמקולים הממוקמים בחלקו התחתון של ה-P8איכותיים מאוד, אם כי לא מחרישי אוזניים. ניתן לנהל באמצעותם שיחה ברכב, אם כי ישנם מכשירים שעושים זאת יותר טוב ממנו. עוצמת ואיכות השמע באפרכסת מצוינות וכך גם איכות השמע באמצעות אזניות.


הרמקולים בחלקו התחתון של ה-Huawei P8 (צילום: גד גניר)


בתוך הגוף הדקיק של הוואווי P8שוכנת סוללה בקיבול של 2680mAh. לאחר מספר מחזורי טעינה ראשונים בהם היא היתה רחוקה מלהרשים, הסוללה החלה להציג ביצועים נאים ביותר: ברוב ימי הבדיקה, הייתי חוזר הביתה בסביבות 18:30 מהעבודה עם למעלה מ-35 אחוזי סוללה, הישג שאף אחד ממכשירי הדגל הנוכחיים שבדקתי לא הצליח להתקרב אליו. הייתי שמח אם המכשיר היה נטען מהר יותר, אך בהחלט ניתן לחיות עם זה ככה.

עם כל הכבוד להבעות הפנים הדרמטיות והקלישאות בטקסטים שנתנו לגל גדות ולמוקי לדקלם בפרסומות, הפרט החשוב ביותר בקמפיין הזה הוא המחיר: 2399 ש"ח. אם משווים את המחיר הזה למחירי היבואן של המכשירים בהם ה-P8אמור להתחרות, אז אין ספק שמדובר במחיר זול מאוד. מצד שני, אם משווים את המחיר הזה למחירם ביבוא מקביל של מכשירים כמו ה-Samsung Galaxy S6ובעיקר ה-LG G4, הפרש המחיר מצטמצם דרמטית ואז השאלה שצריכה להישאל היא האם מדובר במכשיר שבאמת יכול להתחרות במגרש של הגדולים. התשובה לשאלה הזאת היא "כן". ביליתי עם המכשיר הזה שלושה שבועות ונהניתי ממנו מאוד. הייתי מציב בשורה אחת עם המכשירים שציינתי קודם, ואף ממקם אותו מעל מכשירים כמו ה-HTC One M9(אשר עולה הרבה יותר ממנו), או המכשיר החדש ביותר שיש לסוני להציע כרגע בישראל, ה-Xperia Z3, שעולה פחות או יותר כמותו. בפוסט שלי על ה-Ascend P7הערכתי שייקח לוואווי בערך שנה-שנתיים להדביק את הפער בינה לבין היצרניות המסורתיות בשוק. אם לשפוט עפ"י ה-P8, נראה ש-Huaweiעשתה זאת בזמן קצר יותר.


Huawei P8 מאחור (צילום: גד גניר)

Viewing all 785 articles
Browse latest View live