חפיצים

ביום חמישי בבוקר געשו קבוצות הפייסבוק הלא רשמיות של פרנטר TVוסלקום TV. ביום יום הקבוצות האלו מהוות זירות ההתגוששות וירטואליות בין נציגי מכירות של פרטנר לאלו של סלקום. אתמול הופעל בשתיהן לא פחות ממטען גרעיני: נציג מכירות הפועל בשמה של סלקום הציע הטבה מיוחדת למצטרפים: חצי שנה של מנוי לנטפליקס, בחינם. העניין המוזר הוא שסלקום לא פרסמה באופן רשמי את המבצע באתרה ולא שלחה שום הודעה לעיתונות על מבצע כה משמעותי, אולם לקוחות שפנו אל מוקדי המכירות אכן קיבלו את ההצעה. בניגוד לפרטנר TV, ההטבה ניתנת בצורת זיכוי בחשבונית של סלקום כאשר הלקוחות למעשה מצטרפים בעצמם לנטפליקס ומחויבים ישירות ע"י נטפליקס בלי קשר לסלקום עצמה. כמו כן, ההטבה ניתנת למי שרוכש דרך סלקום את ה-Xiaomi Mi Box (או לחילופין ניתנת למי שיש כבר ברשותו ממיר כזה או Apple TV) והזיכוי מתבצע דרך החשבונית החודשית. לא לקח זמן רב מדי ונטפליקס הוציאה הודעה רשמית זועמת על כך שמבחינתה רק פרטנר זכאית להציע את שירות נטפליקס בתשלום נוסף. סלקום לא הכחישה כי המבצע אינו בתיאום מול נטפליקס אך לטענתה פועלת בעניין זה כחוק ותעמוד בהתחייבויותיה מול הלקוחות. בכל הזמן הזה, מספר הכניסות לדף הביקורת שהעליתי על שירות נטפליקס לפני שנתיים עת נכנס לישראל רשמית עלה פלאים. בשנתיים שחלפו מאז שכתבתי את הרשומה ההיא, השירות התפתח לא מעט וכמשתמש קבוע שלו בחצי שנה האחרונה, הגיע השעה לדבר עליו שוב, ועל הדרך לשתף אתכם בכמה טיפים שאולי אינכם מכירים.

נטפליקס בסמארטפון (צילום: גד גניר)

נטפליקס לא משחררת נתונים רשמיים על מספר המנויים שלה בישראל, אבל כפי שחשף אמיתי זיו מ-Themarker, המספר עומד כיום, לפחות עפ"י הערכות של גורמים בשוק הישראלי על כ-100,000 מנויים. זה לא יהיה הימור פרוע מדי להניח שחלק לא קטן מהמנויים הללו הם בוגרי שירותי ותוכנות סטרימינג פחות לגיטימיים כמו KODI ופופקורן טיים. לפני כשנתיים, עת נכנסה נטפליקס לשוק אתרי ההרחבות ל-KODI היו בשיא פריחתם, אתרי הדרכה, תוכנות להגדרה אוטומוטית ואפילו עיצובים שונים, כל מה שרציתם היה נגיש במרחק קבוצת פייסבוק. לפני קצת פחות משנה החגיגה הזאת הסתיימה, לפחות עבור הקהל המזדמן שרוצה לצפות בפרק הבא של משחקי הכס: ארגון זיר"ה החל לשלוח מכתבי איום למפעילי ההרחבות בישראל, ותעשייה שלמה של אתרי כתוביות ומפעילי הרחבות ומקורות לסרטים נסגרה ברובה. אלו שלא נסגרו, ירדו מיידית אל המחתרת, והפכו את מלאכתם של הצופים המעוניינים בתוכן פיראטי לקשה הרבה יותר. במקביל להפיכתה של האופציה הפיראטית החינמית לקשה הרבה יותר להשגה, אופציות לגיטימיות הפכו לנגישות ובשלות הרבה יותר: שירותי הטלויזיה של פרטנר וסלקום סיפקו גישה לערוצי הברודקאסט ולקטלוג VOD משלהן, ובינתיים נטפליקס התחילה להשקיע יותר ויותר בהתאמת השירות שלה לקהל הישראלי.

מה זה אומר התאמה לקהל הישראלי? ראשית, נטפליקס סיימה לפני כחצי שנה את תרגום שפת הממשק שלה לעברית, ונכון להיום כל התכנים המוצגים למשתמשים ישראלים מתורגמים, כאשר חלק מהתכנים לילדים אף מדובבים. נטפליקס משנה את כמות ותמהיל התכנים שלה בין איזורים שונים בעולם וכך יוצא שהקהל הישראלי אינו נחשף לכלל התכנים שקיימים בשירות קצת קשה להעריך למה כן נחשפים ולמה לא בגלל שהקטלוג משתנה באופן יומיומי: סרטים וסדרות עולים לשירות, אך גם יורדים ממנו. ההערכות מדברות על כך שכ- 75% מהתכנים הקיימים בנטפליקס נגישים לצפייה עבור הקהל הישראלי, בלי צורך בטריקים שונים.

פאודה בנטפליקס, בינתיים רק העונה הראשונה (צילום: גד גניר)

סידור התכנים הוא סוגיה בפני עצמה. כשם שנטפליקס מוסיפה ומסירה תכנים, היא גם משנה את הרכב הקטגוריות, וכך יוצא שישנם תכנים שאולי אתם מסוגלים והייתם מעוניינים לצפות בהם, אבל אינכם נחשפים אליהם בדף הראשי. נטפליקס עושה לא מעט מאמצים כדי ללמוד את הרגלי הצפייה שלכם ולהציף בפניכם עוד תכנים ממה שאתם אוהבים או עשויים לאהוב. מה עושים כשבא לכם על משהו אחר ממה שמוצג לכם? ישנם אתרים המרכזים קישורים לכל הקטגוריות של נטפליקס וכך אם חפצה נפשכם לדעת מהם כל סרטי הספורט בשירות לדוגמה, או סרטי ילדים לגילאים 3 עד 4? ישנם לא מעט אתרים ברשת המציגים את רשימת כל הקטגוריות של נטפליקס, דרכם תוכלו להגיע לסרטים שאינם מוצפים בדף הראשי אצלכם. אם דיברנו על ילדים וספורט, יש לי בשורות רעות ובשורות רעות יותר: נתחיל מהרעות יותר: אין ספורט. אם אתם חובבי ספורט, ליגת האלופות, NBA וכו', בנטפליקס תמצאו לכל היותר סרטים עלילתיים או סרטי תעודה בנושא. הבשורות הרעות (אבל פחות) הן בתחום הילדים: יש לא מעט תכנים לילדים, וכולם מתורגמים, אבל קשה מאוד למצוא דווקא את התכנים המדובבים. לא יודע איך זה אצלכם בבית, אבל אצלנו כאשר מגיע הזמן בו הבנות (בנות כמעט 4 וכמעט 7) צופות בטלויזיה, הן נחשפות לים של תכנים מפתים, ומתאכזבות לגלות שרובם לא מתורגמים. מעבר למה שקיים ולא רלוונטי, חסרים גם לא מעט תכנים שדווקא כן תמצאו ב-VOD של שירותי טלויזיה ישראליים: סרטים חדשים כמו "טרולים", "מואנה","לשיר"וגם קלאסיקות כמו "שלגיה", "ספר הג'ונגל", סינדרלה, ועוד. בסדרות המצב יותר טוב, והשירות מציע כותרים כמו "Peppa Pig", "ליידי באג", "מיה ואני"ואחרים, רובם כאמור לא מדובבים, אבל כולם מתורגמים כך שאם הילדים שלכם יודעים כבר לקרוא, יש להם לא מעט מה לראות.

באופן כללי, נטפליקס מציעה קטלוג מאוד מאוד רחב ומגוון של סרטים. מעבר להשקעה שלה בהפקת סרטים מקוריים משלה כמו "Bright", "The Cloverfield Paradox"או "War Machine", תמצאו שם גם סרטים כמו "קפטן פיליפס", "הרשת החברתית", "Hangover", "להציל את טוראי ראיין","סטיב ג'ובס" (הגרסה של דני בויל, עם מייקל פסבנדר, לא זאת עם אשטון קוצ'ר),"בלק הוק דאון"ואחרים. כפי שציינתי קודם: הסרטים שם לא לנצח. כשנרשמתי לראשונה לשירות התרגשתי למצוא שם את כל הסרטים בסדרת "מסע בין כוכבים". לפני מספר חודשים כשחזרתי אל השירות, גיליתי שהם אינם זמינים כבר לצפייה, לפחות לא עבור צופים ישראליים, לא ברור למה.

מה נוסף השבוע לנטפליקס (צילום: גד גניר)

גולת הכותרת של הקטלוג של נטפליקס היא ללא ספק הסדרות: "נרקוס", "הויקינגים", "Altered Carbon",

"Stranger Things", "ריק ומורטי", "דיסקברי"וגם סדרות ותיקות יותר כמו "שובר שורות", כל העונות של כל סדרות מסע בין כוכבים, ולמי שלא הספיקו לו יותר מעשר שנים של שידורים חוזרים, כן, יש כאן גם את כל העונות של "חברים". מצטרפת חדשה יחסית לקטלוג היא "פאודה"הישראלית שנקנתה ע"י נטפליקס, אם כי העונה החדשה עדיין זמינה רק ללקוחות yes. בגדול, אם אתם בעניין של סדרות, אין חשש שייגמר לכם מה לראות.

הממשק של נטפליקס נמצא שם כדי לעודד אתכם להכנס לבינג', בכל סדרה בה אתם צופים. הפעלה אוטומטית של צפייה בפרק הבא היא ברירת המחדל. זה נחמד אם יש לכם זמן פנוי או לחילופין כוח רצון חזק. אם לא, ניתן לבטל את ההפעלה האוטומטית דרך ההגדרות. אם אתם צופים ביחד עם בן/בת זוג בסדרה כלשהי וחטאתם ברגע של חולשה בצפייה בפרק הבא בלעדיהם, אין בעיה - ניתן לערוך את היסטוריית הצפייה ולמחוק ממנה רשומות (איפה היה הפיצ'ר הזה לפני 13 שנה כשפלטתי ליד אשתי ש"אברוצי לא מת עכשיו"לאחר שעקפתי אותה ללא ידיעתה מספר פרקים הלאה ב-"Prison Break"!?!?). קחו רק בחשבון שלוקח עד 24 שעות כדי שרשומה כזאת תימחק מכל המכשירים המקושרים לשירות אז אם ערב הצפייה שלכם הוא קבוע, או שתתכננו מראש, או שתתחילו להתאמן על שליטה עצמית. אגב, באופן כללי, מומלץ ליצור לכל צופה בנפרד פרופיל משלו ולהקפיד על שימוש של כל אחד מהצופים בפרופיל האישי שלו, וזאת על מנת להבטיח שהצעות הצפייה יהיו רלוונטיות עבור כל צופה בהתאם לטעמו האישי ולחיפושים שעשה.

איכות הצפייה נקבעת בראש ובראשונה עפ"י סוג המנוי שלכם: SD (איכות סטנדרטית), HD ו-Ultra HD (או במילים אחרות - 4K). אם תרשמו למנוי ה-Ultra HD, זה לא אומר בהכרח שמעכשיו הכל יוצג בפניכם ב-4K. זה תלוי בסוג המכשיר דרכו אתם מציגים את התוכן מן הסתם ואם הוא אכן תומך בהצגת תוכן מנטפליקס ברזולוציה כזאת ותלוי גם ברוחב הפס הזמין. אם אין לכם חיבור יציב של לפחות 25Mbits, תשכחו מ-4K. לרוב, אפליקציית נטפליקס המובנית בטלויזיות חכמות עם רזולוציית 4K אכן מסוגלות להציג תכנים ברזולוציה הזאת (בתנאי שיש לכם רוחב פס מספיק). אגב, מסיבה לא ברורה, הגדרת ברירת המחדל של השירות אינה צפייה באיכות הגבוהה ביותר, אולי מתוך מחשבה שלא כדאי שצופים יכלו את חבילת הגלישה בסלולרי שלהם. על מנת לוודא שאתם אכן מקבלים את איכות הצפייה הגבוהה ביותר, הכנסו להגדרות השירות ושנו זאת. טסים לאנשהו? החל מלפני כמה חודשים נטפליקס הוסיפה אפשרות שימושית במיוחד: הורדה של תכנים לטאבלט או לסמארטפון לצורך צפייה במועד מאוחר יותר, כשאין גישה לרשת האינטרנט.

התמחור הוא די פשוט: 29.90 ש"ח עבור חבילת ה-SD, המאפשרת צפייה בסדרות ובסרטים על גבי מסך אחד בלבד בכל רגע נתון, והורדה של תכנים לטאבלט/סמארטפון אחד. עשרה ש"ח נוספים בחודש ייתנו לכם איכות HD וצפייה על גבי שני מסכים במקביל, יחד עם הורדת תכנים לשני טאבלטים/סמארטפונים. 49.90 ש"ח לחודש ותוכלו לצפות בתכנים ב-4K, על ארבע מסכים במקביל ולהוריד תכנים ל-4 מכשירים שונים.

הסדרות המקוריות של נטפליקס (צילום: גד גניר)

נטפליקס אינו תחליף לשירותי הטלויזיה הקיימים בישראל, אם כי הוא תוספת שבהחלט יכולה לסגור לכם את הפינה בכל מה שקשור לסדרות. בפרטנר כבר הבינו זאת וביססו על השירות את רוב היצע התוכן שלהם, בסלקום הבינו זאת ואירועי חמישי האחרון מוכיחים שגם אם קטלוג ה-VOD שלהם רחב ומגוון יחסית, תמיד יש מה לשפר. מעבר לכך, גם HOT צפויה להציג בקרוב שת"פ עם שירות ה-VOD האמריקאי. בכל הקשור להתאמה לשוק הישראלי, נטפליקס עשתה התקדמות אדירה והפכה לרלוונטית מתמיד. עם כל הכבוד לממשק ולקטלוג המגוון והרחב, ואפילו ההכרה של ספקיות הטלויזיה הרב ערוצית בישראל, המבחן האמיתי שלה הוא להכנס לשיחות הברזיה של אנשים על סדרות טלויזיה. ברגע שידברו על הסדרות שלה כפי שמדברים על "משחקי הכס", "Girls"ו-"Westworld"קצב החדירה שלה לשוק יואץ אפילו יותר. אם לשפוט עפ"י ההייפ שיש סביב סדרות כמו נרקוס, Stranger Things, Shooter ואחרות, היא כבר ממש שם.

יצרניות האזניות הסקוטית RHAהיתה מעדיפה ככל הנראה לא להיפרד לעולם מחיבור ה-3.5 מ"מ. החברה שהחלה את דרכה רק לפני 7 שנים התמקדה באזניות חוטיות רגילות בעידן שבו רוב היצרניות סביבה כבר העבירו חלק ניכר מפעילותן לאזניות בלוטות'. נקודת המפנה היתה ככל הנראה ב-2016, עת הכריזה אפל על ביטול שקע האזניות באייפון 7. RHA, שתכננה את האזניות שלה מלכתחילה עבור אייפונים, מצאה את עצמה בין לילה בצד המיושן של השוק הזה. מי שממש מתעקש להשתמש באזניות עם חיבור כזה עדיין יכול להשתמש במתאם המצורף למכשירי אייפון, אבל כמות האנשים שיסכימו להשתמש במתאם מיוחד עבור אזניות כנראה ילך ויצטמצם עם השנים והעתיד ללא ספק שייך לבלוטות'.

RHA MA750 Wireless (צילום: גד גניר)

במאי 2017 הכריזה RHA על האזניות האלחוטיות הראשונות שלה: ה-MA750 Wireless ו-הMA650 Wireless. ה-MA750 Wireless, הדגם היקר והמתקדם יותר מבין השניים הגיעו אליי לפני מספר שבועות לבדיקה. האם אזניות In Ear אלחוטיות עם קשת צוואר יכולות להלהיב אותי אחרי שכבר הספקתי להתרגל לאזניות Truly Wireless? אמ;לק עצמי: בהחלט.

לאזניות עם קשת צוואר יש כמה יתרונות ברורים וכמה חסרונות ברורים לא פחות. היתרון הוא שבתוך קשת הצוואר ניתן לדחוס סוללה גדולה יותר מבאזניות אלחוטיות עם כבל ביניהן (שלא לדבר על אזניות Truly (Wireless. מעבר לכך, הקשת מצמידה אותן לצוואר ומסדרת את מרכז הכובד שלהן, כך שהשלט לא מושך אותן לצד אחד. החסרון בצורה הזאת הוא שמדובר בקשת שיושבת לכם על העורף וקצת קשה לשכוח שהיא שם. חסרון נוסף הוא באופן האחסון שלהן: אזניות כאלו הן לא משהו שהייתם רוצים לדחוף סתם כך לתוך התיק. לא רק שהן תופסות יותר מקום, הן גם עלולות להתעקם או אפילו להישבר בתוכו. ה-MA750 מגיעות עם קשת צוואר גמישה מאוד שניתן לכופף מספיק כדי לצמצם את שטחן, להכניס אותן לתוך נרתיק (מצורף) בגודל שאינו עולה על גודלו של נרתיק סטנדרטי לאזניות אין איר אלחוטיות ללא קשת צוואר. כמיטב המסורת של RHA, האזניות בנויות נפלא מחומרים נהדרים ונראות מעולה. הקשת עשויה גומי איכותי ונעים למגע, והאזניות עצמן והשלט עשוי אלומיניום. אם מתעלמים לרגע מהקשת הגמישה, ה-MA750 Wireless זהות בעיצובן ל-MA750iהחוטיות שבדקתי לפני קצת פחות משנה על כל מה שטוב ועל כל מה שרע בעיצוב הזה. הטוב הוא העמידות של מתכת באופן כללי. האזניות האלו ישרדו הרבה יותר זמן ככל הנראה מאזניות פלסטיק. הרע הוא בעיקר בקשתות שאמורות לחבק את החלק העליון והאחורי של האוזן שלכם ולהבטיח שהאזניה תשאר במקומה. זה לא קורה בפועל והקשת הזאת, לפחות אצלי, לא יושבת צמוד מספיק לאוזן. לא קרה שהאזניות נפלטו לי ספונטנית מהאוזן, אבל הרגשתי לפרקים שהן אינן מאובטחות כפי שהייתי רוצה שיהיו.

זהות ל-MA750i, ה-RHA MA750 Wireless (צילום: גד גניר)

RHA MA750 Wireless עם ראש Comply (צילום: גד גניר)

האזניות מסופקות עם סט מתאמים מגוון קצת פחות ממה שהורגלתי אליו ב-RHA, אבל עדיין נדיב ביחס לסטנדרט בשוק. בנוסף לסט הרגיל מסיליקון, יש כאן כרגיל גם סט אחד של Comply (חומר שדומה לזה של אטמי אזניים) שבזמן האחרון הפך למועדף עליי בגלל האיטום המצוין שהוא מציע. החסרון היחיד בו הוא תוספת הזמן הנדרשת למעיכת הספוגיות האלו, לזמן הארוך ממילא שלוקח לשים אותן. זה מבחינתי החסרון הכי גדול וכנראה היחיד באזניות האלו: לוקח לא מעט זמן להגיע ממצב שבו הן מקופלות בקייס ועד שהן יושבות בצורה נוחה בתוך האזנייים. כמה זמן? תזמנתי: לא פחות מ-36 שניות שזה המון, בטח כשמביאים בחשבון שאני מתורגל כבר כמה שבועות בתהליך. כשצריך להשקיע כל כך הרבה זמן, המוטיבציה לשלוף את האזניות מהאזניים יורדת פלאים, מה שהופך את המיקום של כפתור עצירת הניגון לקריטי. וכאן עולה עוד עניין שמציק לי, אבל ממש בקטנה: כפתור ההדלקה והכיבוי ממוקם על קשת הצוואר. כפתורי הווליום ועצירת הניגון ממוקמים על השלט. לא ברור לי למה טובה ההפרדה הזאת, ולמה לא בחרו למקם את כל הכפתורים על הקשת, שזה מקום נגיש יותר, ונוח בהרבה לאיתור במישוש, אבל אני מניח שזה ככל הנראה זה מתוך הרצון להיצמד ככל האפשר לתכנון המקורי של MA750i כדי לחסוך עלויות עיצוב ופיתוח. בשלט אגב יש בשורות טובות למשתמשי אנדרואיד. זוכרים שציינתי בפתיח ש-RHA בונה כבר שנים אזניות למשתמשי אייפון? ההתאמה הזאת באה לידי ביטוי בהתאמת השלט למוצרי אפל. בשל השוני בין מכשירי אנדרואיד ל-iOS באופן שבו עובד שקע האזניות, משתמשי אנדרואיד ששמו את מיטב כספם על אזניות קודמות של החברה לא יכולים היו לעשות שימוש בכפתורי הווליום באוזניות. לחיצה עליהם לא היתה עושה כלום. עם המעבר לבלוטות', המכשול הזה הוסר וכעת בין אם יש לכם מכשיר אנדרואיד ובין אם יש לכם מכשיר אייפון, תוכלו לשנות את הווליום או להעביר שירים קדימה או אחורה דרך השלט. אמריקה. בעצם סקוטלנד.

חלק מהלחצנים ממוקמים על השלט (צילום: גד גניר)

וכפתור ההדלקה והכיבוי ממוקם על הקשת עצמה, ליד חיבור טעינה מסוג Micro USB Type C (צילום: גד גניר)

חיוויים קוליים זו דרך טובה עבור יצרניות אודיו להשויץ באיכות השמע של החפיצים שלהן. בדר"כ הצליל ששומעים באזניות כשמדליקים אותן נשמע כמו תצוגת תכלית למה שהאזניות מסוגלות להציע. ב-RHA לא שמעו על זה. החיווי הקולי על מצב הסוללה, הצליל שנשמע כשמכניסים את האזניות למצב צימוד, וכל צליל אחר למעשה, נשמעים נורא, ויוצרים רושם ראשוני מזעזע. אין לצלילים האלו חשיבות אמיתית כמובן, בטח לא כשמתחילים לשמוע מוזיקה באמצעות ה-MA750 Wireless ומגלים שהסאונד נהדר: גבוהים חדים ומדויקים, צליל רחב ומפורט, ביצועים נהדרים בטווח המיד ובאסים שגם אם אינם עמוקים או אגרסיביים מדי, הם בהחלט מספקים. הדרייבר של ה-MA750 Wireless הוא אותו דרייבר עשוי עבודת יד שניתן למצוא גם ב-MA750i, והאזניות האלו תומכות גם בתקן High fidelity aptX, תקן שמאפשר הזרמה של יותר מידע דרך קישורית ה-Bluetooth. במילים אחרות, יותר מידע זה אומר צליל באיכות גבוהה יותר. כדי להנות מהאיכות הזאת, תצטרכו לוודא שהשגתם אטימה טובה. אטימה לא טובה תפגע משמעותית בחויית הסאונד וכאמור, כדי להשיג אטימה טובה תצטרכו להשקיע מספר לא קטן של שניות בהתאמת האזניות לאזניים שלכם.

RHA MA750 Wireless, הקשת גמישה וניתן לכיפוף (צילום: גד גניר)

מגיעות עם קייס לאחסון (צילום: גד גניר)

ה-MA750 Wireless מגיעות עם הבטחה לזמן ניגון ארוך להפליא: כ-12 שעות. לי אישית זה הספיק רק לאיזור ה-10 שעות וחצי, אם כי גם כך, מדובר בהישג מרשים מאוד. זה לא רק מרשים ביחס ל-3-4 שעות עלובות שמקבלים באזניות Truly Wireless, זה מרשים אפילו ביחס לאזניות עם קשת צוואר אחרות כדוגמת ה-Viשבדקתי כאן לפני מספר שבועות. מה שעוד יותר מרשים זה שבניגוד לרוב יצרניות אזניות הבלוטות'בשוק, RHA היא מבין הראשונות לאמץ את חיבור ה-USB Type C, ובכך משחררת אתכם מהצורך במטען או כבל נוסף מעבר לזה שאיתו אתם טוענים את הסמארטפון שלכם (אלא אם אתם בעלי אייפון, ואז הבשורה הזאת פחות משמעותית מבחינתכם).

699 ש"ח, זה מה שתידרשו לשלם כדי ליהנות מה-RHA MA750 Wireless. זו היתה גם העלות בארץ של ה-MA750i הלא אלחוטיות כשהוכרזו לפני כמעט שנה, כך שאם זה מנחם אתכם, אז בעבור אותו סכום ששילמתם שנה שעברה על אזניות רגילות, השנה תוכלו לקנות אזניות אלחוטיות. כמו בפעמים קודמות עם אזניות של RHA, ניתן בהחלט לאן הולך הכסף: לאיכות בניה מצויינת, לזמן סוללה מהארוכים בקטגוריה, ולסאונד נהדר. הייתי שמח לראות את RHA משקיע יותר בארגונומיה של האזניות שלה כדי שיספקו תחושה מאובטחת יותר, ושתהליך הלבישה שלהן יהיה קצר יותר, אבל באופן כללי, את הניסיון הראשון של החברה עם אזניות אלחוטיות ניתן ללא ספק להגדיר כהצלחה.

חשבתם שבסמארטפונים קשה לחדש? חשבו כמה קשה לעשות את זה במקלדות. תמיד אפשר לעצב מקלדת בצורה קצת שונה ולטעון שהיא ארגונומית יותר, אבל בסופו של דבר הקטגוריה הזאת משוועת למשהו שיגאל אותה מהשעמום. מצבה של קטגוריית המקלדות כה חמור, שהדבר שמייצר בה כיום את ההתלהבות האותנטית ביותר הוא דווקא טרנד נוסטלגי, החזרה למקלדות מכניות. ה-CRAFT, המקלדת שלוג'יטקהשיקה בספטמבר האחרון ומגדירה כמוצר הדגל שלה בקטגוריה היא לא מכנית וגם לא ארגונומית. אז מה כל כך מיוחד בה? חוגה קטנה (או "כתר"כפי שלוג'יטק קוראת לה) שאמורה לשנות את כל מה שהכרתם על איך מתקשרים עם התוכנות במחשב שלכם. האם היא מצליחה להגשים את החזון הזה? תלוי מה תבחרו לעשות איתה ואיך לא, מהו סכום סביר בעיניכם להשקיע במקלדת.

Logitech CRAFT - החוגה, החלק הכי מעניין בה (צילום: גד גניר)

לפני שאגיע לחוגה (וככה אקרא לה מעכשיו), ה-CRAFT היא קודם כל מקלדת, וככזאת היא מצוינת, אבל לא מושלמת. המקלדת עצמה נראית נהדר, דקיקה, אלגנטית, אבל לא מצועצעת. מה שקצת פוגם ברושם הזה הוא השימוש הנרחב בפלסטיק. לא שמתכת נותנת תועלת פרקטית כלשהי שחסרה כאן, אבל ממקלדת שעולה כפי שה-CRAFT עולה, הייתי מצפה למשהו שהוא מעבר לפרקטי.

היא מסודרת כראוי, מרווחת ומגיעה עם סט מקשים שמתאים גם למחשבי מק וגם למחשבי PC. אין פה סט נפרד לכל אחת ממערכות ההפעלה והמקשים משנים את ייעודם בהתאם למכשיר אליו מחוברת באותו רגע המקלדת. לכן, מקש ה-alt של PC משמש גם כמקש ה-cmd של מק. ה-alt של מק אגב חולק את אותו מקש יחד עם Start של PC. חשבתם שזה גרוע? מקש ה-alt הימני הוא למעשה כפתור ה-ctrl הימני של PC. איכשהו, כל הערבוביה הזאת עובדת מעולה בהקלדה עיוורת, כך שהבלבול הוא רק כשמתבוננים במקלדת.

רגע, זה ctrl או alt? תלוי לאיזה מחשב חיברתם אותה (צילום: גד גניר)

המקשים ב-CRAFT הם בתצורת Chiclet, כל אחד מהם מופרד במסגרת משלו, ועל כל מקש יש גומה קטנה שמשפרת את נוחות ההקלדה. המקשים מוארים, אבל כדי לחסוך בחשמל המקלדת מגיעה עם חיישן תנועה שמכבה את התאורה הזאת כל עוד הוא מזהה שאין ידיים בסביבה. זה נחמד, אבל היה נחמד אפילו יותר אם בנוסף לחיישן התנועה, היה גם חיישן תאורה שמכבה את התאורה הזאת כשאני מקליד בחדר מואר היטב. לתאורה הזאת יש השפעה דרמטית על חיי הסוללה של המקלדת: עם תאורה מופעלת, בשימוש ממוצע של כשעתיים ביום, הסוללה תיגמר בתוך כשבוע. ויתור על התאורה הזאת יאריך את הזמן הזה לכשלושה חודשים. למקלדת סוללה מובנית, והיא נטענת למרבה השמחה דרך שקע USB Type C. טעינה מלאה של המקלדת אמורה לקחת כשלוש שעות.

המקשים מוארים, ויש בהם גומה שמשפרת את נוחות ההקלדה (צילום: גד גניר)

חיבור USB Type C לטעינה (צילום: גד גניר)

כשאני עובד על מחשב נייח, אני עושה זאת כבר שנים באמצעות מקלדת ארגונומית. החזרה למקלדת בתצורה סטנדרטית לא היתה תענוג גדול, אבל איכשהו התרגלתי. מה שאפילו יותר הפריע לי זה העדר היכולת לשנות את זוית המקלדת. המשטח שעליו ממוקמת החוגה מוגבה קצת ויוצר זוית כשה-CRAFT מונחת על השולחן. ואם אני לא מעוניין בזוית הזאת, או לחילופין מה קורה אם אני רוצה זוית יותר משמעותית? אצטרך למצוא משהו להניח מתחת למקלדת, מה שיהרוס קצת את המראה האלגנטי שלה.

ה-CRAFT היא מקלדת Bluetooth אשר מסוגלת להתחבר לכל מכשיר התומך במקלדת שכזאת, מחשב, טאבלט ואפילו סמארטפון. ניתן לחבר אותה לשלושה מכשירים שונים ולהחליף בינם בלחיצת כפתור, כשהמעבר בין מכשיר למכשיר הוא מיידי. בנוסף, מצורף למקלדת רסיבר ה-Unifying הזעיר של לוג'יטק, אם אינכם רוצים או אינכם יכולים לחבר אותה ב-Bluetooth.

Logitech CRAFT: דקיקה ואלגנטית, אבל עשויה ברובה מפלסטיק ואינה ארגונומית (צילום: גד גניר)

זו הזוית של ה-CRAFT. רוצים זוית אחרת? שימו משהו מתחתיה (צילום: גד גניר)

החלפה בין מכשירים מחוברים בלחיצת כפתור (צילום: גד גניר)

באוקטובר 2016, הציגה מיקרוסופט חפיץ שנראה כמו אביזר מתוך הסרט דוח מיוחד: חוגה אלחוטית שמותאמת לעבודה עם מסך המגע של מחשב ה-Surface Studio. היה קשה להשאר אדיש להדגמות ששילבו בצורה מאוד אסטית בין חומרה שיושבת על המסך עצמו, לבין הממשק שמתאים את עצמו לאביזר הזה עם תפריטים קונטקסטואלים. כשהוצגה ה-CRAFT, כולם מיהרו להגדיר אותה כניסיון של Logitech לשים את ה-Dial של מיקרוסופט על מקלדת. כאן המקום להבהיר: הן אמנם אמורות לקרוץ לאותו קהל יעד ולשמש פחות או יותר לאותם דברים, אך האמת היא שאין שום קשר ישיר בין החוגה של מיקרוסופט לבין זו של המקלדת של לוג'יטק.

החוגה של ה-CRAFT מעט רחבה יותר ממטבע של עשרה שקלים וממוקמת בקצה השמאלי העליון שלה. ניתן לסובב אותה, ניתן ללחוץ עליה והיא יודעת לזהות גם מגע. הדבר הראשון שיקרה כשתחברו את CRAFT למחשב ותסובבו את החוגה יהיה שינוי של עוצמת השמע. מכאן והלאה, כדי שתדע לעשות את כל הקסמים שלה, תצטרכו להתקין את Logitech Options, תוכנת השליטה במקלדת (אותה אחת מה-MX ERGO) ולבחור את הפרופילים המוכנים מראש שהכינו בלוג'יטק עבור כל תוכנה בנפרד. באקסל לדוגמה, תוכלו לנווט בין תאים באמצעות החוגה. ב-Chrome תוכלו לדלג כך בין לשוניות פתוחות. לוקח כמה דקות להתרגל לזה, אבל אח"כ קשה להיזכר איך עבדתם אחרת. ישנם פרופילים יעודיים עבור תוכנות אופיס (Word, Excel, Power Point), כרום, ותוכנות העריכה של Adobe (ביניהן:

Photoshop CC, Illustrator CC, Premiere Pro CC, InDesign CC). בסופ"ש האחרון שוחרר ה-SDK של לוג'יטק כך שכל מי שרוצה להתאים את התוכנה שלו לחוגה הזאת יוכל לעשות זאת בעצמו.

החוגה (צילום: גד גניר)

Logitech CRAFT (צילום: גד גניר)

לנווט בין לשוניות פתוחות בכרום או בין תאים באקסל זה נחמד, אבל זו לא סיבה מספיק טובה לקנות מקלדת כמו ה-CRAFT. מה שה-CRAFT מוסיפה לחויית השימוש בפוטושופ זו דווקא סיבה טובה מאוד: ברמה הכי בסיסית, ניתן לשלוט על הזום באמצעות החוגה. מעבר לכך ניתן לשלוט על קוטר המברשות, על הקשיות (תתפלא מגיב 6, ככה אומרים Hardness בעברית) שלה ועל השקיפות. ניתן לשלוט על רמת הניגודיות בתמונה, הבהירות, הגוונים, ומה לא. החוגה משמשת אתכם לניווט בין כל הכלים של פוטושופ, ומאפשרת לכם שליטה בכלים האלו בצורה אינטואיטיבית מתמיד. זה לא נגמר בפוטושופ: משתמשים בפרמייר פרו CC? באמצעות החוגה תוכלו לנווט בנוחות בין סצינות או בין פריימים. באילוסטרייטור CC תוכלו לשלוט על גודלם של עצמים, על השקיפות שלהם וכמובן גם בזום. החוגה יודעת לעבור מסיבוב חלק לחלוטין לסיבוב עם שלבים בהתאם לשימוש הנדרש. לדוגמה: בדילוג בין לשוניות פתוחות ב-Chrome, הסיבוב יהיה בשלבים. בשינוי עוצמת הווליום, הוא חלק. תפקוד החוגה וההתנהגות שלה משתנים בהתאם לחלון הפעיל במסך. ומה אם אתם רוצים להנמיך מהר את הווליום בעודכם בלשונית פתוחה בכרום? סיבוב החוגה תוך כדי לחיצה עליה יאפשרו לשלוט על עוצמת השמע מבלי שתצטרכו למזער את חלון הדפדפן.

זוכרים את הפעם הראשונה שעברתם מנגן MP3 גנרי כלשהו לאייפוד כשעוד היתה לו חוגה? זו התחושה עם ה-CRAFT. אף אחד לא חייב את זה, אבל זה בהחלט הופך את העבודה לנוחה ונעימה יותר. מחירה של CRAFT עומד על 960 ש"ח, מה שהופך אותה לתענוג יקר מאוד. אם אינכם משתמשים ביום יום בפוטושופ, קשה לי למצוא סיבה טובה שבגללה תרצו ללכת דווקא על המקלדת הזאת. אם אתם כן, היא בהחלט תשדרג לכם את החויה.

מעולם לא כעסו רבים כל כך, על משהו קטן כל כך. ה-Notch, "מגרעת"או "פגימה"בעברית, מצאה את דרכה אל רוב מכשירי האנדרואיד שהוכרזו ב-MWC 2018, וכאלו שיוכרזו בקרוב. המגרעת הזאת עוררה את זעמם של כתבים, בלוגרים ולקוחות כבר באייפון X, אך כשזו החלה להופיע גם במכשירי הדגל האנדרואידיים של שנת 2018, זה גרם לכולם לאבד את זה לחלוטין.

הזנפון החדש עם מגרעת (צילום: יח"צ)

אתם יודעים מה אפילו יותר גרוע מההעתקה הבוטה הזאת? האנשים שבוחרים להזדעזע ממנה. טוויטר ופייסבוק מציפות לי בכל פעם מחדש אנשים שהספיקו להתאכזב מוואווי לפני שפרסמה ולו תמונה רשמית אחת של המכשיר שטרם הכריזה, התחרפנו מאסוסשלא ברור אם מכשיריה בכלל יגיעו לארץ, ולועגים לאולפון, יצרנית סינית שסביר להניח שממילא לא היו רוכשים את מכשיריה. אנשים שפיתחו נאמנות לוואוויכאילו יש להם מנויות בחברה, משתפים תמונות של אב הטיפוס של ה-P20 וכותבים "לאאאאאא"כאילו זה הדבר היחיד שמונע מהמכשיר להיות מושלם. אנשים שמשתמשים במגרעת המסך של LG G7 (שנחשף לראשונה בעולם ע"י גיא לוי מ-ynet ורון פיירמן מג'ירפה) כדי להסביר למה החברה איבדה את דרכה, אנשים שהעדרה של מגרעת ב-Galaxy S9 מעידה מבחינתם על עיצוב מקורי ומיוחד, ובאופן כללי אנשים שהמגרעת הזאת מהווה חלק עיקרי במכלול השיקולים שלהם בבחירת הסמארטפון הבא שלהם.

מה באמת מפריע לאנשים? אולי העובדה שהמגרעת הזאת מתחזקת את הסטיגמה שמלווה את מכשירי מערכת ההפעלה של גוגל עוד מימיה הראשונים: מכשירי אנדרואיד הם תחליף, חיקוי זול של אייפון. אין דבר שמשמח יותר משתמשי אפל מלראות יצרניות אנדרואיד מקבלות השראה (טוב נו, מעתיקות) ממכשירי אייפון. אין דבר שיכול לאמלל יותר לקוח שזה עתה רכש מכשיר אנדרואיד חדש ב-70 עד 90 אחוז ממחירו של אייפון, מלהתקל במשרדבמבטים מתנשאים של אייפוניסטים.

מגרעת ב-iPhone X (צילום: גד גניר)

מגרעת היא רע הכרחי. נכון להיום זו הדרך הכי פחות גרועה להרחיב את שטח המסך בצורה המירבית, מבלי לפגוע בשימושיות של המכשיר. אפל אמנם הציגה מכשיר ראשון עם מסגרות דקיקות אחרי רוב יצרניות האנדרואיד הגדולות, אבל הבינה שמגרעת היא הרע במיעוטו בעיצוב כזה לפניהן. מכשירים כמו LG G6,Huawei Mate 10 Pro,OnePlus 5T, ו-Galaxy S8הציגו מסגרות דקיקות מעל ומתחת למסך כבר ב-2017, אבל המסגרות היו עבות יותר מאלו שמצידי המסך. בתוך המגרעת דוחסים מערך צילום קדמי, חיישני קרבה ורמקול. היחידה עד כה שהציגה מסגרת עליונה דקיקה באמת, ללא מגרעת היתה שיאומי ב-Mi Mix הראשון. החדשנות העיצובית חייבה חדשנות הנדסית: במקום הרמקול הסטנדרטי בחלקו הקדמי העליון, שיאומי פיתחה דרך להעביר להעביר את גלי הקול דרך המסך, שיטה בעייתית אותה זנחה לטובת רמקול סטנדרטי ב-Mi Mix 2ומסגרת טיפה עבה יותר. מצלמת הסלפי של מכשירי ה-Mix של שיאומי מצאה את עצמה בתחתית המסך כדי שהדבר הראשון שתפגשו כשתפעילו אותה יהיה זוג הנחיריים שלכם

Xiaomi Mi Mix 2: אפשר גם בלי מגרעת, השאלה באיזה מחיר (צילום: גד גניר)

היצרנית הסינית VIVO שהציגה השנה ב-MWC את מכשיר הקונספט APEX מצאה פתרון אחר לבעיה הכאובה: מצלמת סלפי אשר נשלפת ממסגרת המכשיר וכך המשתמשים נותרים עם מכשיר שכולו מסך. אז מה אם הפתרון הזה כולל חלקים נעים, נקודת תורפה עם אורך חיים מוגבל ופוטנציאל שבירה גבוה. את מי זה מעניין, העיקר שכולם כתבו על המכשיר החדש של היצרנית הסינית. האם הקונספט הזה יבשיל לכדי מכשיר סדרתי? אין לדעת, והאמת? זה לא באמת משנה.

Vivo APEX (צילום: יח"צ)

רוצים להתעצבן על יצרניות אנדרואיד? יש לא מעט סיבות אחרות, טובות הרבה יותר מעיצוב מוכר מדי. המודל לפיו יצרניות אנדרואיד לא מפתחות את מערכת ההפעלה אלא מוסיפות מעליה ממשק ואפליקציות משלהן הופך את המכשירים לפגיעים הרבה יותר לפרצות אבטחה. התגלתה פרצת אבטחה באנדרואיד? מחכים שגוגל תוציא עדכון אבטחה. לאחר מכן מגיע תורה של היצרנית עצמה לבחור אם לעשות חסד עם לקוחותיה, להתאים את עדכון האבטחה הזה למכשיריה ולהפיץ אותו. עדכונים זה בכלל לא הצד החזק באנדרואיד: השנה מערכת ההפעלה תחגוג עשר שנים להשקת המכשיר הראשון שהריץ אותה. בעשר השנים האחרונות לא נמצא פתרון לסוגיית העיכוב בהעברת עדכונים. השנה התחושה היא שזה לוקח אפילו יותר זמן: אוריאו, הגרסה האחרונה של מערכת ההפעלה אנדרואיד הגיעה אל 1.1 אחוז מכלל מכשירי האנדרואיד הפעילים בעולם, לא פחות מחצי שנה לאחר שהוכרזה. קיבלתם אוריאו למכשיר שקניתם בשנה שעברה, ברכותיי, אלא אם יתמזל מזלכם בצורה יוצאת דופן, זו גרסת האנדרואיד האחרונה שתקבלו למכשיר שלכם, כי יצרניות אנדרואיד לרוב לא טורחות לעדכן את מכשירי העבר שלהן לגרסת האנדרואיד החדשה ביותר לפרק זמן ארוך יותר משנה וחצי. זה לא מעצבן אתכם כמו המגרעת? מה דעתכם על זה שאת מכשיר האנדרואיד החדש שלכם, תקבלו בחלק לא קטן מהמקרים עם אפליקציות צד ג'שהותקנו עליו מראש ולא ניתן להסירן לחלוטין? ומה דעתכם על כך שלמרות פעולות נרחבות מצידה של גוגל, חנות האפליקציות שלה עדיין מכילה לא מעט אפליקציות שמסוגלות למקם פרסומות במקומות לא שגרתיים בסמארטפון שלכם? זה לא מעצבן קצת יותר ממקטע שחור קטן מתחת למסגרת העליונה של המסך שלכם?

יש למכשירי אנדרואיד לא מעט חסרונות, וגם לא מעט יתרונות. הבעיה שכשהופכים את המגרעת הזאת לצרה הגדולה ביותר, אנחנו מוותרים על עיסוק בבעיות הבאמת מהותיות במכשירים האלו. כשזועמים על המגרעת, לא מדברים על בעיות האבטחה והעדכונים. כשטוענים שכל יצרניות האנדרואיד למעט סמסונג איבדו את היצירתיות בעיצוב, שוכחים שאותה סמסונג, יצרנית האנדרואיד הגדולה בעולם מפיצה רק עכשיו את עדכון ה-Oreo למכשירי הדגל שלה משנה שעברה. כשנשבעים לא לקנות את ה-Huawei P20 בגלל המגרעת שלו, משדרים לה וליצרניות האחרות שעבורנו, כלקוחות, למעט הסוגיה הזאת, שום דבר אחר לא באמת חשוב. רוצים להתעצבן על יצרניות אנדרואיד שהעתיקו מאפל? עדיף כבר להתעצבן דווקא על מה שבחרו לא להעתיק.

בשנת 1997 הציגה יצרנית האודיו סנהייזר קונספט חדש, מהפכני ומביך: מערכת רמקולים בשם Surrounder, אותה מניחים על הכתפיים, מסביב לצוואר. המערכת שנראתה כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני או פארודיה על סרט כזה, נבנתה כדי לענות על צורך מאוד ספציפי: לספק חויית שמע היקפי אישית לגיימרים, שאינם מעוניינים לשבת שעות עם אזניות מחממות על אזניהם, תוך כדי שמירה על מודעות מסויימת לקולות הרקע בסביבתם. ה-Surrounder נחל כשלון מסחרי, ככל הנראה כי גם לגיקים יש גבולות. הקונספט עצמו מת יחד עם ה-Surrounder, אך קם לתחייה בכנס CES בינואר השנה, כש-JBLהציגה את הגרסה הרזה והמודרנית שלה לרמקול לביש, ה-Soundgear.

JBL Soundgear (צילום: גד גניר)

בניגוד לרמקול הלביש של סנהייזר מהמאה ה-20, שהיה מחובר למחשב באמצעות כבל, הרמקולשל JBL מהמאה ה-21 יודע להתחבר בבלוטות'לטלפון שלכם או לכל מקור מוזיקה אחר. העובדה הזאת מרחיבה את קהל היעד שלו מגיימרים בלבד, לבעלי צרות של העולם הראשון: ה-Soundgear יאפשר לכם לטייל בבית ולשמוע מוזיקה כאילו אתם יושבים ליד הרמקולים. במה זה שונה מלשמוע מוזיקה ברמקול רגיל או במערכת שמע ביתית? בעובדה שמדובר בסאונד שהולך איתכם לכל מקום, בלי הצורך להחזיק אותו בידיים או לחילופין להתרחק ממקור השמע. במה זה שונה מאזניות? בכך שזה לא מנתק אתכם לחלוטין מהסביבה. במילים אחרות, JBL Soundgear נועד לתת מענה למי שמעוניין לשמוע מוזיקה ולא מתאים לו לשמוע אותה לא ברמקול, ולא באזניות. מי מאיתנו לא נתקל במצב כזה? אני למשל. ובכל זאת, ההיסטוריה מלאה באנשים יותר חכמים ממני שלעגו מראש לקונספטים וטעו בגדול, אז החלטתי שאני לא פוסל את הרמקול הזה לפני שאניח אותו על צווארי.

על הצוואר, JBL Soundgear נראה קצת כמו כריות הצוואר שמחלקים בטיסות, רק הרבה יותר רזה וקומפקטי. אין ספק שהוא לא מביך כמו ה-Surrounder, אבל הוא עדיין שם, וגם אם הוא קטן וקומפקטי, מדובר במשהו שחור שנמצא מסביב לצוואר שלכם (שלא לדבר על המוזיקה שבוקעת ממנו) כך שלצאת ככה מהבית אל הרחוב פחות בא בחשבון. Soundgear בנוי היטב. החלק העליון שלו מכוסה בד, והתחתון, החלק שנוגע בעור הצוואר והעורף עשוי פלסטיק עם גימור חלק ונעים. הוא לא כבד, ולי אישית הוא לא הציק יותר מדי. מה שכן מעט הפריע לי זו התחושה כשאני ממקם אותו על הגוף שלי: הוא קשיח יותר ממה שהייתם מצפים ממשהו שאתם אמורים להכניס לתוכו את הצוואר שלכם, והפתח הקדמי צר מהקוטר של הצוואר, כדי שלא ייפול. זו לא תחושה של חנק, רחוק מזה, אבל זה משהו שצריך להתרגל אלי, וכמובן מדובר רק בשבריר שנייה שבו אתם מניחים אותו עליכם. מרגע שמיקמתם אותו, הכל טוב. הוא עמיד בהתזות מים מאוד מינוריות, אבל אם תרצו לנקות אותו עשו זאת עם מגבון לח לכל היותר. לא תוכלו לשים אותו מתחת לברז, JBL אפילו לא טורחת לציין מהו תקן העמידות במים של הרמקול הזה. הכפתורים שלו ממוקמים נכון: בצד שמאל שלושה לחצני שליטה על ניגון המוזיקה, בצד ימין מפסק הדלקה והכפתור היחיד שקיבל נדל"ן משובח מדי לטעמי הוא כפתור הצימוד למכשירים אחרים שנמצא צמוד לכפתור ההדלקה. בכל אופן זה לא באמת מפריע ואין סיכוי ללחוץ עליו או להכניס את הרמקול למצב התאמה בטעות.

JBL Spundgear (צילום: גד גניר)

איך זה לשמוע מוזיקה עם Soundgear? משונה למדי, זה לא רמקול רגיל. יש בו משהו שמזכיר קצת מקרני קול: השמע מכוון ישירות אל האזניים של המשתמש, ומגיע מאחורי שני צידי הראש, ומלמטה. מה שהופך את החויה לעוד יותר משונה זה שכל הזזה של הראש משנה את האיזון הזה ואת הכיוון ממנו מגיע הצליל ביחס למיקום של האזניים שלכם. ההפנייה הזאת של השמע ישירות לאזניים נועדה להעצים את תחושת השמע ההיקפי, וגם כדי להתחשב בסביבה. זה לא שהאנשים סביבכם לא ישמעו את המוזיקה, הם פשוט ישמעו אותה קצת פחות חזק ממה שאתם שומעים אותה. העובדה ששומעים את מה שאתם שומעים באמצעות ה-Soundgear מגבילה את הסיטואציות שבהן תרצו לעשות בו שימוש. אתם פשוט מייצרים רעש סביבתי: תוכלו לחבר את Soundgear לטלויזיה ולשמוע באמצעותו (ולקבל ישירות לאזניים עוצמה גבוהה יותר ממה שתשמע הסביבה שלכם), אבל זה עדיין לא מיועד להאזנה בלילה כשכולם ישנים. מנקים את הבית? Soundgear אידיאלי למשימה, כל עוד אין אנשים אחרים שם שמבחינתם אתם מתקן נייד לנשיאת רמקולים והפקת רעש. יושבים בספריה או בבית קפה ורוצים לשמוע מוזיקה? מצוין! חיזרו לאזניות שלכם.

וככה זה נראה על הצוואר

השמע עצמו איכותי למדי, אם כי חייבים לזכור שכדי להכניס רמקולים לתוך רצועה מסביב לצוואר שלכם נעשו פשרות הנדסיות בגודל הרמקולים ובמשקל הדרייבר שלהם. הפשרה הזאת באה לידי ביטוי בצליל, לפחות בהשוואה לרמקולים אחרים של JBL ברמת מחיר דומה. הפשרה העיקרית היא בבאסים, הם לא עמוקים מספיק לטעמי, ובמקומם מקבלים ויברציות של ממש מהרמקול ישירות אל הצוואר שלכם. גם לזה מתרגלים אבל בשורה התחתונה הייתי שמח לקבל באסים משמעותיים יותר. מה שכיף בצליל של Soundgear זה העובדה שהוא פתוח ורחב בצורה שאף זוג אזניות לא יכול להתחרות בה, אבל זו לא חוכמה כי לא באמת מדובר באזניות. אופי הצליל הזה אינו אידיאלי לטעמי עם מוזיקה, אבל בשימוש יחד עם משקפי VR, או אפילו סתם בצפייה בסרטים, ה-Soundgear נותן תחושה שמזכירה בית קולנוע. הבעיה היחידה היא שאתם אמנם מודעים יותר לרעשים מהסביבה, אבל הסביבה גם שומעת את מה שאתם שומעים.

המתאם המצורף ל-JBL Soundgear (צילום: גד גניר)

JBL Soundgear מאחור (צילום: גד גניר)

ה-Soundgear מתחבר כאמור באמצעות קישורית Bluetooth לטלפון, לטאבלט או למחשב שלכם. בערכה שלו תמצאו משדר בלוטות' (BTA) על מנת שתוכלו לחבר את Soundgear גם למוצרים שלא נולדו עם הקישורית הזאת. המתאם כולל כניסת אזניות סטנדרטית וגם כניסת אודיו אופטית. הסוללה המובנית ב-Soundgear תספיק לכם לכ-6 שעות האזנה, וייקח לה כשעתיים להטען במלואה. הטעינה מתבצעת דרך שקע MicroUSB הישן, כי עם כל החדשנות לקונספט של רמקול לביש, כנראה שלא נותר מקום לחדשנות של שקע Micro Type C שניתן לחבר אותו מבלי לשים לב באיזה כיוון.

רמקול אלחוטי הוא מוצר חברתי. אזניות הן מוצר אישי. Soundgear אמור להשתחל בין שני הקצוות האלו. הבעיה היא שאין יותר מדי מרווח ביניהם. כשאין מרווח, מתחדדת אפילו יותר השאלה באיזה סיטואציה ה-869 ש"ח שתצטרכו לשלם על Soundgear יראו לכם כהשקעה נכונה. Soundgear יכול להתאים מצוין כשאתם מנקים לבדכם את הבית, יושבים במרפסת הדירה ורוצים לשמוע מוזיקה מבלי להפריע יותר מדי לשכנים, או משתמשים במשקפי ה-VR שלכם ולא רוצים להתנתק לחלוטין מהסביבה. מצד שני, בכל שאר הזמן, הרמקול הלביש הזה ישאר כבוי מתוך החשש להפריע לסובבים אתכם. אם תכננתם להוציא סכום כזה על אמצעי שמע, יש ל-JBL מגוון רמקולים איכותיים יותר ואזניות שיפריעו כנראה פחות לסביבה שלכם.

ה-JBL Soundgear נמסר לבדיקה ע"י רשת Bug

סמארטפונים מודרניים בנויים לפי תבניות קבועות יחסית. מכשירי הדגל מציגים בדר"כ מפרט טכני שכולל את המעבד החזק ביותר בנמצא, נפח זכרון ה-RAM הגבוה ביותר שאותה יצרנית החליטה לעבוד איתו, את המצלמה הטובה והמתקדמת ביותר של אותה יצרנית, את המסך הטוב ביותר וכך הלאה. מכשירי ביניים מתאפיינים בפשרות בכל אחד מהמרכיבים שציינתי, וככל שמחיר המכשיר או מיתוג הסדרה שלו נמוך יותר, כך הפשרות כואבות יותר.

Xiaomi Mi Note 3 (צילום: גד גניר)

בתיאוריה הסדר הקיים הגיוני: רוצים הכי טוב מהכל? שלמו יותר. רוצים לקבל תמורה טובה יותר למחיר? שלמו קצת פחות והתפשרו קצת בציפיות מהמכשיר. העניין הוא שמכשירי דגל, כחבילה, מכילים לפעמים מרכיבים ויתרונות שלא באים לידי ביטוי ביום יום. במצב כזה, מי שנניח מעוניין במצלמה הטובה ביותר, חייב לקחת כעסקת חבילה גם את המעבד החזק ביותר, מעבד שיכול להתמודד בקלות עם גיימינג, למרות שלא מעט אנשים כלל אינם משחקים או עושים עם הסמארטפון שלהם משהו שדורש עוצמת עיבוד שכזאת.

ה-Xiaomi Mi Note 3 הוא חידוש מרענן בנוף התבניות הקבועות האלו: הוא זהה כמעט לחלוטין למכשיר ה-Mi 6, מכשיר הדגל העיקרי של היצרנית הסינית, למעט מסך גדול יותר, וערכת שבבים המיועדת למכשירי שוק הביניים. שני מכשירי ה-Mi Note (שימו לב, אין קשר לסדרת ה-Redmi Note של החברה) שקדמו לו היו מכשירי דגל בתבנית הרגילה: ערכת השבבים החזקה בשוק יחד עם המצלמה הטובה ביותר והמפרט הטכני הכי מתקדם ונדיב שהחברה מציעה. בצעד לא שגרתי החליטה שיאומי במכשיר השלישי בסדרה, לעבור לערכת שבבים חלשה יותר על הנייר מזו של מכשיר הדגל שלה. הדבר לא רק מוזיל את מחירו הכללי של המכשיר כי אם מכניס אותו בכוח לקטגוריית מכשירי הביניים, קטגוריה שלא ברור אם הוא אכן צריך להשתייך אליה.

ערכת השבבים הזאת היא Snapdragon 660. סדרה 6XX של קוואלקום, ובייחוד ה-Snapdragon 625 שהיתה אחת מערכת השבבים הפופולריות ביותר בשוק מכשירי הביניים אמנם אינה חזקה כמו סדרה 8XX של החברה, אבל עדיין מציעה ביצועים מעולים ביום יום, תוך כדי חסכון נאה בחשמל, מה שמבטיח שעות ארוכות של שימוש במכשיר ללא טעינה. ההקרבה כאן היא בעיקר בזמני טעינה מעט ארוכים יותר של משחקים, ואולי גם בקצב פריימים מעט נמוך יותר. זה לא מכשיר שלא ניתן לשחק בו משחקים. זה פשוט מכשיר שפחות חזק בתחום הספציפי הזה. בתפקוד היומיומי לא תחושו בהבדל בינו לבין מכשירי דגל מודרניים. אפליקציות נטענות במהירות ונשארות פתוחות ברקע הודות לנפח זכרון RAM נדיב מאוד של 6GB, כמו ב-Mi 6 של החברה, כמו ב-Samsung Galaxy Note 8, כמו ב-Huawei Mate 10,ובשונה ממכשירים כמו LG V30ו-Samsung Galaxy S8 שמסתפקים בנפח מצומצם יותר. ה-Mi Note 3 מגיע בשתי גרסאות הנבדלות זו מזו בנפח האחסון הפנימי שלהן: 64 או 128 גיגה, שאינם ניתנים להרחבה.

הגב של Xiaomi Mi Note 3, חלקלק להחריד (צילום: גד גניר)

למקרה שאינכם עוקבים באופן קבוע אחר הדף של שיאומי בטוויטר, הנה סיפור קצר שייתכן שפספסתם: מי שמנהל את דף הטוויטר של היצרנית הסינית העלה לשם לפני מספר שבועות משאל עם שאלה נפיצה: איזו מערכת הפעלה עוקבי הדף מעדיפים, אנדרואיד נקי (כדוגמת זה שניתן למצוא ב-Mi A1של החברה), או את הממשק הייחודי של החברה, MIUI. בתוך דקות הסתמן רוב ברור לאנדרואיד נקי, מה שיצר מבוכה גדולה למפעילי הדף. המשאל הוסר מהדף במהירות, אך הנזק כבר נעשה, והסיפור פורסם בלא מעט אתרי טכנולוגיה. הבעיה של שיאומי היא לא בעיית דימוי. הבעיה היא עקביות: MIUI בגרסה 9 היא יציבה, בשלה ובעיקר מהירה יותר מתמיד, מהירה יותר גם מאנדרואיד נקי. מעבר לכך, היא זוכה לעדכונים בתדירויות מהגבוהות בתעשיה. שיאומי, שהחלה את דרכה בהפצת מערכת ההפעלה של MIUI כרום לצריבה על מכשירי אנדרואיד של יצרניות אחרות, נשארת קשובה לקהילה במערכת הפורומים הפעילה שלה ומתקנת באגים במהירות מרשימה. הבעיה שבלא מעט פעמים העדכונים מביאים איתם סט חדש של באגים. משפט גאוני ששמעתי לאחרונה על שיאומי (והקרדיט מגיע לדור צח מגלובס) הוא ששיאומי שכללה לרמת האמנות את הבאגים שניתן לחיות עמם בשלום. במקרה של ה-Mi Note 3, הבאגים וחוסר הליטוש מתבטאים בעיקר בוילון ההתראות. MIUI בימיה הראשונים הביאה סטייל חדש (חדש אעלק, העתיקה ללא בושה את הסגנון של אפל) למערכת ההפעלה אנדרואיד שבצורתה המקורית נראתה באותם ימים, איך לומר זאת בעדינות, מכוערת. בחלוף השנים אנדרואיד התפתחה, הוצגו הקוים המנחים ל-Material Design, ואיזור וילון ההתראות הפך לאסתטי יותר מתמיד, כאשר חלק מהאפליקציות מציגות התראות או פקדים משלהן בצורה נאה מאוד. איכשהו בוילון ההתראות של MIUI, אפילו בגרסה 9, החדשה ביותר, האסתטיקה הזאת נפגמת. שוליים מכוערים בצדדים, התראות בסיסיות בלבד בצורתן, כל אלו הם עניין של טעם. העובדה שהודעות Whatsapp מוכפלות שם, העובדה שהן נשארות שם גם אם נכנסתי שלא דרכן לאפליקציה עצמה, והעובדה שלא משנה מה עשיתי, ההתראות האלו לא הופיעו בדף הנעילה של הטלפון (מגיב 4, אני יודע לתפעל את MIUI ואני יודע איך להציג ולהסתיר דברים בוילון ההתראות, תן לי קרדיט), מעידה שמישהו שם כשל ב-QA. ניתן לחיות עם הבאגים האלו בשלום, השאלה אם אחרי שהבאגים יתוקנו, באילו באגים חדשים ונסבלים בהחלט ביחס למחיר המכשיר, תפתיע אותנו שיאומי.

הסכנה הטמונה בהודעות כפולות

המסך של Mi Note 3 הוא בגודל 5.5 אינטש, בטכנולוגיית IPS וברזולוציית FHD. הוא מציג בהירות לא רעה בכלל, צבעים נאים, וחדות גבוהה. הוא לא כיפי כמו מסך AMOLED, אבל הוא בהחלט עושה את העבודה. יחס הגובה לרוחב של המסך הוא 16:9, או במילים אחרות מדובר במכשיר עם מסגרות עבות מעל ומתחת למסך, כפי שהיה ברוב המכשירים לפני שנה. פרט לכך שזה נראה כל כך 2017 ואנחנו לגמרי בשנת 2018, אין בכך שום דבר רע, להיפך, זה משאיר מקום לקורא טביעות אצבעות מקדימה, היכן שקורא כזה צריך להיות.

קורא טביעות אצבע מקדימה, היכן שהוא צריך להיות (צילום: גד גניר)

Xiaomi Mi Note 3 (צילום: גד גניר)

מבחוץ, Mi Note 3 נראה כמו גרסה מוארכת של Mi 6: העיצוב והגימור זהה, פרט לכך שה-Note 3 פשוט גדול יותר. באורח פלא, ה-Note 3 גם טיפה קל יותר (הפרש של חמישה גרם בין המכשירים). לא ברור לי מהיכן במכשיר בוצעה שאיבת השומן, אבל בשורה התחתונה התחושה היא שהמכשיר הזה קל יותר. גימור הזכוכית של גב המכשיר גורם לו להיות חלקלק בצורה קיצונית, מה שמאפשר לו לנוע גם כשמניחים אותו סתם כך על שולחן. לא משנה כמה מעט שילמתם על סמארטפון, זה אף פעם לא כיף גדול לראות אותו מזנק באופן עצמאי אל הרצפה. הכיסוי המסופק באריזת המכשיר לא יגן עליו מנפילות, אך הגימור שלו עשוי למנוע ממנו ליפול מלכתחילה.

מערך הצילום הכפול של Mi Note 3, זכה לציון של 90 נקודות ב-Dx0 Mark (צילום: גד גניר)

עד לפני זמן לא רב, שיאומי נעדרה מרשימת היצרניות המופיעות בדירוג המצלמות של DxO, חברה לייצור ציוד צילום המבצעת בדיקות למצלמות סמארטפונים ונותנת להן ציונים. המכשיר הראשון של שיאומי שמצא את עצמו בתוך הדירוג הזה הוא ה-Mi Note 3, אשר חולק מערך צילום זהה לזה של מכשיר הדגל של החברה, Mi 6. הציון שקיבל שם הוא 90, ציון גבוה במעט מזה שניתן למכשירים כמו Samsung Galaxy S7 Edge, iPhone 7 ואפילו iPhone 7 Plus. למעשה, הציון הזה זהה לציון שניתן לפיקסל מהדור הראשון. מערך הצילום של Mi Note 3 כולל שתי מצלמות נפרדות ברזולוציית 12 מגה פיקסל (אחת עם עדשת 27 מ"מ וצמצם ברוחב f/1.8, והשנייה עם עדשת 52 מ"מ וצמצם f/2.6) ההתרשמות האישית שלי מהמצלמה של Mi Note 3 זהה להתרשמות שלי מזו של ה-Mi 6: זו מצלמה מעולה שמייצרת תמונות חדות ומפורטות להחריד באור יום, ותמונות מוארות ומרשימות גם בתנאי תאורה פחות אידיאליים. הבעיה היחידה שלה מבחינתי היא רגישות גבוהה מדי לטעמי לתנודות ביד האוחזת את המכשיר. בצילומים באור יום זה פחות מורגש, אבל כשמדובר בתמונה חשובה במיוחד, בצילום בתוך חדר, ייתכן שעדיף לצלם ליתר בטחון יותר מפעם אחת כדי לוודא שאכן תקבלו תמונה חדה. בעדשה הראשית ישנו מנגנון ייצוב אופטי בעל לא פחות מ-4 צירים, חבל שהייצוב הזה כמעט ולא מורגש בפועל.

(צילום: גד גניר)

בין 7 ל-7.5 שעות מסך דלוק בבהירות של 75%, זה מה שתקבלו בממוצע מה-Mi Note 3. בשימוש סטנדרטי, ה-7 שעות האלו מתורגמים לטיפה יותר מיום וחצי ללא טעינה. את הקרדיט להישג הזה, שנתקלתי במכשירים מעטים שמתקרבים אליו צריך לתת לא רק לסוללה בעלת הקיבול המרשים של 3500mAh, כי אם גם למעבד החסכוני שיודע לעשות בסוללה הזאת שימוש מושכל. הרמקול של Mi Note 3 לא רע, אבל גם לא מדהים. ממוצע. כמו רוב מכשיריה החדשים, גם ה-Mi Note 3 מגיע ללא שקע אזניות סטנדרטי. במקומו תקבלו מתאם משקע הטעינה והסנכרון מסוג USB Type C לשקע אזניות סטנדרטי.

שקע אזניות - אין (צילום: גד גניר)

Xiaomi Mi Note 3 (צילום: גד גניר)

את Mi Note 3 ניתן להשיג כיום בארץ (ביבוא פרללי, הוא לא הגיע באופן רשמי לישאל)בכמעט 1400 ש"ח לגרסת ה-64 גיגה. בחו"ל, נכון להיום הוא עולה בערך 1500 ש"ח, לא כולל מע"מ, ועם סיכון מסוים שתמצאו את עצמכם עם מכשיר בגרסת תוכנה סינית (ניתן לשנות מכשיר עם גרסת תוכנה סינית לגלובלית, אבל זה תהליך קצת מייגע). כך או כך, מדובר במכשיר שנותן תמורה מצויינת למחיר, אבל זה לא מסתכם בכך: העובדה ששיאומי בחרה להשתמש כאן במעבד המיועד למכשירי ביניים, אבל לא התפשרה בשום דבר אחר, יצרה כאן מכשיר שמצלם כמו מכשיר דגל, יציב וזריז בעבודה שוטפת (למעט גיימינג) כמו מכשיר דגל, ובעל זמן סוללה שמכשירי דגל יכולים לחלום עליו. אם שיאומי יכולה להעיז ולהציע תצורה ייחודית שכזאת, אין סיבה שיצרניות אחרות לא יעשו כמוה.

באוקטובר 2016, הכריזה Lenovoעל ה-Yoga Book, טאבלטבתצורה המוכרת של סדרת yoga שלה, הכולל מקלדת ייחודית ההופכת למשטח ציור. ה-Yoga Book לא התיימר להוות תחליף למחשב נייד, אבל כלוח ציור המוצמד לטאבלט אנדרואיד משובח, היה לו את הקסם והייחוד שלו. מספר חודשים לאחר מכן, השיקה לנובו את אחיו התאום, המגודל ומעט מוגבל של אותו טאבלט, העונה לשם מלא החדשנות וההשראה "YOGA A12".

אחיו התאום, המגודל ומעט מוגבל של ה-YOGA Book, ה-YOGA A12 (צילום: גד גניר)

על הנייר זה נראה כמו רעיון לא רע. ה-A12 הגיע עם מסך גדול יותר, מפרט טכני די דומה, ואפילו מחיר אטרקטיבי יותר. ובכל זאת, משהו השתבש במעבר מ-Yoga Book הנישתי אך מוערך, ל-A12. לפני שנה פורסמה באתר Android Police ביקורת עם כותרת שלא משאירה הרבה מקום לספק בנוגע לדעתם על החפיץ הזה: "Lenovo Yoga A12 review: How can so many bad ideas fit in one tablet?". גם ניצן סדן מכלכליסט שפרסם לפני מספר שבועות את הביקורת שלו ל-A12הביע התלהבות בעיקר מהאומץ שהיה ללנובו להביא מוצר כזה לשוק. בשונה מאנשי משטרת האנדרואיד וסדן שקיבלו אותו לבדיקה בהשאלה למספר שבועות, את ה-A12 שעליו אספר לכם בפוסט הזה קניתי מכספי שלי לפני קצת יותר משנה. למרות שאני מסכים עם רוב הדברים שנכתבו עליו, זו עדיין אחת הרכישות המוצלחות ביותר שביצעתי. איך זה מסתדר?

Lenovo YOGA A12 (צילום: גד גניר)

ל-Lenovo A12 יש חומרה חזקה למדי: ערכת שבבים של אינטל Intel Atom x5-Z8550, זכרון RAM בנפח 4 גיגה ונפח אחסון של 64 גיגה. תוכלו לחסוך קצת ולרכוש את גרסת ה-32 גיגה אחסון, ו-2 גיגה RAM, אבל ההפרש במחיר לא מצדיק לדעתי בחירה כזאת. ביצועים בכל אופן זו לא הבעיה של הטאבלט הזה. הוא התמודד יפה עם משחקים, סרטים, ריבוי משימות וכל מה שניסיתי לעשות איתו.

ה-YOGA A12 הושק כשהוא מריץ את מערכת ההפעלה אנדרואיד בגרסה 6.0 שכבר אז לא היתה הגרסה העדכנית ביותר בשוק. הבעיה הבאמת חמורה כאן היא שמערכת ההפעלה לא עודכנה מאז, וגם לא קיבלה עדכוני אבטחה. עם מדיניות עדכונים כה מבישה, לא ניתן לזכות באמפתיה מצד כתבי טכנולוגיה. לזכותה של לנובו יאמר שביום יום זה לא באמת מפריע לשימוש בטאבלט. הממשק נקי יחסית ולא כולל התאמות או שינויים בולטים מדי של לנובו, למעט כאלו שמתחייבים בגלל התצורה שלו שכוללת מקלדת פיזית. בתחתית המסך בצד ימין יש את פקדי הניווט, ובהמשך הפס התחתון תמצאו גם קיצור דרך אל מגירת האפליקציות, וקיצורי דרך אל אפליקציות שהופעלו לאחרונה, כמו במחשב. הטאבלט כולל כמות נסבלת של אפליקציות שהותקנו בו מראש, ביניהן האפליקציה לשיתוף קבצים בין מכשירים של לנובו (SHAREit), ואפליקציית הסנכרון (SYNCit). בנוסף, הוא מגיע כשכבר מותקנות עליו אפליקציות Google Docs, Google Drive, Evernote ואנטי וירוס מקאפי. למעט את אפליקציות גוגל שציינתי, את כל השאר ניתן למחוק אם הן מפריעות לכם.

פיקסלים. פיקסלים בכל מקום. בעיקר במסך של YOGA A12 (צילום: גד גניר)

מעטים כיום הטאבלטים מבוססי האנדרואיד שמגיעים עם מסך בגודל 12 אינטש. למען האמת, לא מכיר טאבלט אנדרואיד נוסף הנמכר כיום בארץ (או בחו"ל) המגיע עם מסך גדול כל כך. חבל רק שהרזולוציה של המסך הזה היא רק 1200 על 800 פיקסלים. על מסך של טלפון זה אולי היה נסבל, אבל על מסך כה גדול, קשה להתעלם מהפשרה שעשתה לנובו: המסך נראה רע. קל להבחין בפיקסלים ובלתי אפשרי להתרגל לזה אחרי שנים של צפייה במסכי FullHD בסמארטפונים. הפיקסלים בכל מקום: באייקונים של אפליקציות, בלוגו של גוגל בשורת החיפוש, ואפילו בטקסטים. מבחינתי, הייתי פוסל את הטאבלט הזה רק בגלל המסך הזה, אבל היי, יש כאן גם משהו שמתיימר להיקרא "מקלדת"שמצליח לעשות עבודה גרוע יותר אפילו מהמסך הזה.

הדבר החיובי היחיד שאני יכול להגיד על מקלדת ה-HALO החדשנית של לנובו זה שהיא טיפה טובה ונוחה יותר להקלדה ממקלדת וירטואלית. זה כמובן לא הופך אותה בשום צורה לתחליף למקלדת של מחשב. ב-Yoga Book למקלדת היה תפקיד נוסף, כלוח ציור ואת התפקיד הזה הוא עשה נהדר. כאן כל השטח הזה משמש כתירוץ למקלדת וזהו. ייתכן שאני מיושן, ייתכן שאני לא מוכן לאמץ במהירות חידושים טכנולוגיים אבל הדבר הזה הוא לא מקלדת. הוא בעיקר נראה מגניב: העובדה שכשאינו בשימוש הוא מוחשך, ואז המקשים מוארים כשנוגעים במקלדת , זה משהו שכאילו נשלף מסרט מדע בדיוני. ואז צריך לעשות עם המקלדת הזאת דברים לא צפויים כמו להקליד טקסט, וזה פשוט לא נוח כמו מקלדת אמיתית. המקשים המצוירים מחזירים פידבק ברטט, אבל זה לא באמת מייצר תחושה של הקלדה טבעית. מעבר לכך, לחיצה על מקש ה-Shift ועל רווח אמורות להחליף שפה במקלדת, הבעיה שזה תלוי במעין אלתור אפליקציית מקלדת וירטואלית בשם TouchPal שמותקנת בנוסף לאפליקציות המקלדת המובנות, באופן מוזר מוסיפה גם את השליטה הזאת על החלפת השפה. TouchPal נסגרה ברקע? חבל. פעולה פשוטה כמו החלפת שפה במקלדת תצטרך להמתין עד להפעלה והגדרה מחדש של האפליקציה.

בתמונה: מקלדת, בערך (צילום: גד גניר)

אז מה בכל זאת טוב במקלדת הזאת? שהיא לא מפריעה יותר מדי, ולפעמים היא אפילו הופכת את השימוש בטאבלט לנוח יותר. כבר שנים שלנובו מוכרת מחשבים ניידים שניתן לקפל את המקלדת שלהם לאחור ולהשתמש בהם כטאבלט. השם YOGA היה לתקופה מסוימת שם גנרי למחשבים בתצורה הזאת, אבל קונספט לחוד ומציאות לחוד: לרוב, מחשבי ה-2 ב-1האלו היו עבים מדי, כבדים מדי ומסורבלים מכדי שמישהו יוכל לעשות בהם שימוש אמיתי כטאבלט. מעבר לכך, כשאוחזים בטאבלט וגבו מכוסה במקשים, התחושה מוזרה ולא נוחה במיוחד, גם אם המקשים במצב זה אינם באמת פעילים. ה-YOGA A12 שונה בהיבט הזה כי הוא דקיק להפליא, והמקלדת בגב הטאבלט שטוחה לחלוטין, כך שניתן באמת להשתמש בו כטאבלט במצב הזה בצורה נוחה. מעבר לכך, התצורה הזאת אומרת שיש כאן גם את מצב "אוהל", שבו פותחים את המקלדת רק באופן חלקי וכך ניתן להעמיד את הטאבלט בצורה נוחה. ה-YOGA A12 עמיד בהתזות מים אך לנובו לא מציינת מפורשות את התקן של העמידות הזאת כך שבגדול כנראה שהוא ישרוד כוס מים שנשפכה עליו, אבל אל תנסו לעבוד איתו באמבטיה. לזכותו של YOGA A12 יאמר שהוא בנוי היטב, הצירים שלו אמינים ונראה שיאריכו ימים, והוא עשוי כולו מתכת. ניתן להשיג אותו בשני צבעים: ורוד ואפור כהה.

מצב "אוהל" (צילום: גד גניר)

העוצמה ואיכות הסאונד ב-YOGA A12 מרשימים מאוד. הוא תומך בטכנולוגיית Dolby Atmos אבל מה שאפילו יותר מרשים, זו העובדה שלנובו הצליחה לדחוס בתוך גוף כה דקיק, רמקולים שבאמת נשמעים טוב. הם היו יכולים ללכת מצוין עם מסך יותר איכותי, אבל זה לא המקרה כאן לצערי. עוד ברשימת הדברים שמרשים לראות שלנובו דחסה לתוך הגוף הדקיק של ה-A12, זו סוללה לא קטנה בקיבול של 10,500mAh. היא אמורה להספיק לכ-13 שעות שימוש. בפועל ה-YOGA A12 עושה אצלי בממוצע כ-10-11 שעות שימוש בטעינה אחת, שגם אם זה לא עומד בהצהרות היצרן, זה עדיין הישג נאה מאוד. בנוסף, הוא גם נטען דרך שקע USB Type C, משהו שאין אפילו ב-Yoga Book שכה התלהבתי ממנו בזמנו.

אז איך טאבלט עם גרסה עתיקה של מערכת ההפעלה אנדרואיד, מסך מדכא ומקלדת שאינה ראויה להקרא מקלדת הפך לאחת הרכישות הטובות שעשיתי? ובכן, כי זה שרכשתי אותו לא אומר שאני זה שמשתמש בו. הטאבלט הזה נרכש מלכתחילה לשימושן של הבנות שלי. כשאפיינתי לעצמי את דמותו של טאבלט העתיד של הבנות שלי, הגעתי למסקנה שהן צריכות אחד עם מסך גדול. במשך חודשים הן הצטופפו ביחד מול טאבלט עם מסך בגודל 8 אינטש, וחשבתי שיהיה להן נוח לצפות בסרטונים על מסך גדול יותר. הבעיה היא שלמעט ה-A12, קשה מאוד למצוא טאבלט אנדרואיד עם מסך גדול יותר מ-10.1 אינטש. מה לגבי איכות המסך? ובכן, הן בנות כמעט 4 וכמעט 7, ואינן שותפות לטעמו האנין של אבא שלהן במסכים. מעבר לכך, מאחר ורוב הצפייה שלהן היא בתכנים מאפליקציית Youtube Kids, הן לא ממש מבחינות או מתאכזבות מאיכות המסך. תוסיפו לכך את העובדה שהטאבלט מציע איכות שמע מצויינת, ועמידות בטיפות מים שמקורן משיער רטוב שלאחר המקלחת, ותקבלו יופי של מכשיר עבורן לצריכת תוכן. אפילו תצורת ה-YOGA שימושית כאן: במקום שישברו את הראש איך לקפל את הכיסוי כולל המעמד של הטאבלט שקניתי במיטב הדולרים הבודדים ב-ebay, כל מה שנדרש מהן כאן זה לקפל את המקלדת לאחור ולהעמיד אותו על המיטה. כשהן מסיימות איתו, הן יכולות לחבר אותו לטעינה מבלי לשבור את הראש או את שקע הטעינה, כי USB Type C מתחבר משני כיווניו

Lenovo YOGA A12 (צילום: גד גניר)

מה לגבי אלטרנטיבות? אין כאלו: סמסונג שיווקה בזמנו טאבלטים מסדרת Note בגודל 12 אינטש, אך כבר לא עושה זאת, וגם אין להשיג את אלו ששיווקה לפני מספר שנים כחדשים במחיר סביר. ללנובו עצמה היה טאבלט נפלא בגודל 13.3 אינטש שכלל בתוכו מקרן, ה-Yoga Tablet 2 Proעליו ריירתי לפני קצת יותר משלוש שנים. גם אותו מן הסתם אין יותר להשיג כחדש, והדגמים החדשים יותר שלו מגיעים בגודל מסך 10.1 אינטש ובמחיר גבוה מזה ששילמתי על ה-A12. פרט לכך, למי שמסך גדול מהווה דרישת סף, אין נכון להיום ברירה אחרת פרט אולי ל-iPad Pro שעולה כפליים מהגרסה היקרה יותר של ה-A12. כדי שגם הילדים שלכם יוכלו להנות מטאבלט אנדרואיד עם מסך גדול, תאלצו להפרד מ-1300 ש"ח לגרסת ה-32/2 גיגה של ה-A12, או קצת פחות מ-1600 ש"ח לגרסת ה-64/4 גיגה. זה לא מאוד זול, ואם הייתי קונה כזה לעצמי מתוך אמונה שהוא ישפר לי את הפרודוקטיביות כמו שכל טאבלט אנדרואיד עם מקלדת מתיימר לעשות, סביר להניח שהייתי מקלל את הרגע שבו גוהץ כרטיס האשראי שלי בחנות. הבנות שלי בכל אופן, מאוד מרוצות מהטאבלט הורוד שלהן.

לזכותה של סמסונגיאמר שהיא לא חוששת להעז, וגם לא מתייאשת במהירות. ב-2013 הקדימה את אפל ואת גוגל והשיקה שעון חכםמשלה, ה- Galaxy Gear. הוא אמנם נראה מוזר ולא ממש היה ברור לאנשים מדוע יש בו צורך, אחר לאחר מספר שנים בהם המשיכה להתעקש להשיק דגמים חדשים, בשנה האחרונה הצליחה לעקוף את נתח השוק של גוגל ולהתייצב במקום השני מתחת לאפל. ב-2015 היא היתה בין היצרניות הגדולות הראשונות להכנס אל תחום אוזניות ה-Truly Wireless, תחום שנשלט עד לאותה תקופה ע"י יצרניות כמו Bragi, וחברות אחרות שמימנו את פעילותן דרך פרוייקטים בקיקסטארטר. הייתם מצפים שכשחברה בסדר הגודל של סמסונג נכנסת לתחום הזה, האזניות שלה יהיו בין הטובות בקטגוריה, אך לא כך היה המצב: ה-IconXהיו אזניות חדשניות, נוחות באוזן, עמוסות בפיצ'רים מתקדמים, אך כשלו בכל הקשור לזמן סוללה, מה שהפך אותן ללא שימושיות עבור מי שרוצה לעשות בהן שימוש שעולה על משך זמן של שעה וחצי. IconX מודל 2018 מגיעות אל שוק שונה לחלוטין, עם מתחרות גדולות, מוצרים בשלים יותר וקהל לקוחות פחות סלחן. האם מחלקת האזניות של סמסונג הפיקה את הלקחים?

Samsung Gear IconX 2018 (צילום: גד גניר)

ה-Gear IconX הראשונות הציעו איכות שמע לא רעה, אך בהחלט לא כזאת שהתאימה למחיר שבו הן נמכרו. IconX 2018 מציגות שיפור מסוים באיכות השמע, אך עדיין אלו אינן אזניות לאודיופילים. הצליל מדויק, מפורט יחסית, אך קצת חסר עומק והבאסים לא חזקים דיים. השמע שלהן לא מאכזב באיכותו, הוא פשוט לא מרשים במיוחד. להגנתה של סמסונג יאמר שמדובר באתגר לא פשוט להכניס לתוך אזניות קטנות יחסית שצריכות לתקשר באופן אלחוטי זו עם זו את החומרה הדרושה כדי להפיק איכות שמע טובה. מצד שני, חלק מהיצרניות האחרות הצליחו לעשות זאת בצורה טובה יותר מסמסונג.

Samsung Gear IconX 2018 (צילום: גד גניר)

אז מה כן הצליחה סמסונג לתוך ה-IconX 2018? מד תאוצה שמודד את המרחק שעברתם (אין כאן GPS וגם לא היה בדגם הקודם). המידע מסתנכרן עם אפליקציית S-Health של סמסונג שעוקבת אחר הפעילות הגופנית שלכם, ונשמר כדי שתהיה לכם תמונה ברורה של ההתקדמות שלכם. יש ב-IconX אפילו התראות קוליות שמדי פעם יעודדו אתכם להמשיך או לשמור על הקצב ויספרו לכם איך הולך לכם. לא מדובר בנודניקית כמו Vi, וזו תוספת נחמדה בהחלט. תוספת שנעלמה ב-Gear IconX 2018 היא מד הדופק. בינינו, אם סמסונג עשתה זאת כדי להכניס למקום שהתפנה סוללה טיפה גדולה יותר, אני בעד. את הזכרון המובנה היא דווקא השאירה, מה שאומר שאתם יכולים לאחסן קבצי מוזיקה על האזניות עצמן וזו יכולת שאין לזלזל בה. מעבר לעובדה שהאזנה למוזיקה המאוחסנת על האזניות עצמן חוסכת משמעותית בחיי הסוללה, היא מאפשרת, כמו מד התאוצה והמעקב אחר נתוני הפעילות הגופנית שלכם, להשאיר למעשה את הסמארטפון בבית. כל מי שיצא לריצה או הליכה, הסתבך עם רצועת הזרוע או גרוע מכך ניסה לרוץ עם טלפון בכיס, ידע להעריך את העובדה ש-IconX יכולות לתפקד באופן אוטונומי. אם אנחנו מדברים על אוטונומיה - בניגוד לדגם הראשון, Gear IconX 2018 יודעות לקבל שירים באופן אלחוטי מהמכשיר שלכם, כבר אין צורך לחבר אותן למחשב.

סמסונג עשתה יופי של עבודה בעיצוב ה-IconX 2018 כך שיהיה קל להכניס אותן לאזניים, וחשוב לא פחות מכך, ישארו שם גם בפעילות גופנית מאומצת. הן קלות יחסית, ולא מציקות באוזן לאורך זמן. הן שומרות על דמיון רב לדגם הקודם, כשההבדל המשמעותי היחיד הוא מבנה מעט מחודד יותר. בנוסף, בוטלה מסגרת הזהב שעיטרה את ראש האזניה, כך שהאזניות כעת מגיעות בצבע אחיד: ורוד, אפור או שחור.

Samsung Gear IconX 2018. סמסונג עשתה יופי של עבודה כדי שיהיו נוחות באוזן וגם ישארו שם (צילום: גד גניר)

בניגוד לאזניות סטנדרטיות המגיעות עם שלט על החוט שמקשר ביניהן, דרכו ניתן לשלוט על עוצמת השמע ועל הניווט בין השירים, באזניות Truly Wireless צריך למצוא פטנט אחר. זה מקום בו רוב היצרניות שבדקתי את האזניות שלהן כשלו, חלקן יותר וחלקן עוד יותר, וסמסונג ממוקמת בסקאלה הזאת איפשהו באמצע. סמסונג בחרה הפתרון המתחכם של שליטה באמצעות מחוות מגע. זה עדיף על הכפתורים הנוקשים של Bragi, וזה עובד קצת יותר טוב מממשטחי המגע הסוררים ב-B&O E8, אבל זה עדיין לא אומר שנוח לתפעל את IconX 2018: משטחי המגע של IconX יודעים לזהות הקשות בודדות (הקשה בודדת למענה לשיחה או לעצירת שיר, הקשה כפולה למעבר לשיר הבא, והקשה משולשת למעבר לשיר הקודם), הקשות ממושכות, וגם החלקה של האצבע למעלה או למטה, כל זה על משטח בקוטר של בערך סנטימטר וחצי. בפועל מה שקורה זה שברוב המקרים בהם תרצו להנמיך את הווליום, האזניות יזהו תחילה את ההקשה ויחשבו שכל מה שרציתם זה לעצור את השיר. מעוניינים לבצע פעולה מורכבת כמו לעבור לפלייליסט הבא? תיאורטית זה אפשרי, אבל כדי לעשות זאת עליכם, שימו לב, להקיש פעמיים על האזניה ואז ללחוץ לחיצה ממושכת. בקיצור, הצחקתם את Gear IconX 2018, הן בקושי מבינות מחווה כמו החלקה של האצבע עליהן, איך לדעתכם הן יתמודדו עם קוד המורס הזה? עכשיו, דמיינו את כל הטוב הזה בזמן ריצה. לא תענוג גדול.

Samsung Gear IconX 2018 (צילום: גד גניר)

הבשורות הטובות לגבי חיי הסוללה של IconX 2018 הן שאכן יש כאן שיפור משמעותי ביחס לדגם הקודם. הבשורות הפחות טובות שמדובר, לפחות מההתנסות שלי בנתון ממוצע למדי לקטגוריה: כ-4 שעות בהזרמת מוזיקה מהטלפון או כ-5 שעות בהאזנה ממוזיקה המאוחסנת על האזניות עצמן. שיפור נוסף הוא בטעינה מהירה: עשר דקות של טעינה יספקו לכם כשעה של שימוש באזניות. סמסונג, כחברה המייצרת גם סמארטפונים פה ושם, לא יכולה היתה כבר להתעלם בשנת 2018 מקיומו של שקע ה-USB Type C, ושילבה כזה באזניות, מה שאומר שתוכלו לטעון את הטלפון ואת האזניות מאותו מטען.

מחיר ההשקה של IconX 2018 עמד על כ-799 ש"ח, אולם מחירן הספיק לרדת ל-779 ש"ח ביבוא רשמי, וטיפה פחות מזה ביבוא מקביל. הן לא מושלמות, והייתי שמח לקבל במחיר הזה איכות שמע גבוהה יותר ושליטה נוחה יותר באזניות בעת פעילות גופנית. ולמרות זאת, הן מהוות שיפור משמעותי ביחס לדגם הקודם כשהשיפור העיקרי ביותר הוא בזמן הסוללה, מה שהופך אותן לשימושיות הרבה יותר מה-IconX הראשונות. לזכותן של Gear IconX 2018 יאמר שבמחיר הזה אין בארץ אלטרנטיבות שמציעות ניטור פעילות ספורטיבית, ורק מעטות יאפשרו לכם לצאת לריצה עם המוזיקה ולהשאיר את הסמארטפון בבית.

מתחיל ב-פ', שיא תהילתו היתה בשנות ה-70 וה-80, מתהדר בלוק וסטייל ייחודיים, עושה קאמבקים פעם בכמה שנים ואינו צביקה פיק: כן, זהו המותג פולרואידשמת בשנים האחרונות, קם לתחייה ושימש כדי לשווק מוצרים חדשים, קם שוב לתחייה כמותג נפרד על מנת לשמר את ההיסטוריה. כל זה קרה סביב המצאה די גאונית, או לפחות כזאת שהייתה גאונית טרום עידן הצילום הדיגיטלי: מצלמת אינסטנט, או בשמה היותר עממי וממותג: מצלמת פולרואיד.

Polaroid Originals OneStep 2 (צילום: גד גניר)

מצלמות פולרואיד באו לתת פתרון לצורך שכבר שנים אינו רלוונטי. כמעט מאה שנה אנשים צילמו תמונות בזו אחר זו ואז נדרשו להמתין פרק זמן לא סביר עד שייקחו את סרט הצילום, ויפתחו אותו בתהליך כימי מסורבל. רק אז יכולתם לדעת אם התמונה שצילמתם יצאה מטושטשת, חתוכה, שרופה או סתם צולמה ברגע שמושא הצילום מצמץ. באותן שנים, פולרואיד היתה המובילה בנישה ייחודית של מצלמות שסיפקו תוצר מיידי. מצלמת האינסטנט הראשונה הופיעה כבר בשנת 1923 (תחת ההגדרה המסורבלת: "מצלמה עם חדר חושך רטוב בגוף אחד"), אך הן הפכו רק 25 שנה מאוחר יותר למוצר מסחרי, הודות לעיצוב קופמקטי יותר של אדוין ה. לאנד, ממציא ואחד ממייסדי פולרואיד. פולרואיד הכריזה בשנת 2008 על פשיטת רגל, אך שנה לאחר מכן נרכשה ע"י חברת PLC שהשתמשה במותג כדי לשווק מוצרים ברוח המותג וגם כאלו שאינם: המצלמה שבדקתי כאן לפני מספר שנים, מדפסות תמונות זעירות, מצלמות אקסטרים ועוד. ה-OneStep 2 מגיעה ממותג משנה של פולרואיד, Polaroid Originals, שהחל את דרכו בשנת 2008 בשם "The Impossible Project", חברה ששמה לעצמה כמטרה לשמר את פורמט הצילום הייחודי הזה. ביום השנה ה-80 להמצאתו של אדוין לאנד, הכריזה Polaroid על ה-OneStep 2, מצלמה חדשה לחלוטין שתחנוך לטענתם את העידן החדש של מצלמות האינסטנט האנלוגיות. לצידה, Polaroid Originals מתחילה לשווק מחדש מספר דגמים ישנים אותם החזירה לייצור.

ה-OneStep 2 היא גרסה מודרנית של OneStep, מצלמה מסדרת SX-70 שיוצרה ושווקה בשנת 1977 ע"י פולרואיד. בדגם החדש בוצעו מספר שינויים מינוריים כדי להתאים אותה לימינו: נוסף לה מבזקמובנה (לא היה כזה במצלמה המקורית) ונוספה לה הסוללה פנימית נטענת באמצעות שקע Micro USB במקום סוללה סטנדרטית. פרט לכך, אין ב-OneStep 2 שום דבר שהתרגלתם למצוא במצלמה דיגיטלית מודרנית כמו מסך, ממשק משתמש או כרטיס זכרון. אין בהם צורך, זו מצלמה אנלוגית: היא כלל לא שומרת את התמונות, רק מפתחת אותן באופן מיידי. רוצים בכל זאת שליטה על הגדרות הצילום? מתחת לעינית תמצאו מפסק ששולט על מידת החשיפה. מפסק נוסף מאחורי המבזק קובע אם הוא יופעל בעת צילום. הסתחררתם ממגוון האפשרויות? תוסיפו לזה גם כפתור טיימר.

כפתור הצילום ומעליו המבזק, לא היה כזה ב-OneStep מ-1977 (צילום: גד גניר)

מתחת לעינית, המפסק הצהוב - דדרכו תוכלו לבחור את רמת החשיפה (צילום: גד גניר)

שקע טעינה מסוג USB Type C, החלק המודרני ביותר במצלמה הזאת (צילום: גד גניר)

נותרו לי קצת פחות מ-20 ש"ח במחסנית (צילום: גד גניר)

בתחתית המצלמה תמצאו תבליט עם שלושה טיפים לצילום באמצעות ה-OneStep 2: לא לצלם אובייקטים במרחק של פחות מ-60 ס"מ, להשתמש תמיד בפלאש, ולוודא שמקור האור נמצא מאחורי המצלמה ולא לפניה. עמידה בתנאים האלו לא בהכרח תבטיח תוצאות טובות, אבל תשפר משמעותית את הסיכוי שלא תבזבזו דפי צילום יקרים לחינם. אחרי שמיקמתם עצמכם כשורה, וידאתם שאין מקור אור לפניכם, שהמבזק מופעל, והגדרתם את רמת החשיפה, לוחצים על הכפתור הצילום האדום והתמונה מתחילה להשתלשל החוצה, כשמעליה מעין וילון שחור נגלל שאמור להגן עליה בשניות הראשונות מהאור. דפי הצילום רגישים מאוד למגע בשניות הראשונות, וכל ההתעסקות עם שחרור הוילון הזה מעמידה בסכנה את התמונה. שתי תמונות הושמדו לי בגלל שבעודי משחרר את הוילון, הוא "ליטף"את התמונה. רק לאחר מספר ניסיונות הבנתי את הטכניקה הנכונה לשחרר את התמונות מבלי להזיק להן.

וילון המגן על תמונה שיצאה זה עתה מ-OneStep 2 (צילום: גד גניר)

ה-OneStep 2 עושה שימוש במחסניות של 8 דפי צילום. ניתן לקנות דפי צילום צבעוניים וניתן גם לקנות דפי צילום בשחור לבן. בחלקה העליון של המצלמה יש 8 נורות זעירות שמציגות כמה דפי צילום נותרו במחסנית. קל מאוד להכניס את המחסנית למצלמה: מפסק קטן פותח את החלק התחתון הקדמי של המצלמה, מכניסים לשם את המחסנית, סוגרים, והמצלמה פולטת החוצה את כיסוי המגן של המחסנית.

בסופו של דבר, אי אפשר לשפוט את התוצרים של OneStep 2 עפ"י אותן אמות מידה של מצלמות קונבנציולניות. במקרה הטוב, התמונות נראות כמו אחרי כמה פילטרים אגרסיביים באינסטגרם. יש מעט מאוד פירוט בתמונה, הצבעים חיוורים וצהבהבים, התמונות מטושטשות, יש בהם כתמים לא ברורים והטווח הדינאמי מביך. המצלמה אגב לא מתיימרת להציע משהו אחר. להיפך, ה-OneStep 2 נוצרה כדי להפוך את זכרונות 2018 שלכם לזכרונות 1978, ואת זה היא עושה מצוין, גם כשהיא עושה זאת גרוע.

OneStep 2 וכמה מתוצריה (צילום: גד גניר)

המחיר של OneStep 2 בבאג עומד על 499 ש"ח למצלמה, אבל זה רק הכסף הקטן. לזה צריך להוסיף 79 ש"ח לכל מחסנית, בצבע או בשחור לבן. כאמור, כל מחסנית כוללת 8 דפי צילום, מה שאומר שכל תמונה עולה לכם טיפה פחות מעשרה ש"ח. כל עוד לא מנסים להשוות את העלות המזעזעת הזאת ואת הביצועים שלה למצלמות בנות ימינו, הכל טוב. OneStep 2 היא מעין משחק, דרך לחוות צילום כפי שהיה לפני 30 ו-40 שנה ולקבל תוצרים פיזיים זהים לאלו שהייתם מקבלים אז. כמו ה-Polaroid Snap, גם המצלמה הזאת היא חפיץ חברתי בעיקר: אנשים בסביבתכם ישמחו לקבל תמונות כאלו שלהם, וישמחו להתנסות בה. מצד שני, חברתי של שנת 2018 אומר לשתף את התמונה באינסטגרם או בפייסבוק ואת זה ה-OneStep 2 עדיין לא יודעת לעשות. אם אתם מעוניינים במצלמה שתצלם תמונות איכותיות וריאליסטיות (לפחות לפני שתעבירו אותן דרך הפילטרים באינסטגרם) ותוכלו לשתף אותן ברשת באופן מיידי, עדיף שתשארו עם מצלמת הסמארטפון שלכם.

המצלמה נמסרה לבדיקה באדיבות רשת באג

בונז'ור מפריז! בשעה 15:00 (16:00 שעון ישראל) עומדת וואווי להשיק כאן את מכשירי הדגל העיקריים שלה לשנת 2018. השנה הוזמנתי ע"י החברה לאירוע עצמו, ואעביר לכם מכאן את הרשמים שלי עלצהמכשירים החדשים. זה זמן מצוין להתחיל לעקוב אחרחשבון הטוויטר של הבלוגלעדכונים חיים מהאירוע, וכמובן לשאול שאלות, או להעלות בקשות מיוחדות.

נתראה מחר!

עדכונים, תמונות ובדיחות קרש, הכל דרך חשבון הטוויטר של הבלוג, מוזמנים לעקוב כאן:

Tweets by hafizimblog

קשה להשוות בין סמסונגשל התקופה המקבילה לזו של השנה, לפחות ברמה התדמיתית. ב-MWC 2017עוד ליקקה את כוויותיה מסאגת מכשירי ה-Note 7, חיכתה עם השקת ה-S8עד לחודש אפריל והשאירה את הבמה פנויה ליצרניות כמו וואוויו-LG. לאחר שהתברר שהציבור דווקא מוכן לסלוח לה וקנה את ה-Note 8ואת ה-S8 בהמוניהם, אל MWC 2018 הגיעה בתור יצרנית האנדרואיד הגדולה הכמעט יחידה עם מכשיר דגל חדש. LG תשיק בשלב מאוחר יותר את ה-G7, אך לא ברור בדיוק מתי זה אכן יקרה, HTC לא מאיימת כרגע על סמסונג כמו גם סוני שדווקא כן הציגה מכשיר חדש באותו כנס. וואווי שלא רצתה להתחרות עם סמסונג על תשומת לב ב-MWC 2018 העדיפה לחכות עם השקת מכשירי ה-P20 שלה עד השבוע. שיאומיו-OnePlusטרם הציגו את המכשירים החדשים שלהן, אבל גם כשכן ישיקו אותם, ספק אם יוכלו לנגוס נתח משמעותי במכירות של מכשיר הדגל של הענקית הקוריאנית, כפי שלא עשו זאת בשנים קודמות. בקיצור, סמסונג קיבלה תקופה ארוכה למדי בתור היחידה שמציעה מכשיר דגל עדכני לשנת 2018. לאור העובדה שבשלב זה לא ידוע מתי יגיעו לישראל מכשירי וואווי החדשים, פרק הזמן שבו אין לסמסונג מתחרים עדכניים בארץ יימשך אפילו זמן רב יותר.

+Galaxy S9 (צילום: גד גניר)

במצב כזה, התחרות האמיתית שעומדת בפני סמסונג נכון להיום היא דווקא מצידה של סמסונג משנה שעברה. השאלה שחזרה על עצמה אצל רוב האנשים שהתעניינו לגבי המכשיר החדש נגעה להבדלים בינו לבין הקודם. הבחירה בעיצוב זהה כמעט לחלוטין, העובדה ששני הפיצ'רים החדשים העיקריים שהוצגו היו צילום איכותי ב-Slow Motion וסלפי אימוג'י, גרמו לאנשים לתהות לגבי הצורך ברכישה דווקא של המכשיר החדש והיקר יותר. כמו בשנה שעברה, השיקה סמסונג שני מכשירי דגל בבת אחת: Galaxy S9 ו-+Galaxy S9. בניגוד לשנה שעברה, המכשירים החדשים נבדלים זה מזה ביותר מגודל המסך וקיבול הסוללה. השנה, הדגם הגדול יותר מגיע עם נפח זכרון RAM גדול יותר ומצלמה כפולה בניגוד לדגם הקטן יותר, שני הבדלים משמעותיים שמסוגלים להשפיע באופן ניכר על הביצועים ועל איכות התמונה. כשניתנה לי האפשרות לבחור איזה מכשיר ברצוני לבדוק, לא יכולתי להתאפק וביקשתי לקבל את ה-+Galaxy S9 הגדול והחזק יותר.

איזור המזרח התיכון מקבל באופן קבוע את גרסת ערכת השבבים של סמסונג, ושנת 2018 אינה שונה בהיבט הזה. +Galaxy S9 מגיע עם 8 ליבות עיבוד, 4 מתוכן במהירות 2.7 גיהרץ, ו-4 נוספות במהירות 1.8 גיגהרץ. בערכת השבבים שולב שבב AI, הבאזוורד הפופולרי ביותר בתחום בחודשים האחרונים. סמסונג טוענת לשיפור של כ- 40% בביצועי המכשיר, אך זו רק ההתחלה: השבב החדש מסייע למכשיר לזהות אנשים ואובייקטים בתמונה לטובת חיפוש מהיר יותר וקטגוריזציה חכמה יותר של התמונות. כמו כן, השבב אמור לשפר משמעותית את מנגנון סריקת הפנים בפתיחת המכשיר בזכות הוספת יכולת סריקה תלת מימדית של פני המשתמש. בנוסף לערכת השבבים החדשה, זכרון ה-RAM בדגם ה-+ נופח ל-6 גיגה, ונפח האחסון הפנימי גדל ל-128 גיגה, אותו ניתן אף להרחיב באמצעות כרטיס זכרון. לא מפתיע לגלות שהמכשיר משתמש בחומרה המפוארת הזאת כהלכה וחויית השימוש בו מהירה מאוד, חלקה ויציבה. אם אני מוכרח להיות קצת חמוץ, אז דיווחים ברשת מספרים שביצועי הגרסה האמריקאית של המכשיר, עם ערכת השבבים Snapdragon 845 טובים יותר, אם כי הגרסה הזאת אינה מוצעת למכירה אצלנו והיא פחות רלוונטית. כך או כך לא הרגשתי צורך בחומרה חזקה יותר והמכשיר תיפקד נהדר.

+Galaxy S9. הממשק לא השתנה באופן מיוחד בהשוואה ל-S8 של שנה שעברה (צילום: גד גניר)

+Galaxy S9 הוא מכשירה הראשון של סמסונג שמגיע עם Android Oreo. יחד עם גרסת מערכת ההפעלה החדשה, מגיעה גם גרסת הממשק הייחודית של החברה, Samsung Experience 9.0. עיצוב הממשק לא השתנה במהלך השנה האחרונה באופן ניכר, ועיקר השינויים בממשק החדש מתבטאים בשדרוגים קטנים למקלדת (הגדרות פשוטות יותר, ניגודיות גבוהה יותר בין המקשים למסגרת המקלדת) ובממשק החיפוש הפנימי במכשיר שמחפש לא רק באפליקציות ובאחסון המכשיר, כי אם גם בחנות האפליקציות של גוגל ובזו המקבילה של סמסונג. ישנם גם שיפורים בביקסבי, אך תוספת השפה העברית אינה אחד מהם, כך שעבור קהל דוברי העברית היא פחות מעניינת. למרבה השמחה, סמסונג בחרה להוסיף אפשרות לנטרל את הכפתור הפיזי שמפעיל אותה, כך שבמקום להפעיל את ביקסבי בטעות מפעם לפעם, תוכלו עכשיו ללחוץ על הכפתור שסמסונג יעדה עבורו ולא להבין למה כלום לא קורה עד שתזכרו שבעצם נטרלתם אותו. לידיעת הקורא דודי אמסלם, ייתכן שהצעת החוק שלך לאיסור הקלטות סתר מיותרת, ועדיף אולי לחייב את עובדי המדינה לשדרג למכשיר החדש של סמסונג. נכון לרגע זה ישנה בעיה הגורמת לכך שלא ניתן ב-S9 וב-+S9 להקליט בצורה תקינה שיחות, בעיה רוחבית המשותפת לכל אפליקציות הקלטת השיחה המוכרות בשוק. עד שהבעיה תטופל, אם הקלטת שיחות היא תנאי סף אצלכם, אתם יכולים בינתיים לפסול את המכשיר הזה.

ניתן להגדיר מקלדת בעלת ניגודיות גבוהה

כמו הממשק, גם העיצוב החיצוני נשאר כמעט זהה לזה של מכשיר הדגל של סמסונג משנה שעברה. הדבר היחיד שטופל כאן הוא הדבר שעליו התלוננו הכי הרבה: קורא טביעות האצבעות שמוקם ב-S8 לצד העדשה, היגר אל מתחתיה. סמסונג עשתה כאן חצי עבודה, אבל ב-+S9 זה פחות משמעותי: חצי עבודה כי אמנם המיקום הקודם היה איום ונורא, אך מצד שני, הקורא עדיין לא פשוט לאיתור. הוא עדיין קרוב מדי לעדשה, ולא מופרד ממנה בצורה מספיק בולטת, מה שגורם לכך שהעדשה עדיין חשופה לטביעות אצבעות שניסו לאתר את הקורא. למה זה פחות משמעותי ב-+S9? ובכן, זוכרים את יכולות ה-AI ממקודם? זיהוי הפנים כאן השתפר משמעותית, מה שאומר שסביר להניח שבעודכם מגששים אחר מיקומו של קורא טביעות האצבעות, זיהוי הפנים כבר יעשה את העבודה וישחרר את המכשיר מנעילה, לאחר כמובן לחיצה על כפתור הבית הוירטואלי הפועל גם כשהמסך כבוי. פרט לכך, לא מצאתי הבדלים בולטים לעין בין מכשיר הדגל של סמסונג לשנת 2018 לבין זה של 2017. את השינוי הגדול בעיצוב שומרת סמסונג כנראה לשנה הבאה, לדגם שיחגוג את שנת העשור לסדרת ה-S שלה.

המסך, כהרגלה של סמסונג, נהדר. זהו מסך בטכנולוגיית Super AMOLED בגודל 6.2 אינטש ורזולוציה של 1440 על 2960 פיקסלים. קשה לנצח את סמסונג בסעיף הזה. היא מייצרת מסכים משובחים שנראים חיים יותר מכל יצרנית אחרת בשוק. מאז שנה שעברה, היא לא מציעה יותר מכשירי דגל עם מסך סטנדרטי, מה שאומר שמי שרוצה את המכשיר החזק ביותר יצטרך לקחת מכשיר עם מסך Edge המתקמר בצדדיו (או בשם הדרמטי שסמסונג נתנה לזה, Infinity Display). אין ספק, זה נראה טוב וחדשני ומרשים. שימושית, חייב להודות, ייתכן שזה קשור לתקלות במגע שדווחו אצל מספר משתמשים, וייתכן שזה קשור לאופן שבו אני מחזיק את המכשיר (מחזיק אותו ביד אחת, מייצב אותו עם האגודל של היד השנייה על צד המסך), לעיתים רחוקות נתקלתי במצבים בהם נאלצתי לסלק את האגודל כשגיליתי שהמכשיר לא מגיב כהלכה למגע.

כמו מקלדת המוקרנת על השולחן, כמו מכשיר שכל חזיתו מסך (אנחנו עדיין לא שם) וכמו מקרן מובנה, גם הקונספט של סמארטפון שיכול להפוך למחשב הוא קונספט שכולם היו רוצים לראות בסמארטפון העתיד שלהם, אבל בפועל לא ברור מי הלקוחות שבאמת יעשו שימוש יומיומי בקונספט הזה. אחד החידושים שהביא איתו ה-S8 בשנה שעברה היתה תחנת עגינה בשם DEX המתחברת למסך מחשב ומציגה ממשק דמוי מחשב לשימוש נוח יותר בסמארטפון. השנה הציגה היצרנית גרסה עדכנית המאפשרת גם שימוש במסך המכשיר כמשטח עכבר. אחרי שסיימתי להתלהב מהיכולת הזאת, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מי צריך דבר כזה. ממשק המחשב עובד בצורה חלקה למדי, ומאפשר גישה לקבצים של המכשיר. אוקיי, מה הלאה? כדי להשתמש ביכולת הזאת אני צריך להסתובב עם תחנת העגינה הזאת לכל מקום שאליו אני הולך. זה אמנם קל יותר ממחשב נייד אבל זה עדיין אומר שבמקומות אליהם אני הולך צריכים לחכות לי מסך עם חיבור HDMI, מקלדת ועכבר. אפשר לשווק את זה כפתרון אידיאלי לאנשי מכירות שזקוקים לניידות מירבית, אבל משום מה כמעט כל דבר משווק כפתרון אידיאלי עבור אנשי מכירות. אנשי מכירות אמורים למכור, אני לא יודע למה יצרניות טכנולוגיה סבורות שאנשי מכירות מוכנים גם לקנות כל מה שימכרו להם רק כי זה נראה מגניב. ייתכן כמובן שאני טועה לחלוטין וברגעים אלו מישהו יושב עם ה-+S9 שלו עגון על DEX וכותב בצורה נוחה להפליא טוקבק זועף על כמה שאיני מבין כלום, אם אתה שם, אנא עשה זאת ובאותה הזדמנות הסבר לי מה אני מפספס כאן. ה-DEX אינה חלק מערכת המכשיר. מי שרכש את ה-S9 או +S9 באחד ממבצעי ההזמנה המוקדמת יכול היה לקבל אותו אצל חלק מהמשווקים בחינם כמתנה. מחירו הרשמי מחוץ למבצעים האלו עומד על 500 ש"ח.

מבט מקרוב על המצלמה וקורא טביעות האצבעות במיקומו החדש (צילום: גד גניר)

"המצלמה. נולדה מחדש.". זה הסלוגן שמוביל את הקמפיין של סמסונג למכשירי ה-S9 החדשים. לא ברור לי למה היה צורך ליילד אותה מחדש. המצלמות של סמסונג היו נהדרות גם קודם, מנקודות החוזקה של המותג. למען האמת, אפילו מצלמת ה-S7עד היום נחשבת בעיניי למצלמה מעולה שלא נופלת ברמתה ממצלמות של מכשירי דגל רבים. כך או כך, מערך הצילום הכפול של +S9 כולל מצלמת 12 מגה פיקסל ראשית עם עדשת 26 מ"מ וצמצם בעל רוחב משתנה (f/1.5-2.4), ומצלמת 12 פיקסל נוספת עם עדשת 52 מ"מ וצמצם f/2.4 לטובת זום אופטי. המכשיר מצלם נפלא ביום ובלילה, תמונות חדות, צילומי HDR מרהיבים ומלאי פרטים וצבע. יש משהו מעט לא נוח באופן שבו סמסונג בנתה את ממשק המצלמה: המעבר בין מצבי צילום מתבצע בהחלקת האצבע על המסך, וקרה לי לא מעט שעשיתי זאת בלי כוונה ולא הבנתי למה המצלמה לא מצלמת במצב אוטומטי כפי שציפיתי שתעשה.

(צילום: גד גניר)

שני דברים חדשים נוספו במצלמה הזאת: מצב צילום בהילוך איטי, ואימוג'י של AR. אורך החיים של הגימיקים האלו להערכתי הוא בין שבוע לשבועיים, ואז ממצים אותם. מצב הצילום בהילוך האיטי מרשים ללא ספק: 960 פריימים בשנייה ברזולוציית 720p (בדומה למה שה-Sony Experia XZ Premiumידע לעשות), ייצרו לכם סרטונים דרמטיים במיוחד. חשוב להדגיש: המצלמה לא מצלמת סרטונים שלמים בהילוך איטי. כדי לצלם רגע בהילוך איטי, עליכם להכנס למצב הצילום המתאים במצלמה, להתחיל לצלם, ואז ללחוץ על הלחצן שמפעיל את ההילוך האיטי לפרק זמן קצר ומוגבל. לחילופין, אתם יכולים לסמוך על זיהוי התנועה האוטומטי של המצלמה כך שתזהה לבד את ההתרחשות בתמונה שמחייבת צילום בהילוך איטי, ותעשה זאת בעצמה. ממה שיצא לי לבדוק - זה עובד מעולה. עוד לגבי מצב הצילום הזה - מאחר שהקלטת סאונד בהילוך איטי תשמע לרוב כמו לוייתנים מזדווגים, סמסונג החליטה להדביק במקום הקולות האלו מוזיקה שמותאמת להתרחשות בוידאו מה שמאפשר לכם לשתף סרטונים באופן מיידי, בלי שתצטרכו לבצע בהם עריכות כלשהן. מידת השימוש שלכם בפיצ'ר הזה תלויה בכמות הפעמים שבהן אמרתם לעצמכם "וואו, איך הייתי רוצה לצלם את הרגע הזה בהילוך איטי"ולא יכולתם. אגב, סביר להניח שיכולתם. רוב המכשירים בשוק מצוידים כבר ככה במצב צילום בהילוך איטי, פשוט ברזולוציה נמוכה יותר ובקצב פריימים איטי יותר.

אני, בגרסת האימוג'י AR שלי. שיהיו לכם חלומות פז.

הפיצ'ר החדש הנוסף, אימוג'י של AR הוא התשובה של סמסונג לאנימוג'י של אפל. בניגוד לאווטאר של תרנגול ושל חד קרן שתוכלו לעטות על עצמכם באפל, כאן סמסונג מזהה את הפנים שלכם ובונה לכם פנים וירטואליות. לכם נותר לערוך את השיער והבגדים ולהשאר עם דמות מצויירת די קריפית של עצמכם, שאמורה לדמות אתכם בזמן דיבור. לא אכחיש שזה חמוד אך תנועות השפתיים שלה לא ממש תואמות לדיבור עצמו כך שכל הקטע די מתפספס לדעתי. אני מניח שגם אם זה היה עובד בצורה מושלמת, לא היה לוקח לי יותר ממספר ימים למצות את הקטע, כמו כל אדם שעבר את גיל 13.

ל-Galaxy S9 סוללה בקיבול של 3500mAh, שהספיקה לי בממוצע לכ-5-5.5 שעות מסך שזה יפה מאוד ביחס למכשיר ברמה הזאת, עם מסך כזה ורזולוציה כזאת. לאדם רגיל בעל דפוסי שימוש שפויים זה אמור להספיק ליום שלם בקלות ולהשאיר אפילו עודף ליום שלמחרת. זה לא מפתיע אגב, דגם הפלוס של שנה שעברה התברך גם הוא בחיי סוללה טובים משמעותית מאלו של הדגם הקטן יותר והנוסחה כאן פשוטה: מכשיר עם גוף גדול יותר מאכלס סוללה גדולה יותר וסוללה גדולה יותר תאפשר לכם לשרוץ קצת יותר באינסטגרם, וואטסאפ פייסבוק וטלגרם. הסוללה נטענת במהירות בטכנולוגיית Quick Adaptive Charge הייחודית למעבדי ולמטעני סמסונג. באופן מפתיע, המכשיר מזהה טעינה מהירה גם במטענים התומכים בתקן של קוואלקום, QC. כמו כן, יש כאן תמיכה בטעינה אלחוטית.

לפני כמעט שנתיים הכריזה סמסונג על רכישת חברת Harman העומדת מאחורי מותגים כמו JBL, Harman/Kardon וגם AKG. ב-+S9 השת"פ הזה בא לידי ביטוי ברמקולים המספקים שמע סטריאופוני איכותי למדי: הרמקולים בתחתית המכשיר מספקים את הצלילים בתדר הנמוך, ורמקול האפרכסת אחראי להדגשת הצלילים הגבוהים. תמיכה בטכנולוגיית Dolby Atmos משפרת את איכות השמע שהמכשיר מפיק, ובנוסף, העוצמה הכללית גדלה בכ-40% וזה בהחלט מורגש. לטובת בני התרבות שבינינו שמעוניינים לשמור את העדפותיהם המוזיקליות לעצמם, סמסונג נותרה בין יצרניות הסמארטפונים היחידות שלא הלכו עם טרנד הסרת שקע האזניות הסטנדרטי. מעבר לכך, היא גם בין היחידות שעדיין מספקת אזניות בערכת המכשיר. האזניות, של AKG מספקות איכות שמע גבוהה מהנהוג בז'אנר. אין ספק, בכל הקשור לשמע, סמסונג עשתה כאן עבודה מעולה.

מחירו של +Galaxy S9 ביבוא רשמי נכון לכתיבת שורות אלו עומד על 3690 ש"ח. זה רחוק מלהיות זול, אבל זה לא מופרך בהתחשב ביכולות שהוא מציע. האם אתם זקוקים ליכולות האלו? האם היכולות האלו, שמבדילות בינו לבין מכשירים זולים בהרבה הן משהו שתעשו בו שימוש מעבר לשבוע-שבועיים הראשונים? זו כבר שאלה שכדאי לכם לשאול את עצמכם. אני לא מדבר רק על הצילום בהילוך איטי או אפילו על האימוג'י AR. אני מדבר על הפער האיכותי שהוא משמר מרוב האלטרנטיבות הזולות בכל הקשור לאיכות המצלמה, השמע ואפילו איכות המסך, פרמטרים בסיסיים שמשפיעים על חויית השימוש ביום יום. מי שיקנה את המכשיר הזה יקבל תמורה טובה למחיר ששילם, ויהיה לו מעט מאוד ממה להתאכזב. מצד שני, מדובר בהתפתחות אבולוציונית ולא במהפכה בהשוואה למכשיר הדגל של סמסונג בשנה שעברה. עבור מי שמתכנן לרכוש סמארטפון בתקופה הקרובה בישראל, זהו ללא ספק מכשיר האנדרואיד החזק ביותר בשוק כיום. עבור מי שמסוגל להתפשר מעט על איכות המצלמה, על ההילוך האיטי, האימוג'י AR ועוד כמה חודשים של עדכוני תוכנה, ה-+S8 בהחלט יהיה מספק.

אירוע ההכרזה של המכשירים החדשים של וואווי בשבוע שעבר בפריזהתחיל כמו זה של שנה שעברה, וכנראה כמו אלו שקדמו להם. לאף אחד מהנוכחים אין אשליות לגבי מה שמצפה לו באירוע מהסוג הזה: מנה טהורה ומזוקקת של סופרלטיבים דרמטיים, השוואות לא מאוזנות והסברים שיווקיים בציפוי מונחים טכניים. השנה, החלק של ההשוואה למתחרים קיבל אפילו משקל רב יותר מהנהוג בז'אנר, גם במונחי השקה של מכשיר סיני. את הסיבה האמיתית שבגללה וואוי התעכבה כל כך הרבה על ההשוואה למתחרותיה קיבלו הנוכחים שם רק כשעה וחצי לאחר שהאירוע החל, ברגע בו נחשפו מחירי המכשירים החדשים. כל עוד וואווי התבצרה בתדמית יצרנית הסמארטפונים הסינית שמשיקה מדי שנה אלטרנטיבות משתלמות ואטרקטיביות, החברה יכולה היתה להשאר במקום השלישי המכובד בטבלת המכירות העולמית. השנה החליטו כנראה בוואווי שהגיע הזמן לפתוח מבערים.

Huawei P20 Pro (צילום: גד גניר)

איך וואווי מתכננת לעשות זאת? באמצעות שינוי מסחרי ושינוי קונספטואלי. בצד המסחרי, וואווי ניסתה השנה להכנס לראשונה לשוק האמריקאי. כניסה משמעותית לשוק האמריקאי יכולה להתבצע רק דרך חבירה לאחת או יותר ממפעילות הסלולר. היוזמה הזאת כזכור קרסה כבר בינואר כשכל מפעילות הסלולר אליהן פנתה וואווי בחרו להפנות לה את הגב: אם תשאלו את האמריקאים, זה בגלל שוואווי משתפת פעולה עם השטן ומרגלת אחר משתמשי המכשירים שלה. טענות אחרות מדברות על כך שהלו"ז והאסטרטגיה של וואווי נקלעו לזמן ולמקום הלא נכון, היישר אל קו האש של מלחמת הסחר בין סין לארה"ב. זה משאיר את וואווי עם שינוי קונספטואלי בלבד: המכשירים הסימפטיים, המתומחרים בצורה יחסית הוגנת ומכילים פשרות נסבלות שלה הביאו אותה למקום מסוים. וואווי לא רוצה להשאר במקום הזה, ורוצה להראות שגם למי שמעוניין בטוב ביותר יש מה לחפש אצלה. הטוב ביותר עולה יותר, אבל אם וואווי היתה מכניסה אותו דרך אחת מהמפעילות הגדולות בארה"ב בתוך תכנית תשלומים ארוכת טווח, סביר להניח שהמחיר הגבוה היה גלולה שניתן לבלוע יותר בקלות. כעת, לאחר שהתנגשה בחומה היחידה שטראמפ הצליח עד כה לבנות, נותר לוואווי לנסות למצוא לקוחות חדשים. את הלקוחות החדשים האלו היא תמצא בקהל שעד כה לא נרתע מרמות המחירים שאפל וסמסונג טיפסו אליהם. המשימה של וואוי היא לשכנע אותם שהפעם מה שיש לה להציע טוב יותר, וטוב מספיק כדי לדרוש עליו סכום של 899 יורו, גבוה יותר אפילו ממחירו של iPhone X.

ריצ'ארד יו, מנכל וואווי ברגע חשיפת המכשירים החדשים (צילום: גד גניר)

ה-P20 Pro הוא החשוב מבין אלו שהוכרזו ביום שלישי שעבר. בנוסף לו הוכרזו גם P20, מכשיר עם מפרט פחות חזק ובעל מערך צילום כפול סטנדרטי שאמנם הצליח איכשהו להשיג ציון מעט גבוה יותר במבחנים של Dx0 מאלו של המכשירים של אפל, גוגל וסמסונג. ועדיין, כשבאותו ערב מוכרז מכשיר עם מערך צילום בעל שלוש מצלמות ובאופן כללי מפרט חזק יותר, הזרקורים כצפוי מאירים פחות על המכשיר הצנוע יותר. ה-Mate RS Porsche Design הוא כבר הקצה השני של הסקאלה: הוא אמנם מכיל חיישן טביעת אצבע מתחת למסך, ושתי אפשרויות אחסון פנימי שהקטנה מביניהן היא 256 גיגה, אבל עם תג מחיר שמתחיל ב-1695 יורו, הסיכוי שהמכשיר הזה יהפוך למשהו מעבר לצעצוע לעשירים חובבי אנדרואיד קלוש. אפילו אפל לא היתה מעזה ללכת לשם.

סורק טביעות אצבעות מתחת למסך, נפח אחסון פנימי שמתחיל ב-256 גיגה ומחיר שמתחיל ב-1695 אירו - ה-Mate RS Porsche Design (צילום: גד גניר)

זה משאיר אותנו עם P20 Pro, מכשיר שנראה שוואווי דחסה לתוכו כמעט כל פנטזיה אפשרית של כתבי טכנולוגיה. בראש ובראשונה, מערך הצילום בעל שלושת העדשות: עדשת טלפוטו עם חיישן ברזולוציית 40 מגה פיקסל וייצוב תמונה הנעזר ביכולות ה-AI של המעבד. שתי העדשות הנוספות הן במערך הרגיל של וואווי המתבסס על מצלמת שחור לבן ומצלמת צבע שהחיבור ביניהן יוצר תמונות בעלת הפרדת צבעים מעולה וטווח דינאמי רחב מאוד. מצלמת ה-40 מגה פיקסל ומצלמת ה-20 מגה פיקסל מצוידות גם בצמצמים רחבים מאוד (f/1.7 ו-f/1.6) מה שתורם עוד יותר לביצועי המכשיר בחשיכה.Dx0 לא הסתפקו במתן ציון חסר תקדים (109, כאשר +Galaxy S9שהחזיק עד שבוע שעבר במקום הראשון בטבלה מסתפק בציון של 99 נקודות), הם יצאו מגדרם וקבעו שוואווי דילגה על דור או אפילו שניים של טכנולוגיית צילום סלולרית. מההתרשמות שלי עד כה מהמכשיר, לא מדובר בהגזמה. לא פגשתי עד היום מכשיר שמצלם כל כך טוב בלילה. ישנה מגמת שיפור קבועה בתחום הזה בכל השוק, בכל רמות המחיר. כל היצרניות מבינות שרמת הציפיות של משתמשי סמארטפונים מהמצלמות שלהם נמצאת כל הזמן בעלייה, אבל מה שוואווי עשתה כאן חריג.

מערך הצילום הייחודי של Huawei P20 Plus (צילום: גד גניר)

זה לא מסתכם רק ב-3 עדשות וחיישנים גדולים מהממוצע. זו כל חויית הצילום במכשיר: הודות ליכולות ה-AI של המעבד, המצלמה יודעת לזהות את האובייקט המצולם ולהתאים עבורו את אופי הצילום. גם ב-Mate 10 Proהיו היכולות האלו, אבל כאן מספר סצינות הצילום שהמכשיר יודע לזהות לבד גדל מ-13 ל-19, והתהליך מתבצע בצורה מהירה יותר, מדוייקת יותר והתוצאות טובות יותר. אתם יכולים לדוגמה לעבור למצב פורטרט כשאתם מצלמים מישהו מקרוב, אבל רוב הסיכויים שהמצלמה תבחין בכך בעצמה ותעבור אוטומטית להגדרות הצילום המתאימות. פיצ'ר חשוב נוסף במצלמה הוא מצב חשיפה ארוכה ללא צורך בחצובה, אחת ההבטחות שגרמו להכי הרבה גבות להתרומם במהלך ההכרזה. מי שאי פעם ניסה לצלם תמונות של חשיפה ממושכת באמצעות DSLR יודע שכל תזוזה כאשר התריס פתוח יכולה לחרב את התמונה. לכן, כל מי שמצלם תמונות מהסוג הזה משתמש בחצובה, והמהדרין אף משתמשים בשלט כדי שאפילו הלחיצה על הדק הצילום לא תרעיד את המצלמה. לא ברור איך האנשים של וואווי עשו זאת, אבל כדי ליצור תמונה של חשיפה ארוכה ב-P20 Pro, כל שנדרש מכם זה להחזיק את הטלפון בצורה יציבה (ברמת יציבות של יד אנושית ממוצעת) למשך חמש שניות. למרבה ההפתעה זה אכן עובד והתוצאות מרהיבות כפי שניתן לראות בתמונות המצורפות.

(צילום: גד גניר)

מערך הצילום המשולש מציע שתי אפשרויות זום אופטי בלבד: רגיל, וכפול 3. בנוסף, יש כאן זום היברידי: השימוש בחיישן ברזולוציה של 40 מגה פיקסל יחד עם ייצוב תמונה נהדר מאפשר שילוב בין זום אופטי לדיגיטלי עם פגיעה נמוכה יחסית באיכות התמונה. אין כאן ניסים, בזום היברידי אתם מתקרבים יותר אל האובייקט (זום כפול 5) אבל מתפשרים קצת על התוצאה הסופית. ההבדל הוא שהפעם, הפשרה קטנה מתמיד.

ללא זום (צילום: גד גניר)

זום כפול 3 - אופטי (צילום: גד גניר)

זום כפול 5 - היברידי (צילום: גד גניר)

וואווי שילבה במצב הפורטרט במצלמה גם סוגי תאורה שונים, בדומה למצב הפורטרט ב-iPhone 8 Plus וב-iPhone X. אפשר להגיע עם זה לתוצאות לא רעות שבהחלט מזכירות צילומים בסטודיו, אבל חייבים להודות שנקודתית הפיצ'ר הזה עובד טוב יותר אצל אפל. ההבדל בא לידי ביטוי בניגודיות בתמונה, בפירוט וביכולת לחתוך בצורה משכנעת ועדינה את הרקע מסביב לאדם שבתמונה. ככל הנראה זה קשור לעובדה שמערך הצילום הקדמי של P20 Pro הוא איכותי, אבל פחות מתקדם מזה הקיים ב-iPhone X, ואינו יודע לבצע סריקה תלת מימדית של פני המצולם. זה משפיע גם על מנגנן זיהוי הפנים ב-P20 Pro: המכשיר משתחרר מנעילה במהירות גבוהה משמעותית מזו של iPhone X, אך מדובר בסריקה דו מימדית בלבד שאינה מאובטחת דיה כדי לאשר לדוגמה תשלומים באינטרנט. זיהוי הפנים לא רק מהיר, הוא גם חרוץ: לא חייבים להציב את הטלפון ישירות מול הפנים, הוא ידע להיפתח אפילו אם הפנים שלכם מעט בזוית. מעבר לזה, הוא יודע לזהות את הפנים שלכם גם בחושך, ואם ללחוץ על כפתור הנעילה עדי להפעיל את זיהוי הפנים זה מאמץ רב מדי עבורכם, ניתן להגדיר שהמנגנון יופעל כשזיהה שהרמתם את המכשיר מהשולחן. לא סומכים על המנגנון הזה? תוכלו להשתמש בקורא טביעות האצבעות שנשאר בחלקו הקדמי של המכשיר. וואווי היא בין היחידות שבחרו להשאיר שם את הקורא למרות המעבר לשולי מסך דקיקים, ובהחלט מגיעות לה על כך מחמאות.

המצלמה הקדמית (צילום: גד גניר)

קורא טביעות האצבעות עדיין מקדימה וטוב שכך (צילום: גד גניר)

אין בעיני נושא מאוס יותר ממגרעת המסך. כמות האמוציות שהיא מצליח למשוך אליה, כמות האנשים שמזדעזעים ממנה, מהעובדה שהיא מועתקת מאייפון, מהעובדה שמי שטוען שהיא מועתקת מאייפון לא מבין כלום כי היה לפניו טלפון אנדרואיד עם מגרעת (ה-Essential), והכל בהגזמה ובאיבוד פרופורציות. מדובר בסה"כ באילוץ טכנולוגי סביב בחירה עיצובית, אילוץ טכנולוגי שסביר להניח שפתרון אלגנטי שלו ייתן תירוץ טוב ליצרניות הסמארטפונים לייקר עוד קצת את המכשירים היקרים ממילא שלהן, וזאת מבלי שטיפלו בבעיות שמשפיעות באופן ניכר יותר על השימוש היומיומי בסמארטפון. וואווי מאפשרת למשתמשים ב-P20 Pro להכהות את כל האיזור משני צידי המגרעת, וכך להשאר עם מסגרת עליונה אחידה, כשהויתור הוא רק על ה"זליגה"של טפט מסך הבית או האפליקציות עצמן עד למסגרת (אם כי שורת הסטטוס הכוללת את חיווי הסוללה, השעה והקליטה נשארים במקומם, רק ברקע שחור). האמת? ב-P20 Pro יש סיבה טובה להתעצבן על המגרעת. אחרי שתי שקופיות בהכרזת המכשיר שמתמקדות בסימטריה שלה ובעובדה שהיא קטנה מזו של אפל, מפתיע לגלות שה-UI של וואווי לא מסתדר מי יודע מה טוב איתה. מדובר בשני באגים קטנים ומעיקים: חלק מהאפליקציות לא מותאמות לעבודה בצורת המסך החדשה, מה שגורם לכך שלעיתים חלק מהטקסטים בחלקו העליון של המסך עולים זה על זה לכמה שניות, עד שהם מסתדרים במקומם. בנוסף, בחזרה למסך הבית ישנם לפעמים הבזקים: אם אתם חובבי תיאוריות קונספירציה אז זה נראה כאילו מישהו מצלם את המסך שלכם אך הניחוש שלי הוא שסה"כ מדובר בתופעת לוואי של המעבר בין מסכי אפליקציה ומסך הבית. להגנתה של וואווי יאמר שהמכשיר עדיין לא הגיע אל לקוחות. רק היום מתחילה המכירה המוקדמת שלו בחו"ל וסביר להניח שהנושא יטופל בעדכון גרסה עוד לפני שהמכשיר יגיע אל הקונים. כך או כך, קשה לי להאמין שהמצב ישאר כפי שהוא לאורך זמן: גוגל כבר הודיעה שגרסאות האנדרואיד הבאות ידעו להתמודד עם קיומה של המגרעת טוב יותר ולא מן הנמנע שגם אם וואווי לא תצליח לטפל בעניין בעצמה, הפתרון יגיע כחלק מובנה במערכת ההפעלה.

עם מגרעת (צילום: גד גניר)

עם מגרעת מוצנעת (צילום: גד גניר)

מחפשים סיבות טובות יותר להתעצבן על וואווי ועל ההשראה שהיא מקבלת אפל? הנה כמה: שקע האזניות בוטל, לא ניתן להרחיב את זכרון המכשיר באמצעות כרטיס זכרון וגב זכוכית. כל אלו הרגיזו כבר ב-Mate 10 Pro, אך לוואווי זה לא ממש משנה. בשימוש היומיומי, שנתיים אחרי שאפל (ומוטורולה לפניה, כן, אני יודע) החליטה להפרד משקע האזניות, ניתן לומר שאפילו לזה מתרגלים. אפילו עם ביטול אפשרות הרחבת הזכרון ניתן לחיות כאשר נפח האחסון המינימלי שאיתו מגיע המכשיר עומד על 128 גיגה. ומה לגבי גב הזכוכית? הנה סיבה מצויינת להתעצבן. גב זכוכית הוא נקודת תורפה לשלמות המבנית של המכשיר. נפילה בזוית הלא נכונה ותמצאו את עצמכם עם עיטור בצורת סדקים כעורים לאורך כל גב המכשיר שלכם. החיים בפחד הזה (או עם קייס שמסתיר את יופיו של המכשיר שלכם) היו טיפה נסבלים יותר אם גב הזכוכית הזה היה מכסה תמיכה בטעינה אלחוטית, אך כמו ב-Mate 10 Pro, גם כאן אין תמיכה כזאת. הדבר היחיד שניתן להגיד לזכותו של גב הזכוכית הזה: הוא נראה טוב, בייחוד בגרסה המשלבת שני צבעים.

גב המכשיר בשני צבעים (צילום: גד גניר)

ההתרשמות שלי על ה-P20 Pro מבוססת על קצת יותר משבוע של שימוש. לפיכך, קצת קשה לי בשלב זה להביע עמדה על דברים אחרים שלא התייחסתי אליהם כאן. בביקורת המלאה שאפרסם כאן בשלב מאוחר יותר, אתייחס יותר בפירוט לביצועי המכשיר, ולזמן הסוללה שלו. ובכל זאת, מההתרשמות הקצרה שלי אני יכול לספר לכם על סוללה מצויינת: בממוצע כ-6 שעות מסך, נתון ששם אותו במקום טוב באמצע בין Galaxy S9 Plus ל-OnePlus 5, אם כי ייתכן שהנתון הזה ישתנה בשימוש ממושך.

מתי יגיע המכשיר לארץ? לא ברור בשלב זה. מה שכן ברור זה שהמכשיר הזה מגיע להתמודדות מול מכשירים כמו Galaxy S9 ו-iPhone X ללא שמץ של רגשות נחיתות. במחיר של 899 אירו אין כאן בשורה צרכנית מרגשת, אבל בהחלט ישנה אלטרנטיבה מעניינת שבתחום הצילום מציבה כאן רף חדש.

אזניות Truly Wirelessמוזרות מספיק בזכות עצמן, או יותר נכון, בזכות איך שהן נראות. אנשים למדו לקבל בהבנה אזניות אלחוטיות עם כבל מקשר, ואפילו אזניות עם קשת צוואר. עם אזניות Truly Wireless זה שונה: בשנים בהן נהוג היה להסתובב עם אזניית בלוטות'בודדת בתוך האוזן, עשו זאת בעיקר בעלי מקצוע, נהגים או דושים. הן מעולם לא עשו באמת את המעבר למיינסטרים ובשלב מסוים כשאנשים עברו לשימוש מאסיבי יותר בהודעות טקסט, הצורך באזניות לשיחה הצטמצם והעלים אותן כמעט לחלוטין מהמרחב הציבורי. הקונספט של Truly Wireless החזיר אותן והפעם עם נקמה: לא אחת, שתיים כאלו. חלק מהיצרניות זיהו את הבעיה מראש ותכננו את האזניות תוך שמירה על מימדים קומפקטיים ככל האפשר כדי שהמשתמשים לא ייראו מוזר. Boseהיא לא אחת מהיצרניות האלו כפי שתיכף תבינו, אבל זה לא מפריע לאזניות שלה להיות נהדרות כמעט מכל בחינה אחרת.

Bose SoundSport Free (צילום: גד גניר)

קשה להתעלם מהמראה של ה-Bose SoundSport Free. בניגוד נניח ל-i.am+ Buttons, כאן אי אפשר לחשוד ב-Bose ברצון למשוך תשומת לב, אבל זה בדיוק מה שקורה עם האזניות האלו. הבעיה העיקרית עם העיצוב שלהן היא בגודל ובמידה שבה הן בולטות החוצה מקו האוזן. למעשה, רוב הנפח של האזניות נמצא בחלקה החיצוני של האוזן. הערות על כמה שאני נראה מוזר עם אזניות Truly Wireless הן עניין שכיח למדי, אבל התדירות שקיבלתי הערות כאלו מצד הסובבים אותי בתקופה שבדקתי את ה-Bose SoundSport Free היתה יוצאת דופן. כל המטרה של הבלוג הזה היא לספר לכם מה דעתי האישית על מוצרים, רק שהפעם המון אנשים אמרו לי מפורשות "תכתוב שהן נראות ממש מוזר", אז הנה, כתבתי זאת, ואחרי שהתבוננתי במראה וצילמתי את עצמי מספר לא מבוטל של פעמים, אני גם יכול להבין למה היה חשוב להם כל כך שאכתוב זאת. האזניות מגיעות בשלוש תצורות צבע: שחור, שילוב של כחול וצהוב זוהר - אלו שקיבלתי לבדיקה וחשבתי שהן הדבר הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת, עד שגיליתי שהן מגיעות גם בכתום זוהר. להגנתן של האזניות הללו יאמר שהן מיועדות בעיקר לספורטאים, אוכלוסיה שיצרניות הטכנולוגיה והאופנה סבורות שסובלת מעיוורון צבעים קולקטיבי (סתם נו, אני יודע, בטיחות וכו', הלא צבע האזניות זה הדבר הראשון שיראו בלילה), וממילא הבעיה העיקרית כאן היא כאמור הגודל.

Bose SoundSport Free (צילום: גד גניר)

וכאן מגיע השלב שבו צריך להתאושש מהרושם הראשוני, וכשמצליחים לעשות זאת, קולטים שלמרות הגודל, מדובר באזניות קלילות מאוד, שקל מאוד להכניס לאוזן, והן גם נשארות שם באופן יציב גם כשאתם בתנועה וגם כשאתם מזיעים. יצא לי לבדוק כמה וכמה אזניות ספורט וה-Bose SoundSport Free הן בין הטובות שבדקתי בהקשרים האלו. מה שמפליא כאן זה ש-Bose עושה שימוש במתאמים משולבים, כאלו הכוללים מתאם סיליקון לתעלת האוזן, וסנפיר אשר מגיעים כיחידה אחת. בפעם האחרונה שנתקלתי בסידור כזה זה היה ב-EP-51של מייזו והחויה היתה מאוד לא מלהיבה. כאן, עם המתאם הראשון שבחרתי היתה התאמה מושלמת.

בניגוד נניח ל-Jaybird RUN, גם כשהאזנייה יושבת בתוך האוזן, היא אינה אוטמת לחלוטין את הרעש מבחוץ. התכנון של האזניות הוא פתוח, וזה מאפשר לרעשים חזקים מבחוץ לחדור פנימה. בכל סוג אחר של אזניות הייתי אומר לכם שמדובר בחסרון, אבל באזניות המיועדות לשימוש בפעילות גופנית מדובר דווקא ביתרון בטיחותי. באזניות אחרות כמו ה-B&O E8או ה-Bragi The Headphone ישנם מנגנונים מורכבים הכוללים מיקרופון שמקליט את הסביבה ומשדר את השמע היישר לאזניים שלכם כדי לפצות על האיטום הזה. כאן, היכולת שלכם לשמוע מה שקורה בחוץ מגיעה בלי הסיבוך הזה. מחפשים בכל זאת חסרון? התכנון הפתוח הזה מאפשר גם לסובבים אתכם לקבל טעימה ממה שאתם שומעים. בריצה בחוץ או במכון כושר זה פחות ישנה למישהו, אבל אם אתם הולכים לעשות שימוש באזניות האלו בעבודה והמראה שלהן לא פגע במעמד החברתי שלכם במשרד, יש מצב שהרעש שאתם מפיצים סביבכם יעשה זאת.

באופן לא מפתיע ביחס לאזניות של מותג כמו Bose, ה-SoundSport Free מספקות איכות צליל מעולה, ואני אומר זאת בלי קשר לעובדה שמדובר באזניות Truly Wireless. אבסולוטית, מדובר באזניות עם סאונד נהדר. אין כאן אקולייזר שניתן לשנות אבל אין בכך צורך. אבל ההגדרה הקבועה של השמע כפי שהיא, מעולה. גם ללא אטימה מוחלטת, יש כאן באסים עמוקים ומדויקים, צליל מפורט, עשיר ונטול עיוותים. אחד מחוקי הטבע של חפיצים שבוקע מהם סאונד הוא שלגודל המוצר שמסביב לרמקול יש השפעה על איכותו, וכאן, הגודל של האזניות שכה השמצתי קודם שלהן בהחלט בא לידי ביטוי באופן חיובי. מעבר לכך, סביר להניח שגם המבנה הפתוח של האזניות תורם לא מעט לאיכות הצליל. החיבור שלהן לסמארטפון יציב רוב הזמן. היו מקרים בודדים בלבד של ניתוקים רגעיים, אך מדובר בכמות זניחה בלבד שלא באמת הפריעה לי. השמע בשיחות חזק וברור, אך בוקע מהאזניה הימנית בלבד.

Bose SoundSport Free (צילום: גד גניר)

ב-Bose ויתרו על הרפתקאות עם פקדי מגע, ובחרו בכפתורים פיזיים. גם כאן, לגודל של האזניות יש יתרון משמעותי מאחר שעם אזניות גדולות מגיעים גם כפתורים גדולים וקל לאתר אותם במישוש. בגלל שהם ממוקמים בדופן החלק החיצוני של האזניה, ניתן ללחוץ עליהם תוך כדי הפעלת כוח נגדי על החלק התחתון שלהן. התצורה הזאת מונעת מהן לנוע יותר מדי באוזן וחוסכת צורך לוודא שהן ממוקמות עדיין בצורה יציבה באוזן בכל פעם שאתם רוצים נניח להעביר שיר קדימה.

ל-Bose SoundSport Free אפליקציה ספרטנית למדי. הפיצ'ר הכמעט יחיד שיש בה שבאמת שווה אזכור הוא Find My Buds, פיצ'ר שיכול להתגלות כשימושי מאוד באזניות מהסוג הזה, רק חשוב לדעת את המגבלות כאן. אין לאזניות GPS מובנה. כשמפעילים את האפשרות לאיתור, האפליקציה מציגה על מפה את המיקום האחרון שבו נמצאו האזניות כאשר היו מחוברות לטלפון. אם במקרה האזניות נפלו לכם תוך כדי ריצה ברחוב, ואתם עדיין בטווח שלהן (מטרים בודדים בלבד), תוכלו לשלוח דרך האפליקציה פקודה לאזניות להשמיע צפצוף כך שיהיה לכם קל יותר לאתר אותן. מה עוד? דרך האפליקציה תוכלו לקבוע את הזמן שבו האזניות ייכבו אוטומטית אם לא מתבצע בהן שימוש, לעדכן את גרסת הקושחה שלהן (במהלך הבדיקה קיבלתי עדכון אחד) וגם לשנות את השם שאיתו תוכלו לזהות אותן דרך הסמארטפון. יש כאן אפילו מחולל שמות אוטומטי שמציע שמות הזויים למדי. באזניות כה גדולות הייתי שמח אם היה שטח אחסון לקבצי מוזיקה על מנת שניתן יהיה לצאת לריצה איתן בלי הצורך בטלפון אבל אין כאן דבר כזה. כמו כן, אין כאן שום סנסור שבודק את מצבכם או מנטר את ההתקדמות שלכם, לא מד דופק, לא GPS לא מד תאוצה, כלום. לא אומר שאי אפשר לחיות בלי זה, אבל באזניות ברמת המחיר הזאת (ולפעמים גם בזולות יותר) אפשר למצוא אזניות שיודעות לעשות יותר. ייתכן שמדובר בבחירה קונספטואלית: חיישנים משפיעים גם על צריכת הסוללה של האזניות, וגם תופסים נפח שבא על חשבון גודל הסוללה. אם אינכם משתמשים ביכולות מעקב וניטור באזניות (במידה ונניח יש לכם שעון ספורט), זמן הסוללה שנחסך על פעילות החיישנים יכול להיות שימושי.

אם כבר הזכרתי זמן סוללה, ה-Bose SoundSport Free מצטיינת גם בתחום הזה. הצלחתי לסחוט מהן כ-5.5 שעות האזנה רצופות, נתון מצוין לאזניות מסוג זה. הקייס שבתוכו הן נטענות כולל סוללה נוספת המספקת שתי טעינות מלאות נוספות. סיימתם להאזין במשך 5.5 שעות רצופות ואתם חייבים להמשיך? רבע שעה של טעינה תספק לכם כשעתיים של שימוש. .הקייס, כמו האזניות, ענק למדי ובהחלט לא תרצו להסתובב איתו בכיס המכנסיים תוך כדי הריצה. לזכותו יאמר שמנגנון הפתיחה והסגירה שלו אמין ויעיל, ובנוסף יש עליו חיווי על מצב הטעינה שלו.

Bose SoundSport Free בתוך קייס הטעינה שלהן (צילום: גד גניר)

מחירן של Bose SoundSport Free הוא 929 ש"ח. לא ציפיתי שהימצאה של המלה Free בשם של האזניות האלו תעזור במשהו. זה אמנם לא הכי יקר בקטגוריה, אבל זה בהחלט לא זול. ה-929 ש"ח האלו יקנו לכם אזניות ספורט מצוינות: זמן סוללה מהארוכים בקטגוריה, שמע מעולה וחשוב מכל - נוחות ויציבות באוזן. אפילו למראה שלהן הסביבה שלי התרגלה בסופו של דבר. אם אתם בכל זאת מחפשים אופציות פחות שנויות במחלוקת מבחינה ויזואלית, יש בשוק כמה וכמה אופציות שאולי ייתנו לכם איכות סאונד פחות טובה וזמן סוללה קצר יותר, אבל כנראה יחסכו לכם קצת כסף.

הסערה סביב פייסבוק, שהגיעה אל שיאה בשימועים שנערכו למארק צוקרברג בקונגרס בשבוע שעבר, ממחישה יותר מכל שאין דבר כזה מתנות חינם. השירותים שחברות הענק הללו מספקות אמנם מוגדרים כחינמיים, אך התשלום שאנחנו משלמים הוא בשיתוף המידע האישי שלנו. מרגע שנתנו את הגישה הזאת למידע, הכל יכול לקרות, בין אם מדובר במשהו שמסתתר בתנאי השימוש שממילא אף אחד לא טורח לקרוא, ובין אם מדובר בתקלה כמו פריצה או דליפת מידע שהחברה לא עשתה די כדי למנוע.

My Cloud Home (צילום: גד גניר)

שירותי אחסוןבענן שונים מעט בהיבט הזה: ברובם אתם מקבלים שטח אחסון מוגבל למדי בחינם, ועל מנת לקבל שטח נוסף תידרשו לשלם תשלום חודשי קבוע. כך או כך, המידע האישי שלכם עדיין צף בענן של חברה מסחרית, על כל המשתמע מכך. יש לכך יתרונות חשובים: גוגל שבשירותיה אני משתמש מדי יום יום, מחזיקה ככל הנראה גיבויים על גיבויים על גיבויים של המידע שלי אצלה. הסיכוי שמישהו יצליח לפרוץ אליה ולסכן את המידע, נמוך ביותר ותלוי בעיקר ביכולת שלי להימנע משטויות כמו פישינג, וברמת האבטחה של שירותים אחרים שאליהם נרשמתי באמצעות אותו שם משתמש וסיסמה. גם החסרונות ידועים: המחיר של שטח אחסון גדול יקר למדי ומבוסס ברוב המקרים על מנוי קבוע. מעבר לכך, מאחר ולא אני ולא אתם טרחתם אי פעם לקרוא את תנאי השימוש של השירותים הללו, אנחנו לא באמת יודעים איזה שימוש גוגל או חברות אחרות עושות במידע שלנו.

ב-Western Digital הבינו כבר מזמן שכל העננים האופנתיים האלה מטילים צל כבד על כונני האחסון המקומיים שלה, והחברה החליטה להשיב מלחמה עם דיסקים קשיחים המתפקדים כעננים אישייםלכל דבר. My Cloud Home שהגיע לישראל לאחרונה הוא מוצר חדש שנותן לכם גישה אל הקבצים שלכם מכל מקום ומכל פלטפורמה. הפעם הענן יושב אצלכם בבית, ולא מחובר לחווה של איזה קונגלומרט עולמי באריזונה או באירלנד. לטוב ולרע.

My Cloud Home אמנם יושב אצלכם פיזית בבית, אבל מדובר בשירות אינטרנטי לחלוטין. תהליך ההתקנה קל להפליא: מחברים את הכונן אל החשמל ואל הנתב בבית באמצעות כבל רשת, נרשמים דרך WD, מגדירים שם משתמש וסיסמה, ואתם יכולים כבר להתחיל להעביר אל הכונן מידע דרך הדפדפן או דרך אפליקציות לפטפורמות השונות. רוצים להתחבר פיזית אל הכונן? אין אפשרות כזאת: אין כאן כבל USB, וגם אם היה לכם חיבור רשת קוי במחשב הנייד, זה לא באמת עובד ככה. בעולם שבו האינטרנט אצלכם בבית עובד כראוי ללא צורך באיתחולי ראוטרים וכו', זה לא באמת משהו שצריך להטריד אתכם. הבעיה מתחילה כשיש בעיות בגישה לאינטרנט. בזק או הוט החליטו על עבודות תשתית בשכונה שלכם באותו יום? עד שהאינטרנט יחזור, אתם מנותקים מהמידע האישי שלכם, כולל נניח סרטים שתרצו לצפות בהם, ואין לכם שום גישה אלטרנטיבית אליהם, למרות שהכונן יושב פיזית אצלכם בבית. גם תרחישים פחות אפוקליפטיים מעבודות תשתית יפגמו בחויית השימוש בכונן הזה: הוא אמנם מחובר קוית אל הנתב, אך אם תנסו לגשת אליו דרך מחשב נייד בחדר מרוחק שבו הקליטה פחות ממושלמת, אותה איטיות שגורמת לכם לגמגומים ב-Youtube תאט גם את קצב העברת הנתונים מהכונן ששוב, יושב אצלכם בבית ולא בקצה השני של העולם. בקיצור, מקווה שהמסר כאן ברור: אם אין לכם גישה לאינטרנט בפס רחב ופריסת רשת טובה בבית, עדיף לכם לחפש אלטרנטיבה אחרת.

ההסתמכות המוחלטת על האינטרנט בגישה לכונן הופכת אותו ליצור שונה לחלוטין ממה שהכרתם בעבר. מה שונה בו? מתקינים עליו אפליקציות, והגישה אל המידע שלכם שמאוחסן בו מתבצעת דרך אפליקציות או דרך הדפדפן. יש לקונספט הזה צדדים חיוביים וצדדים שליליים. הצד החיובי הוא כמובן פשטות ונגישות מכל מקום: כדי לגשת מההמחשב בעבודה לכונן בבית, כל שעליכם לעשות או להכנס אליו דרך הדפדפן, או לחילופין להתקין את WD Discovery כדי לראות אותו במחשב שלכם ככונן לכל דבר. אין צורך להתעסק בהגדרת שרת FTP או משהו בסגנון. רק להגדיר שם משתמש, סיסמה, ויש לכם גישה. הצד השלילי הוא שכדי לנגן תכני מולטימדיה שאחסנתם על הכונן, עליכם לעשות שימוש באפליקציות צד שלישי. סרטים לדוגמה: ניתן לצפות בהם דרך אפליקציית My Cloud של WD, אולם היא תומכת במעט מאוד פורמטי וידאו ולמשל סרטים בקבצי MKV מנוגנים בה ללא שמע. מה הפתרון? התקנת אפליקציית צד שלישי, במקרה זה שרת PLEX, תוכנת מדיה המאפשרת לכם להזרים תכני וידאו, תמונות ומוזיקה שמאוחסנים אצלכם על הדיסק הקשיח, בכל מקום שבו התקנתם את האפליקציה. תהליך ההתקנה היה מייאש ורק לאחר מספר ימים של נסיונות הצלחתי סוף סוף להגדיר את השרת. טיפ קטן שיחסוך לכם זמן: את כל הפעולות שקשורות להתקנת PLEX עדיף לבצע דרך המחשב. רק לאחר שהגדרתם הכל והכל עובד, ניתן לגשת אל הקבצים דרך הסמארטפון או פלטפורמות נוספות. מרגע שזה התחיל לעבוד - זה עבד נפלא. PLEX יודעת לזהות את התכנים שלכם, להצמיד להם עטיפה, תקציר, ציוני ביקורות, ואפילו להמליץ לכם על תכנים דומים אחרים בספריה שלכם, ממש נטפליקס מקומי ואישי. דרך PLEX תוכלו גם לגשת לתמונות וקבצי מוזיקה המאוחסנים על הכונן. לא מעוניינים לגשת למוזיקה דרך פלקס? זו כבר בעיה אחרת. יש המון אפליקציות שיודעות לנגן מוזיקה מהעננים של גוגל, דרופבוקס ואחרות. אפליקציות מוזיקה שעובדות עם הכונן של WD זה משהו יותר נדיר. באנדרואיד לא נתקלתי בכזאת שנתמכת באופן רשמי, אבל WD ממליצה על CloudBeats, אפליקציה שזמינה בשלב זה למשתמשי iOS בלבד. פרט לאלו, כל אגף האפליקציות די צחיח: יש שם את Creative Cloud של Adobe שלחיצה עליה מובילה לאתר של Adobe עצמה לרכישה של שטח על הענן שלה (אז למה בעצם מכרו לי כונן רשת?), יש אפליקציה של נורטון שמובילה לדף עם הצעה מיוחדת לרכישת אנטי וירוס (הבנתם נכון, זה לא אפליקציה, זו סתם פרסומת). בנוסף, יש כאן אפליקציה המאפשרת לחבר בין הכונן לענן של חברת Upthere, שגם כאן, לא ברור לי מה המטרה. עוד תמצאו שם אפליקציות לשירותי הצפנת מידע וגיבוי של חברות חיצוניות ל-WD, וגם אפליקציות של WD לגיבוי וניהול הדיסק הקשיח. האפליקציות של WD למרבה המבוכה כלל לא עובדות. WD Drive Utilities ו-WD Backup לא מזהות את הכונן בכלל, כנראה כי מדובר בכונן רשת ולא ניתן באמת לבצע בהן שימוש. להגנתה של WD יאמר שאגף האפליקציות הולך וגדל, מקווה שבקרוב יצטרפו ל-PLEX אפליקציות נוספות שבאמת נותנות ערך למשתמש. באפליקציית My Cloud של WD ישנו תפריט שונה של אפליקציות, שנקראות שם בכלל Services. יש שם את PLEX, ובנוסף גם ניתן להפעיל חיבור ל-IFTTT (שירות שבו ניתן לבנות רצף של פעולות אוטומטיות), חיבור לאלקסה (הסייעת הקולית של אמאזון), חיבור ל-SONOS (מוצרי אודיו חכמים) ועוד.

תפריט השירותים השונים ב-My Cloud Home

החיבורים בחלקו האחורי של My Cloud Home (צילום: גד גניר)

למרות המגבלות הכרוכות בשימוש בכונן שניתן לגשת אליו דרך האינטרנט בלבד, ולמרות שאחת מגולות הכותרת שלו, האפליקציות, רחוקה בשלב זה מלהרשים, את כל השאר ה-My Cloud Home עושה על הצד הטוב ביותר. הכונן עצמו אכן נגיש מכל מקום, ולא נתקלתי במצבים שבהם לא יכולתי לגשת למידע שלי. התקנתי את האפליקציה לשולחן העבודה (WD Discovery) גם על המחשב בבית וגם על המחשב בעבודה והגישה אל הקבצים משני המחשבים קלה ונוחה מאוד. האפליקציה לסמארטפוןמאפשרת גיבוי אוטומטי של התמונות שצילמתם במכשיר שלכם, באיכות המקורית ובגודל מלא. דרך האפליקציה ניתן לשתף קבצים בקלות, ניתן ליצור שטח מופרד בכונן עבור משתמש נוסף, ולמי שמתגעגע לאפליקציה של Google Drive למחשב, ניתן לקשר אותה לזו של WD, ולגשת אל הקבצים שהשארתם בענן של גוגל דרכה. בכניסה לאפליקציה, הדבר הראשון שתראו הוא מעין פיד שמתאר על ציר זמן את ההעלאות שביצעתם אל הכונן, רעיון נחמד שמסייע למצוא במהירות קבצים שהעליתם לאחרונה וברצונכם לבצע בהם שימוש. אגב, אפליקציית WD Backup אולי לא עובדת כאן, אבל בכל מחשב שתתקינו בו את WD Discovery, תוכלו לבחור תיקיות מסוימות שיסתנכרנו באופן קבוע עם הכונן ויגובו אליו אוטומטית.

בצידו האחורי של הכונן תמצאו כניסת USB. אל הכניסה הזאת תוכלו לחבר דיסקים קשיחים חיצוניים אחרים, ולהעביר מהם מידע במהירות אל ה-My Cloud Home. תנועת קבצים בכיוון ההפוך בחיבור הזה אינה אפשרית, לא לזה הוא מיועד, וגם לא להרחבה של נפח הזכרון הכללי. הרעיון מאחורי החיבור הזה הוא לאפשר העברת קבצים זריזה מכונן אחר אל הכונן רשת שלכם, וזהו.

אחד היתרונות הגדולים של My Cloud Home על שירותי האחסון בענן של חברות כמו גוגל ו-Dropbox הוא התמחור. בזמן שגוגל גובה תשלום חודשי של כ-39 ש"ח על שטח אחסון בנפח 1 טרה בייט, הכונן של WD ייתן לכם נפח כפול בתשלום חד פעמי של 799 ש"ח, או במילים אחרות, בתוך פחות משנתיים אתם מכסים את מחירו של הכונן של WD, וממשיכים לשלם כל עוד תרצו לאחסן אצל גוגל את הקבצים שלכם, על חצי מהנפח. החישוב הזה לא מביא כמובן בחשבון שיקולים אחרים שלא צריך לזלזל בהם: הכוננים של גוגל מגובים היטב, מוגנים ככל הנראה וירטואלית ופיזית טוב יותר מהכונן אצלכם בבית שעלול ליפול או להרטב או סתם להפסיק לעבוד כעבור כמה שנים, ולא תופסים שקע חשמל וחיבור רשת קוי. מצד שני, החישוב הזה גם לא מביא לידי ביטוי את השאלה האם הקבצים שלכם הם באמת שלכם, או שמישהו אחר עושה בהם שימוש תחת ההסכמה שנתתם לתנאי השימוש הארוכים והסבוכים, או אפילו בלעדיה.

לא קלים הם חייהם של המאמצים המוקדמים בארץ. מדינת ישראל, סטארטאפ ניישן ומורשת של חדשנות היא שוק מיניאטורי במונחים גלובאליים, שכניסה אליו דורשת השקעה לא מבוטלת בשינויים והתאמות. כשמדובר בגאדג'טים, הקושי הוא בהטמעת עברית במערכת ההפעלה ובממשק. כשמדובר בשירותי הזרמת מוזיקה, סרטים וסדרות, אל ההשקעה הזאת מצטרף גם הצורך בהוספת תכנים שמותאמים לשוק המקומי. שיקולים נוספים כמו מבנה השוק והבעלויות על זכויות יוצרים נוספים גם הם אל ערימת הקשיים האלו מה שיכול להסביר מדוע ענקית כמו Spotify התעכבה כל כך הרבה זמן לפני שנכנסה רשמית לישראל.

מסך הבית של Spotify (צילום: גד גניר)

הקשיים הללו לא הרתיעו חובבי מוזיקה שרצו להנות משירותיה של ספוטיפיי לפני שזו הסכימה לפתוח את הקטלוג שלה בפני מאזינים מישראל. ארגז הכלים של אותם מאזינים כלל רכישה ב-ebay של כרטיסי שימוש ב- Spotify, שימוש בתוכנות VPN וכמובן השקר השחוק ביותר בהגדרות המשתמש בשירות ("אני? מה פתאום מישראל? אני מארה"ב"). לפני כחודש ושבוע ההמתנה הסתיימה, ולאחר חודשים של שמועות והדלפות, ספוטיפיי הפכה לזמינה לשימוש בישראל. בניגוד לנטפליקס שנכנסה אל שוק הזרמת הסדרות והסרטים בישראל כשחקן בינלאומי ראשון ויחיד, לספוטיפיי חיכו בישראל Tidal ,Apple Musicו-Deezer (כמו גם שירותי המוזיקה המקומיים Cellcom Volumeו- MusiX של פלאפון). כעת, כשהסתיימה ההמתנה הארוכה מנשוא לשירות מוזיקה נוסף שעולה כמעט אותו הדבר כמו קודמיו ומציע על הנייר פחות או יותר את אותו הדבר (אבל זוכה להערכה ובאזז גדול בהרבה מהשאר) הגיע הזמן לנסות להעביר אל ספוטיפיי את האחריות להשמיע לי את מה שאני אוהב ודברים שאני עשוי לאהוב.

אתחיל מהנתון שאי אפשר בלעדיו בביקורות על שירותי הזרמת מוזיקה: כ-30 מיליון שירים, זה מה שכולל הקטלוג של ספוטיפיי. זה נמוך מה-45 מיליון של אפל מיוזיק ומה-53 מיליון של דיזר, אבל בינינו אין לזה באמת משמעות. לא היו חסרים לי 23 מיליון שירים, לא 15 מיליון, ואפילו לא עשרה שירים. גם את אלו שכן חסרים ניתן להעלות לבד דרך יישום שולחן העבודה של ספוטיפיי וכך להתמודד עם חסרונם של "חי"של עפרה חזה, שני האלבומים של אינפקציה, My Game של נינט טייב וגלעד כהנא והקאבר של נינט טייב ורד בנד ל-Crazy של נארס בארקלי. כל הדוגמאות האלו הן של שירים שלא ניתן היה למצוא גם בשני שירותי המוזיקה הקודמים שהשתמשתי בהם (למעט "חי", שחי חי חי בקטלוג של אפל מיוזיק).

אין חוסרים משמעותיים לפי מה שבדקתי, לא במוזיקה עכשוית ולא בקלאסיקות. זה לא אומר שיש כאן הכל, אבל מה שרוב האנשים מחפשים קיים כאן ובמלואו: עומר אדם, עדן בן זקן, נצ'י נצ', טונה, אייל גולן, סטטיק ובן אל, עידן עמדי, אליעד, שלמה ארצי, דודו טסה, נתן גושן, כוורת, משינה, איפה הילד, מופע הארנבות של דוקטור קספר, היהודים, גידי גוב, ומה לא. החוסרים הם ממש בקצוות, למשל, מעבר לנוכחות הלא מרשימה של עפרה חזה בשירות הזה, לא מצאתי את "ריקי"או "זה נכון"של זקני צפת. במוסיקה לועזית גם תמצאו את ככל הנראה את כל מה שתרצו, למעט אלבומים ספציפיים בודדים של Crimson King ופיטר גבריאל. היה מפתיע לראות שחסרים גם אלבומים משנות ה-90 של Suede, אבל כן יש שם אוסף שכולל בתוכו את מרבית להיטי הלהקה מאותה תקופה.

כמו שירותי המוזיקה האחרים שבדקתי, גם ספוטיפיי מפקשש פה ושם בשלב החיפוש של המוזיקה עצמה. זה לא קשור רק לקושי של חיפוש שמות עבריים באנגלית או בעברית: לדוגמה, בחיפוש המלה"מסנר"קיבלתי מספר תוצאות מצומצם שאינו קשור למה שחיפשתי. כשניסיתי שוב, בערך ב"רביעיי…"של "רביעיית מסנר" החיפוש הקפיץ לי את אלבום הפרוייקט שכולל בתוכו גם את גרסת הכינורות הנפלאה ל"מחבואים". דוגמה נוספת: משה פרץ מופיע פעמיים בקטלוג, פעם אחת כ"משה פרץ", ופעם שניה כ-Moshe Peretz, כאשר כל הרפרטואר של "משה פרץ"מסתכם בסינגל "סוכר בקפה", בעוד Moshe Peretz כולל את כל האלבומים שאכן משה פרץ הוציא. חלק מהניסיון להתמודד עם שמות עבריים והתעתיק האנגלי שלהם הביא את ספוטיפיי ליצור כפילויות בתוך הקטלוג שלה, וכשניגשים לדף האמן ניתן למצוא לא מעט פעמים את אותו אלבום פעמיים, פעם בעברית ופעם באנגלית.

איפה הילד? כאן, פעמיים אפילו

הייחוד של ספוטיפיי לעומת השאר הוא לא בקטלוג או בחיפוש, כי אם באופן שבו היא מציעה למשתמשים מוזיקה נוספת על פי טעמם. כדי שהקסם של ספוטיפיי יעבוד, ויעבוד טוב, עליכם להתחיל לבנות לעצמכם ספריית שירים, עם עדיפות לפלייליסטים. מאחר שאת התהליך של הרכבת כל הפלייליסטים מחדש כבר עשיתי בעבר במעבר מ-Apple Music ל-Deezer ולא התחשק לי לעשות אותו שוב, פניתי לשירות חיצוני (חינמי כמובן) בשם MOOVALשמטפל בהעברת הפלייליסטים ועשה זאת עבורי בצורה נהדרת. מיד כשהפלייליסטים הופיעו בספרייה שלי בספוטיפיי, הבנתי על מה כל הרעש שעושים סביב השירות הזה. בתחתית רשימת השירים הופיעה רשימה של הצעות לשירים נוספים, כשרוב ההצעות אכן מתאימות בצורה מושלמת לשאר השירים שהוספתי בעצמי. זה לא רק הצעה של שירים שאני מכיר מראש וטרם הוספתי לפלייליסטים האלו, זה גם אמנים חדשים שלא שמעתי על קיומם לפני כן. עד שהתחלתי להסתמך על שירותי סטרימינג לצריכת מוזיקה, הייתי נאמן לאוסף השירים שלי כמו ריקלין לנתניהו. לא רציתי לשמוע על שום דבר חדש, היה לי אנטי מטורף למשפטים כמו "וואלה, אתה אוהב את X? תנסה לשמוע קצת Y, זה אותו הדבר, בעצם יותר טוב"ובאופן כללי בזתי לרוב המוזיקה שנוצרה אחרי שנות ה-90. Apple Music ו-DEEZER שינו אצלי את הגישה ואיפשרו לי לגלות שירים שהכרתי כבר בעבר ופשוט לא ידעתי איך קוראים להם, מי מבצע אותם או שסתם שכחתי מהם. ספוטיפיי לקחה את זה צעד אחד קדימה והצליחה איפה שהרדיו וחברים לא היו מצליחים בחיים, להכיר לי מוזיקה חדשה ואפילו, רחמנא ליצלן, מוזיקה שנעשתה בשנים האחרונות. לדוגמה, היא זיהתה לפי הטעם המוזיקלי שלי שכולל להקות כמו Muse, Queen ו-Garbage, שאני עשוי לאהוב להקות כמו Royal Blood ו-Queens of the stone Age והיא צדקה - שירים כמו How did we get so dark ו-Feet don't fail me down שהכרתי רק בחודש האחרון נכנסו לרשימה מצומצמת של שירים שאני מסוגל לשמוע ב-Repeat מספר דו ספרתי של פעמים.

כל חויית השימוש בספוטיפיי מתוכננת כדי להכיר לכם מוזיקה שלא הכרתם בעבר. השירות הזה מנסה להציע לכם מוזיקה חדשה לאן שלא תלכו: Release Radar מציג לכם שירים חדשים מאמנים שנמצאים בפלייליסטים שלכם, או כאלו שספוטיפיי חושבת (וצודקת לרוב) שהשירים החדשים שלכם יוכלו למצוא חן בעיניכם. ה-Daily Mix שאחד או יותר ממנו (תלוי עד כמה מגוון הטעם המוזיקלי שלכם ולכמה ז'אנרים אתם מאזינים במקביל) הם פלייליסטים שנוצרים אוטומטית על בסיס שירים מהאוסף שלכם יחד עם שירים נוספים שספוטיפיי סבורה שתאהבו. ב-Discover (בתוך Browse) מרוכזות הצעות לאלבומים ושירים שאתם עשויים לאהוב - כאשר מוצגת גם הסיבה מדוע השיר הספציפי הזה מופיע שם ("Similar to Mashina", "Suggested to you based on Alice In Chains") ואפילו חלק מהפלייליסטים שמוצגים בדף הבית מושפעים מהטעם המוזיקלי שלכם, ומהדברים שהאזנתם להם לאחרונה. ספוטיפיי היא הטובה בקטגוריה בכל הקשור לפלייליסטים הן מבחינת איכות והן מבחינת כמות. העורכים המוזיקליים של החברה בונים מאות פלייליסטים בהתאם לסיטואציה (שירים לסופ"ש, שירים למצבי רוח שונים, שירים ללימודים), פלייליסטים לפי ז'אנר מוזיקלי ועוד. בכל מקום שבו אתם נמצאים באפליקציה, בין אם זה אמן מסוים, שיר מסויים או פלייליסט, תוכלו להכנס ל"רדיו"שלו, ניחשתם שוב - רצף של שירים בהשראת המוזיקה שהאזנתם לה. הכל רק כדי לגרום לכם לא להסתפק רק במוזיקה הקבועה שלכם.

ממשק המשתמש של ספוטיפיי, גם אם אינו מהפכני, הוא עדיין הנוח והמזמין ביותר מבין כל האופציות האחרות בשוק. זו כמובן התרשמות סובייקטיבית, אבל מעשית, היה לי קל מאוד להתרגל אליו ולמצוא בו את כל הדברים הבסיסיים שמחפשים בדקות הראשונות באפליקציית מוסיקה. מה שכן מפריע לי מעט הוא דף האמן שכולל לכל היותר כחמישה שירים ברשימת השירים הפופולריים שלו, בעוד בשירותים המקבילים ישנן רשימות ארוכות בהרבה. למה זה כל כך מפריע? עניין של הרגל. נזכרתי באמן כלשהו, בא לי לשמוע את הלהיטים הגדולים שלו או סתם להזכר בשמות שלהם, רשימה בת חמישה שירים זה פשוט לא מספיק, ולמי יש כוח להתחיל לחפש אוסף שלו בין האלבומים. אגב, האלבומים בדף האמן מופרדים לפי אלבומים מלאים, סינגלים או אוספים. זה נכון בעיקר לאמנים לועזיים. אצל אמנים עבריים ההפרדה הזאת בין אוספים לאלבומים רגילים עדיין לא קיימת.

בזמן הניגון של חלק מהשירים מופעל שירות של Genius בשם Behind The Lyrics המציג עובדות שונות יחד עם מילות השיר. זה נחמד, אבל דורש יכולת קריאה מהירה מאוד באנגלית. מה אם רוצים רק לצפות במילות השירים? אין אפשרות כזאת.

בתוך הגדרות האפליקציה מצאתי אוצר קטן: Crossfade, המאפשר מעבר הדרגתי בין שיר לשיר בלי הפסקה ביניהם. ניתן לשלוט אפילו על משך הזמן שבו תהיה חפיפה בין השירים. הגדרת ברירת המחדל של איכות הצליל של Sotify היא 160 Kbps, נמוך מזה של DEEZER ו-Apple. עם זאת, מדובר בעניין של הגדרה שניתן לשנות (כמובן, במחיר של צריכת נתונים גדולה יותר) דרך ההגדרות לכ-320 Kbps. לאחר השינוי לא הצלחתי לזהות הבדל כלשהו באיכות השמע בין ספוטיפיי למתחרות. אם גם זה לא מספיק לכם, תאלצו לוותר על ספוטיפיי ולעבור ל-DEEZER או ל-TIDAL המציעות מסלולים יקרים יותר עם מוזיקה באיכות Lossless.

ספוטיפיי לא מסתפקת בהתאמה לכל פלטפורמה אפשרית בשוק, היא גם נכנסת לתוך אפליקציות אחרות, ברשות כמובן. זוכרים את Vi? היא יודעת לקחת פלייליסטים היישר מהחשבון שלכם ולנגן לכם אותה מתוך האפליקציה שלה. גם האפליקציה של Jaybirdיודעת להתחבר אל חשבון הספוטיפיי שלכם ולהציג את הפלייליסטים שלכם דרכה. האינטגרציה המפורסמת ביותר היא זו של ספוטיפיי עם Waze. יש כאן יחסי גומלין בין האפליקציות: אם שתיהן מותקנות על הסמארטפון שלכם, תוכלו למצוא ב-Waze את הלוגו של ספוטיפיי שיאפשר לכם שליטה על ניגון השיר מבלי לצאת מתוכנת הניווט. במקביל, אם החלטתם לעבור רגע לספוטיפיי, הנחיות הניווט מ-Waze ימשיכו להופיע בחלקו העליון של מסך האפליקציה.

אינטגרציה עם Waze (צילום: גד גניר)

ספוטיפיי מיישרת קו עם התמחור של המתחרות שלה בשוק המקומי: 19.90 לחודש במסלול הפרמיום כאשר החודש הראשון הוא בחינם. בניגוד ל-DEEZER ולאפל מיוזיק, ספוטיפיי אינה מציעה מסלול משפחתי, כזה הכולל יותר ממנוי אחד במחיר נמוך יותר, וחבל. טיפ קטן שיחסוך לכם 19.90 ש"ח באופן חד פעמי: במקום לקבל את ההטבה דרך רישום רגיל לספוטיפיי, הכנסו לתיבת הדואר הנכנס שלכם ב-Waze. אתם תמצאו שם הודעה מ-Waze וספוטיפיי - רישום דרך הקישור שמופיע שם יקנה לכם חודשיים חינם במקום חודש. לספוטפיי גם מסלול חינמי: הוא מאפשר האזנה לפלייליסטים, אך לא מאפשר בחירה ספציפית של שירים. ניתן לדלג בו על כשישה שירים בשעה, וכמובן, הוא כולל פרסומות מפעם לפעם. הוא מבוסס לחלוטין על הזרמה של השירים, איכות הצליל נמוכה יותר ולא תוכלו להוריד שירים מקומית אל המכשיר. אישית, זה מוגבל מדי עבורי.

יותר מכל שירות מוזיקה אחר, ספוטיפיי היא איום קיומי על תחנות רדיו המשמיעות בעיקר מוזיקה. 19.90 ש"ח לחודש זה לדעתי סכום לגיטימי לחלוטין לשלם כדי לקבל רק שירים שאני אוהב, לגלות מדי יום שירים חדשים שמותאמים עבורי אישית ולא לשמוע פרסומות בין לבין. פורום תחנות הרדיו האיזוריות זיהה את האיום הזה כבר לפני חודש ופנה אל שר הבטחון כדי להפסיק את שיתוף הפעולה בין ספוטיפיי לגלגלצ, שיתוף פעולה הכולל העלאת פלייליסטים של שדרני גלגלצ לאפליקציה וקידום נרחב בתחנת הרדיו לפלייליסטים האלו. לשר הבטחון ליברמן אין סמכות להתערב בתכני גלגלצ, אך גם אם היתה לו, ביטול השת"פ הזה הוא לכל היותר אקמול למשהו שנראה כרגע כמו מחלה סופנית. אחרי חודש וקצת עם ספוטיפיי, זו הדרך היחידה מבחינתי להאזין למוזיקה כשאני בדרכים, ואם תחנות הרדיו רוצות לשרוד, כדאי שיסגלו לעצמן מודל עסקי חדש.

בשבוע האחרון עלתה שיאומילכותרות עם ההכרזה שמעתה והלאה היא מתחייבת לשמור על מרכיב רווח שלא עולה על 5% ממחיר המוצרים שהיא משווקת. במשך שנים שיאומי מכרה סמארטפונים, טאבלטיםומוצרי אלקטרוניקה אחרים עם מפרט נאה במחירים שוברי שוק, וההכרזה האחרונה היא הצהרת כוונות ייחודית ומעודדת מאוד, גם אם לא תחדש יותר מדי ספציפית אצל היצרנית הזאת. המחשבים הניידים של שיאומי שהראשונים שבהם הוצגו לפני כשנה וחצי, עומדים בקריטריונים שהציבו הסמארטפונים שלה: הם נראים טוב ובנויים כהלכה, מגיעים עם רכיבים איכותיים ונמכרים במחירים אטרקטיביים מאוד. מעבר לתמחור האטרקטיבי, דבר נוסף ששיאומי מתמידה בו הוא שפה עיצובית וממשקי משתמש שמזכירים מאוד את המוצרים של יצרנית אחרת, אמריקאית, אפלשמה. בעוד על הקונספט של מחשבים ניידיםדקיקים עשויים מתכת קשה לאפל לטעון לבלעדיות, היצרנית הסינית החליטה הפעם כנראה לוודא שלאף אחד לא ישאר ספק מהיכן ספגה את ההשראה שלה, ובחרה בשם המוכר מדי לסדרת המחשבים הניידים שלה: "Xiaomi Notebook Air".

Xiaomi Notebook Air 13.3. לא מחקתי את הלוגו, הוא באמת לא שם (צילום: גד גניר)

המחשבים של שיאומי מיועדים לשוק המקומי בסין, אך אתרי מכירות סיניים החלו בשנה האחרונה להציע את המחשבים לקונים מרחבי העולם. בחודש נובמבר האחרון החלטתי לנצל את ההנחות של ה-Black Friday כדי לרכוש לעצמי אחד כזה. בחרתי ב-Xiaomi Notebook Air 13, בגרסה עדכנית שהושקה בספטמבר האחרון במקביל לסדרה נפרדת של מחשבים ניידים (גם היא בעלת שם ועיצוב מוכרים, "Notebook Pro") וסמארטפון הפרימיום שלה, Mi Mix 2.

ה-Xiaomi Notebook Air 13.3 שהזמנתי הגיע "בגרסה סינית". לשם הבהרה, אין כרגע גרסה אחרת שניתן לקנות. המחשב מגיע רק בגרסה סינית, מה שאומר שמערכת ההפעלה Windows 10 המותקנת עליו מהמפעל היא בשפה הסינית, שגם כאשר מעבירים אותה לשפה האנגלית, חלקים נרחבים ממנה נשארים בשפת המקור. הדבר הראשון שתפגשו כשתדליקו את המחשב בפעם הראשונה הוא שטף דיבור של קורטנה, ניחשתם נכון, בסינית. כישראליים אין לכם באמת רצון להמשיך לעבוד עם המחשב בצורה הזאת. הפתרון הוא להתקין עליו את Windows מחדש, מעותק אחר של מערכת ההפעלה. ההתקנה המחודשת מוחקת למעשה כל זכר למה שהיה על המחשב הזה קודם, כולל תוכנות ואפליקציות סיניות שממילא אין לכם צורך בהן, ומשאירה אתכם עם מחשב נקי לחלוטין ומוכן לשימוש.

Xiaomi Notebook Air 13.3 (צילום: גד גניר)

המחשב שאני קניתי מגיע בתצורת מפרט חזקה יחסית: מעבד Intel Core i5 - 7200U, מהדור השביעי, Kaby Lake בעל שתי ליבות במהירות 2.5 גיגהרץ בשגרה, ו-3.1 גיגהרץ בפעילות אינטנסיבית. חשוב להדגיש שמדובר במעבד ותיק למדי. הוא הוכרז כבר ברבעון השלישי של 2016, ובינתיים כבר ניתן למצוא בשוק מחשבים שבקרבם פועמים מעבדי הדור השמיני של אינטל. זכרון ה-RAM בתצורה שהזמנתי הוא בנפח 8 גיגה, והאחסון (מסוג SSD) מגיע בנפח 256 גיגה. הרכיב המפתיע במפרט הטכני של ה-Xiaomi Notebook Air 13.3 הוא כרטיס גרפי של NVIDIA מדגם MX150. כרטיס מסך ייעודי שאינו מובנה בלוח האם הוא תוספת שמאפיינת מחשבים ניידים יקרים הרבה יותר אך זה לא אומר שמדובר בחיית גיימינג: התקנתי עליו את Battlefield 1 והוא אכן רץ חלק יחסית עד שהמאווררים החלו לעבוד ברעש חזק. שניות לאחר מכן הבחנתי שהמחשב מתחמם ברמה מטרידה ובחרתי מיוזמתי לנטוש את שדה הקרב. גם משחקים פחות "כבדים"גרפית כמו GTA V, גרמו לו להתחמם באופן קיצוני. כך או כך, את המחשב הזה לא רכשתי לטובת משחקים, רכשתי אותו בשביל קצת פוטושופ, עבודה עם אופיס, גלישה באינטרנט וקצת עריכת וידאו. ה-Xiaomi Notebook Air 13.3 מתמודד עם כל אלו בלי בעיה, ומצויד מספיק טוב כדי להתמודד גם עם עבודה אינטנסיבית יותר.

לטענת שיאומי, המחשב שלה דק יותר ב-13 אחוז מה-Macbook Air של אפל (צילום: גד גניר)

בהשקת הדור הראשון של מחשביה, היה חשוב לשיאומי להראות שלמרות ההשראה החזקה ששאבה מאפל, היא בכל זאת הצליחה להתעלות עליה. ה-Xiaomi Notebook Air דק יותר (בנקודה העבה ביותר שלו) ב-13% ממקבילו האמריקאי, והודות למסגרות מסך דקיקות יותר, הוא גם קטן יותר באופן כללי ב-11% ממושא ההעתקה שלו. אני יודע שהעתקה זה דבר בזוי, וחלק מהקוראים היו פוסלים את המחשב הזה רק בגלל זה, אבל כשאני צריך לקבוע מה דעתי על איך המחשב נראה ובנוי, אם אני מתעלם לרגע ממרכיב ההעתקה, ה-Xiaomi Notebook Air 13.3 נראה מעולה ובנוי לתלפיות. כולו עשוי מתכת, גם גב המסך, גם גוף המחשב. השימוש הנרחב במתכת נותן את אותותיו במשקל הכללי של המחשב שעומד על 1.3 ק"ג. השימוש הנרחב במתכת בגוף דקיק הוא גם ככל הנראה הגורם להתחממות הקיצונית בשימוש במחשב לצורך גיימינג.

פינות המחשב מחודדות מעבר למה שהייתי רוצה אבל מתרגלים לזה. בשנים האחרונות אני נתקל ביותר ויותר יצרניות מחשבים שנכשלות בחלק חשוב בשימוש היומיומי במחשב: קשה לפתוח אותו, או יותר נכון, קשה לפתוח את המסך כי אף יצרנית לא טורחת (משיקולי אחידות עיצובית כנראה) לשלב איזשהו שקע או מגרעת בשוליים הקדמיים של המחשב כדי להקל על המשתמשים למצוא את הנקודה ממנה יפתחו אותו. המחשב הזה הוא בין היחידים שראיתי לאחרונה שמגיע עם שקע כזה ואכן קל מאוד לפתוח אותו. גב המסך חלק לחלוטין ובניגוד לכל יצרנית אחרת שיאומי ויתרה כאן משום מה על הנוהג לעטר אותו בלוגו שלה. אני אישית אוהב את זה ככה: שילמתי כסף טוב על המחשב הזה, למה שהוא ישמש כפרסומת עבור היצרנית שלו? מצד שני, היו כאלו שאמרו לי שהוא נראה קצת כמו מחשב מסט של הפקת סרט שלא הצליחה לסגור חוזה פרסום עם יצרנית כלשהי, או מחשב דמה גנרי שנשלף מתצוגת רהיטים באיקאה.

ה-Xiaomi Notebook Air 13.3 לא רק יפה, הוא גם בנוי היטב. המסך לא מתנדנד במקומו והציר שלו מספק תחושה אמינה. הנקודה היחידה שלגביה יש לי השגה - הפתחים של שקעי ה-USB כנראה לא מיושרים על עשירית המילימטר עם החיבורים עצמם והכנסת התקנים עם החיבור הזה דורשת מידה גדולה מהרגיל של אסרטיביות. לא אסון, אבל כשנקודת הייחוס להשוואה היא מחשבים של אפל, עדיין יש הבדל מסוים באיכות הבנייה. מבחינת שקעים אגב, יש כאן את כל מה שצריך, אבל לא יותר מזה: שני שקעי USB סטנדרטיים, שקע HDMI בגודל מלא, שקע אזניות ושקע USB Type C המשתמש גם כשקע הטעינה של המחשב.

המקלדת של Xiaomi Notebook Air 13.3 נוחה בצורה מפתיעה: היא מרווחת, מסודרת בצורה סטנדרטית בלי פשרות והזזות של מקשים מהמקום שבו הייתי מצפה למצוא אותם. הייתי שמח אפילו יותר אם הכפתורים היו נלחצים יותר פנימה, אבל בהחלט אפשר להסתדר עם מה שיש. משטח העכבר מרווח גם הוא, מדויק מאוד, ונוח לשימוש. הכפתורים מובנים בחלקו התחתון ולא מרעישים יותר מדי. בפינה הימנית העליונה שלו נמצא קורא טביעות אצבעות שמשמש לכניסה למחשב דרך Windows Hello. הקורא משובח: מדויק, זריז מאוד וכמעט ולא קורה שהוא לא מצליח לזהות את האצבע שלי.

המקלדת ומשטח העכבר ב-Xiaomi Notebook Air 13.3 (צילום: גד גניר)

המסך, בגודל 13.3 אינטש וברזולוציה של 1920 על 1080 פיקסלים נראה מצוין. פאנל IPS מבטיח זויות צפייה רחבות, ותאורת המסך חזקה מאוד. רוב הזמן בעבודה בבית השתמשתי בבהירות ברמה של 40% ולא חשתי צורך בבהירות גבוהה יותר. המסך לא מצטיין בצורה יוצאת דופן בכל הקשור לעושר צבעים, אבל רחוק מלהראות דהוי, אך הבעיה האמיתית היא הגימור המבריק שלו: זה לא מסך מגע כך שאין סיבה שיתכסה בטביעות אצבעות, אבל את מקומן תופס אבק, שכל גרגר שלו משום מה בולט לעין כאן יותר מברוב המחשבים שיצא לי לבדוק. מעבר לעניין האסתטי, יש כאן בעיית שימושיות מסויימת: בעבודה בחוץ או בבית קפה, ההשתקפויות על המסך עשויות להפריע בעיקר בעבודה עם ממשקים כהים או בצפייה בסרטים בסצינות חשוכות. הרמקולים של המחשב, מבית AKG מייצרים שמע איכותי מאוד יחסית למחשב נייד, בין הטובים שיצא לי לשמוע, ובעוצמה מרשימה.

Xiaomi Notebook Air 13.3 (צילום: גד גניר)

שיאומי טוענת של-Air 13.3 שלה חיי סוללה של כ-8 שעות שימוש. לא יודע מה כולל השימוש ששיאומי מתייחסת אליו, אבל אצלי הוא שרד קצת יותר מ-5 שעות, שזה משמעותית נמוך יותר ממה שהיצרנית הבטיחה, אבל מתקבל על הדעת במחשב עם כרטיס גרפי ייעודי. הסוללה נטענת כאמור דרך שקע USB Type C. זה לא אומר שתוכלו לחבר אל המחשב את הסוללה החיצונית הלא ממותגת שקיבלתם כמתנה באירוע החברה האחרון שלכם, אבל זה כן אומר שישנן בשוק סוללות חיצוניות שיודעות לטעון את המחשב, בדיוק כפי שהן יודעות לעשות זאת עם מחשבי Apple. כל מה שצריך לוודא כשקונים סוללה או מטען נוסף עבור המחשב זה שהם תומכים בתקן PD - Power Delivery. המטען המקורי מאפשר טעינה מהירה יחסית ובתוך כחצי שעה לקבל טעינה של כ-50% מקיבול הסוללה ממצב פרוק לחלוטין.

על ה-Xiaomi Notebook Air 13.3 שילמתי בזמנו מחיר מציאה, כ-719 דולר. עד שהמחשב הגיע פיזית אליי נוספו למחירו גם מע"מ ודמי משלוח, מה שהסתכם במחיר של כמעט 3000 ש"ח. נכון להיום אני לא מכיר בישראל אלטרנטיבה בעלת מפרט דומה ורמת גימור שכזאת במחיר כזה. הבשורות הטובות הן שהדגם הזה הוחלף ע"י דגם בעל מעבד חדש יותר. הבשורות הרעות הן שהוא עולה כרגע משמעותית יותר, כ-3500 ש"ח לפני ההוצאות הנלוות שציינתי. מעבר לכך ההרפתקה של ייבוא מחשב נייד שלא נמכר בארץ כוללת ויתור על מקשים בעברית (ניתן לחרוט בארץ בתוספת תשלום), קניית מתאם למטען או קניית מטען חדש, והמוקש העיקרי: נכון להיום אין אחריות בישראל למחשב כזה. ולמרות הכל, תענוג לעבוד עליו: הוא מתמודד בקלות עם כל פעולה שאני מבצע איתו, המסך והרמקולים איכותיים מאוד, וכן, אפילו הגימור והעיצוב (למרות ההעתקה הבוטה) תורמים המון לחויית השימוש. רוצים גם כזה, אבל חוששים מיבוא אישי של מחשב שלא נמכר בארץ? בסוף חודש פברואר התחייב היבואן הרשמי של שיאומי בישראל כי בקרוב תיפתח בישראל חנות רשמית ראשונה, בה ניתן יהיה לרכוש בין השאר גם מחשבים ניידים. שאלת השאלות כאן היא שאלת המחיר: אם ביבוא רשמי המחיר ישאר אטרקטיבי, המחשב הזה יכול להפוך ללהיט. אם על מחירו יועמסו הרבה מעבר לחמשת אחוזי הרווח ששיאומי רוצה לעשות על מוצריה, התחרות שלו תהיה קשה הרבה יותר.

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 גרמיןהיתה בבעיה. היא עדיין הרויחה יפה ממכירת מכשירי GPS לכלי רכב, אך כניסתם של סמארטפונים והמעבר לניווט באמצעותם הביא את החברה האמריקנית להבנה שעליה למצוא מנועי צמיחה חדשים. לאור הניסיון שצברה עם מכשירי ניווט, טבעי היה שתכנס לתחום המחשוב הלביש למעקב אחר פעילות. לצד שעוני ספורט מתוחכמים ומקצועיים, החלה גרמין להציע צמידי פעילות. מה ההבדל? בתיאוריה, מה שמפריד בין שני סוגי משפחות המוצרים הוא קהל היעד. שעוני ספורט מיועדים לספורטאים רציניים שמתאמנים באופן קבוע. צמידי פעילות מיועדים יותר עבור מי שמעוניין לדעת כמה צעדים עשה באותו יום ואם זה מצדיק הזמנה של המבורגר 200 גרם או 300 גרם במסעדה בערב. ההבדל בין סוגי המוצרים הכתיב גם הבדל משמעותי בטווחי המחירים שלהם, אך במהלך השנים היכולות של צמידי פעילות הלכו והתרבו והתקרבו מאוד לאלו של שעוני ספורט חכמים. ה-vívoactive 3 מגשר בין שתי הקטגוריות האלו: ההגדרה המדויקת של Garmin למוצר הזה היא GPS Smartwatch. הוא זול יותר מסדרות שעוני הספורט "האמיתיים" Fourunner ה-Fenix, אך מתקדם יותר מצמידי הפעילות של החברה.

Garmin vívoactive 3 (צילום: גד גניר)

אז מה vívoactive 3 יודע לעשות? כשעון חכםהוא יודע לעשות את הברור מאליו, להציג את ההתראות המגיעות לסמארטפון אליו הוא מחובר. מה שפחות ברור מאליו זה העובדה שגרמין תומכת בשפה העברית במוצריה, בניגוד ללא מעט ממתחרותיה. vívoactive 3 לא רק מציג את ההתראות בעברית. אם תרצו, תוכלו להגדיר שאפילו ממשק המשתמש שלו יהיה בשפת הקודש. הבשורות הרעות הן שבניגוד לשעונים אחרים, לא תוכלו להגדיר מאילו אפליקציות תקבלו התראות לשעון. כל מה שיופיע בוילון ההתראות בטלפון שלכם, יוצג גם בשעון. מעבר לכך, בחו"ל גרמין מתגאה בכך שהשעון תומך בפלטפורמת התשלומים שלה, Garmin Pay אם כי בישראל הפלטפורמה הזאת עדיין לא נתמכת אז תשכחו מכל העניין. מה שמפתיע כאן לטובה זה ההיצע המגוון של אפליקציות הזמינות לשימוש עם השעון הזה: עיצובי שעונים (Watch Faces) חיבור לאפליקציות ספורט אחרות, וכל מה שבטווח שבין אפליקציית רשימות לבין אפליקציה לאיתור הרכב שלכם בחניה.

ועדיין, מדובר בשעון המוכוון למעקב אחר פעילות, וכאן גרמין עושה עבודה מצויינת: מלבד מדידה מדוייקת למדי של צעדים ודופק, ה-vívoactive 3 יודע להציג את רמות ה-Stress שלכם. איך הוא מודד אותו? פשוט מאוד, באמצעות מדידת דופק בזמן מנוחה: אם הדופק שלכם גבוה מאוד כשאינכם זזים באופן קבוע, השעון ידווח לכם שרמת ה-Stress גבוהה מהרצוי. זוכרים כמה התלהבתי מהיכולת של Gear Sportלזהות באופן אוטומטי כשאני בפעילות, מבלי שהפעלתי באופן ידני את המעקב הזה? אז גם כאן יש משהו בסגנון, Garmin Move IQ, מנגנון המזהה פעילות ספורטיבית של למעלה מעשר דקות. בניגוד לשעון של סמסונג, הפעילות הזאת לא תרשם כחלק מהפעילויות הקבועות שלכם, אבל ניתן יהיה לבדוק אחריה את הביצועים שלכם. הודות ל-GPS המובנה, האפליקציה תדע להציג לכם בתום הפעילות את המסלול שעשיתם על מפה. האפליקציה יודעת להציג לכם תובנות כמו כמה זמן אתם ישנים ביחס למשתמשים אחרים בקבוצת הגיל שלכם (אני ישן יותר מ-45% מהם), כמה צעדים אתם עושים ביחס לאחרים כמה קומות אתם מטפסים ועוד. עוד משהו שמאוד אהבתי באפליקציה זה את לוח השנה שמציג תויות צבעוניות בכל יום שמציגות נתונים שונים שהשעון אסף: הישגים מיוחדים אליהם הגעתם באותו יום (Badges), כמה זמן ישנתם, מה היה הדופק שלכם במנוחה ומה הדופק המקסימלי, רמת ה-Stress, וכמובן כמות הצעדים. ויזואלית, לא היה מזיק לאפליקציה מקצה שיפורים, אבל ברמה הפונקציונלית היא מעולה. מה בכל זאת חסר לי? אין ל-vívoactive 3 נפח אחסון פנימי, מה שאומר שאם אתם רוצים לשמוע מוזיקה, תתארגנו בנפרד על נגן, או שתקחו את הסמארטפון איתכם. ישנם לא מעט שעונים בשוק שכוללים נפח אחסון פנימי, מה שמשחרר את המשתמש מהצורך לקחת איתו מכשיר נוסף. פשוט מחברים את אזניות הבלוטות'ישירות לשעון ויוצאים לדרך בלי צורך ברצועת זרוע. כאן אין את זה וחבל.

Garmin vívoactive 3, מעקב אחר פעילות (צילום: גד גניר)

Garmin vívoactive 3, יודע לזהות תבניות ולספק תובנות (צילום: גד גניר)

Garmin vívoactive 3, מעקב אחר פעילות (צילום: גד גניר)

Garmin vívoactive 3, מסך הבית של האפליקציה ביום מלחיץ בעבודה (צילום: גד גניר)

Garmin vívoactive 3, תצוגת לוח שנה (צילום: גד גניר)

מסך השעון הוא מסך מגע, אך ישנן דרכים אחרות לשלוט בשעון. בצד השמאלי של השעון ישנו פס מגע איתו ניתן לגלול בין המסכים השונים. חייב להודות שלא התחברתי לצורת השליטה הזאת והעדפתי להסתפק בניווט באמצעות מסך המגע. הכפתור בצד ימין מכניס אתכם לתפריט הפעילות שלכם ומאפשר לכם להפעיל מעקב באופן מיידי.

Garmin vívoactive 3, הכפתור בצד מכניס אתכם לתפריט הפעילות (צילום: גד גניר)

Garmin vívoactive 3, האיזור המקווקו הוא פס מגע (צילום: גד גניר)

נקודת התורפה הגדולה ביותר של השעון לטעמי הוא העיצוב שלו. בניגוד לסדרת ה-Fenix היוקרתית של החברה, השעון הזה נראה זול למדי ומצועצע. לא שמים לב לזה בהתחלה, הוא מאוד פוטוגני כצפוי בתמונות היח"צ, אבל במבט מקרוב מבחינים בכך שגרמין כנראה לא רוצה לאיים על הסדרות היותר יוקרתיות שלה. החישוק הכסוף מסביב למסך אמנם עשוי מתכת, אבל נשרט די בקלות (מזכיר לכם, מדובר בשעון המיועד לפעילות) הפלסטיק השחור של גוף השעון פשוט למראה, כמו גם הרצועה. במקרה של הרצועה, יש מה לעשות בניגון: יש לה מנגנון Quick Release שמאפשר החלפה בצורה פשוטה וקלה מאוד לכל רצועה אחרת ברוחב 20 מ"מ. למרות שהוא נראה פשוט, הוא עמיד למדי, ומוגן בפני מים בתקן 5 ATM, כלומר, עמידות במים בעומק של עד 50 מטר.

Garmin vívoactive 3, עם GPS מובנה (צילום: גד גניר)

Garmin vívoactive 3, יודע לעקוב אחר מגוון סוגי פעילות גופנית (צילום: גד גניר)

Garmin vívoactive 3, מעקב אחר הדופק (צילום: גד גניר)

המסך של vívoactive 3 לא נראה מרשים כמו מסכים של שעונים חכמים אחרים אבל הוא יותר פונקציונלי מהם. זה מסך שמזכיר יותר מסכים של שעונים סטנדרטים ופחות מסכי סמארטפונים וטוב שכך: הוא מתפקד הרבה הרבה יותר טוב באור יום ומחזיר אור. אין צורך ברמת בהירות גבוהה, אין לכך משמעות בסוג כזה של מסך. כפועל יוצא מכך שהוא לא נדרש להאיר בעוצמה כדי להתמודד עם אור השמש, הוא צורך שבריר מצריכת הסוללה של מסך AMOLED ססגוני ומרשים. אם אני צריך לבחור בין סוללה שתחזיק מעמד מספר ימים לבין מסך מרהיב שיאכל את סוללת השעון בתוך כיממה, אני בוחר בחופש מלזכור לטעון אותו בלילה בלי יותר מדי התלבטויות.

ואכן, vívoactive 3 מציג חיי סוללה ששעונים חכמים של חברות כמו Huawei, סמסונג, LG ואחרות יכולים לקנא בו: תיאורטית הוא אמור להספיק לכ-7 ימי שימוש רצופים במהלכם תקבלו התראות מהטלפון. שימוש ב-GPS יקצר משמעותית את הזמן הזה, מה שמסביר את העובדה שלי אישית הוא שרד לכל היותר חמישה ימים ללא טעינה, גם מאוד מכובד.

Garmin vívoactive 3 (צילום: גד גניר)

מחירו של vívoactive 3 ביבוא רשמי הוא 1320 ש"ח. בטווח המחיר הזה יש לו התמודדות לא פשוטה עם מוצרים נוצצים ואטרקטיביים ממנו: השעונים החכמים של וואוויוסמסונג מציעים מסכים מרשימים יותר, עיצוב נאה יותר ומחיר זול יותר. עם זאת, את שניהם הוא מנצח בלי בעיה בכל הקשור לשימושיות: השעון הזה יחזיק מעמד הרבה יותר זמן מהם ללא טעינה ויתפקד טוב בהרבה באור יום.

בניגוד למה שמספרת האגדה האורבנית, ממציא הסגוויילא נהרג בעודו מאבד שליטה על המצאתו ומזנק מצוק אל מותו. נכון להיום, ממציע הסגוויי, דין קיימן הוא בן 67 וחי באושר ועושר. מי שכן מת, ב-2010, בצורה הטראגית הזאת הוא יזם בשם ג'ימי הסלדן שרכש מוקדם יותר באותה שנה מקיימן את הבעלות על החברה. לדברי אדם שהלך עם כלבו באיזור, עולה כי הסלדן ניסה לפנות את הדרך עבורו ועבור כלבו, אך לרוע מזלו התדרדר לאחור. העובדה שמדובר בטעות אנוש ולא בתקלה טכנית לא באמת עודדה מישהו בחברה, והלקח היחיד שניתן ללמוד מהאירוע הזה הוא שהדרך הטובה ביותר להמנע מליפול מצוק בעודכם רכובים על סגוויי, היא להשתדל לא לרכב בקרבת צוקים על סגוויי. מאז הספיקה החברה להחליף כמה וכמה בעלויות, עד שבשנת 2015 נרכשה ע"י Ninebot, חברה שייצרה בעצמה רכינועיםואף נתבעה על הפרת פטנטים ע"י סגויי עצמה, כשנה קודם לכן.

Segway MiniPlus (צילום: גד גניר)

ה-Segway MiniPlus שהגיע אליי לבדיקה השבוע הוא המתקדם והיקר ביותר בקטלוג הרכינועים של החברה שהגיעו לאחרונה לישראל. הוא מציג שיפור כמעט בכל אספקט במפרט הטכני שלו ביחס ל-Segway MiniProשבדקתי לפני כשנה וחצי: הטווח שלו ארוך יותר (35 ק"מ לעומת 25 ב-Pro), קוטר הצמיג מעט גדול יותר, מה שמשפר את היציבות שלו וההתמודדות עם מכשולים, יש לו מרווח גדול יותר לרגליים והעמידות שלו למים משופרת. החידוש הגדול שה-Segway MiniPlus מבטיח להביא לעומת כלים אחרים של החברה הוא ביכולת שלו לנוע לבד, בלי רוכב. ב-Segway MiniPro ניתן היה לשלוט באמצעות הסמארטפוןדרך האפליקציה של Segway. האפשרות הזאת עדיין קיימת, אבל ל-MiniPlus מצורף שלט רחוק שמאפשר לכם לשלוט בו בצורה מדוייקת ונוחה למדי, בלי סמארטפון. בנוסף, ניתן לקנות בנפרד מצלמה ייעודית של שיאומי שמתחברת אל מוט ההיגוי, ותאפשר לכם לצלם תוך כדי שליטה מרחוק.

Segway MiniPlus במרכז השלט, בצד שמאל, לחצן "מצב כלב" (צילום: גד גניר)

אם זה לא מספיק, הכירו את "מצב כלב": לחיצה על הכפתור עם האייקון של הכלב בשלט וה-Segway יתחיל לעקוב אחריכם לכל מקום מבלי שתצטרכו לכוון אותו. בכנות? זה הפיצ'ר שהכי חיכיתי לבדוק ברכינוע הזה, ובניתי עליו לא מעט: בדמיוני ראיתי אותו סוחב לי תיקים וקניות (בחו"ל ניתן לרכוש אפילו סל מותאם) ובאופן כללי מסונג'ר נמרצות. הבעיה שבמציאות הכלב הזה די גמלוני. הוא עוקב באופן עיוור אחר השלט, מה שאומר שהוא לא יודע לחמוק ממכשולים. הבעיה היותר גדולה היתה שלעיתים הוא קלט באיחור כשהפסקתי ללכת. במצב כזה, כלי שנוסע במהירות מקסימלית של 13 קמ"ש (אם לא הסרתם את ההגבלה, ואז המהירות גבוהה יותר) ושוקל קצת יותר מ-16 קילו מנסה ללא הצלחה להאט במרחק בלימה בלתי אפשרי ופשוט מתנגש בכם. לא תצאו מזה עם חבלות, אבל זה לא נעים, ויכול להיות אפילו פחות נעים עבור קרטון הביצים ושאר המצרכים שתכננתי להעמיס עליו. בשלב מאוחר יותר גיליתי שניתן להגביל ספציפית במצב כלב את המהירות המקסימלית שה-Segway MiniPlus מפתח. כשהפחתתי את המהירות הזאת למינימום (4 קמ"ש), הוא הפסיק כמעט לחלוטין להתנגש בי, אבל פתח פערים בלתי מתקבלים על הדעת במעקב אחרי, כי מה לעשות, אדם בוגר הולך במהירות גבוהה יותר. בקיצור, מצב כלב בשלב זה הוא בעיקר גימיק אם כי ניתן להיות אופטימיים ולקוות לעדכון גרסה שישפר את המצב.

Segway MiniPlus, קחו בערבון מוגבל את הקטע בוידאו שמדבר על מעקב אוטומטי (צילום: גד גניר)

על מה שחסר לו באינטליגנציה במצב כלב, הוא מפצה בשאר הזמן בהתנהגות מופתית ובשמירה על בטיחות הרוכב. בניגוד ל-"הובר בורדים", הוא לא מנסה להפיל אתכם כשאתם עולים עליו. להיפך, ברגע שתניחו עליו רגל, הוא יתייצב במקומו עד שתעלו עליו את הרגל השנייה. מאותו רגע, הנסיעה עליו היא תענוג, כפי שהיה גם ב-MiniPro. למרות הזמן שחלף מאז הפעם האחרונה שניסיתי אותו, למרות שמעולם לא עברתי את שלב גלגלי העזר באופניים, למרות שאני טיפוס שאוהב קרקע יציבה, למרות שלא ניחנתי בקואורדינציה מרשימה, עדיין, בתוך שניות התרגלתי לרכיבה עליו. בתוך דקות הרגשתי כבר חופשי לפתח מהירות, לרכב על מדרכות משובשות, לנסוע בעליה או בירידה (בתנאי שהזוית אינה תלולה יותר מ-15 מעלות) ובאמת להנות מכל הסיפור. ה-Segway MiniPlus יודע לזהות את הרכינה הכי עדינה קדימה ולתרגם אותה לתנועה. אין טבעי מהתנועה הזאת כדי לשלוט בכלי מהסוג הזה ולאחר מטרים בודדים של נסיעה כבר לא ממש הקדשתי תשומת לב לצורך לרכון קדימה, הכל פעל בצורה מאוד טבעית. הסיבוב מתבצע ע"י הסטה לצדדים של המוט במרכז באמצעות החלק הפנימי של הרגליים. ב-MiniPro ניתן היה לכוונן את גובה המוט הזה כך שיתאים לגובה הברכיים שלכם. ב-MiniPlus ויתרו על האפשרות הזאת וחבל, אבל זה לא אסון גדול: אפילו אני, על 1.89 המטרים שלי, הצלחתי בתוך זמן קצר למצוא את הדרך הנוחה לשלוט במוט הזה.

Segway MiniPlus (צילום: גד גניר)

ה-Segway לדגמיהם השונים, רשאים לנוע על מדרכות. המהירות המירבית המותרת בחוק לנסיעה על כלים מסוג זה היא 13 קמ"ש, וזו המהירות שאליה ה-Segawy MiniPlus מוגבל. "מוגבל"זה מושג מאוד נזיל בהקשר הזה. רוצים לנסוע יותר מזה? לחיצה באפליקציה על פקד "הגבלת מהירות"ישחרר את ההגבלה הזאת ויאפשר לכם לנסוע במהירות מירבית ולא אחראית של 20 קמ"ש. אגב אם מדברים על רכיבה אחראית, מסתבר שאם עברתם את גיל 18, אין הכרח לחבוש קסדה בנסיעה על כלי כזה או על אופניים חשמליים בנסיעה עירונית. זה לא תמיד היה ככה, אבל בשנת 2011 עודכן החוק, טרם עידן כניסת האופניים החשמלים לאופנה, ואולי כעת הגיע הזמן לשקול בשנית את הפטור הזה. עם כל הביטחון וההרמוניה שהיתה לי עם ה-Segway MiniPlus, העדפתי לשים קסדה על הראש בכל פעם שעליתי עליו למרות שהחוק לא מחייב זאת. זה פחות הפחד מנפילה ויותר הפחד מחוסר התמצאות: כשאתם על ה-MiniPlus נוספים לגובה שלכם עוד כמה ס"מ, וקסדה יכולה להפוך לשימושית הרבה יותר בפגישה אקראית עם ענפים או משקופים.

מלבד ביטול הגבלת המהירות ושליטה על הסגוויי כשאתם לא עליו פיזית, באמצעות האפליקציה תוכלו לשלוט על צבעי ועוצמת התאורה שלו: בפנס הראשי הקדמי, בתאורת הבלמים האחורית ואפילו בגלגלים. מעבר לכך, דרך האפליקציה תוכלו לקבל חיווי של מספר הק"מ שנותרו לכם עוד לנסוע לפני שתזדקקו לטעינה נוספת.

Segway MiniPlus (צילום: גד גניר)

מחירו של ה-MiniPlus הוא 4500 ש"ח. זה טיפה פחות יקר ממחירו של ה-MiniPro לפני שנה וחצי, אבל זה עדיין יקר הרבה יותר מכל Hoverboard בסביבה. מצד שני, מדובר בכלי מתוחכם בהרבה, בטיחותי ויציב הרבה יותר, ובאופן כללי נוח וכיפי הרבה יותר לשימוש. מחירו של ה-MiniPro אגב, ירד ל-2900 ש"ח. הפער במחיר מגלם בתוכו בעיקר את השלט, מצב הכלב (הפחות שימושי בשלב זה), בלימת זעזועים טובה קצת יותר וטווח ארוך יותר. אם אתם מחפשים דרך דומה להתנייד ממקום למקום, באופן ידידותי יותר לחשבון הבנק שלכם, זו אופציה ששווה בהחלט לקחת בחשבון.

יצרניות הסלולר מחלקות בדר"כ את קטלוג המכשירים שלהם למשהו שנע בין 3 ל-4 סדרות מכשירים: מכשירים זולים לשוק הנמוך, מכשירי ביניים, ומכשירי דגל/פרמיום. מכיוון הצרכנים, לפחות אלו שסמארטפוניםהם נושא לגיטימי לשיחה עבורם, הולכת ונוצרת בשנים האחרונות חלוקה קצת שונה שלוקחת את שתי הקבוצות הראשונות (מכשירי הביניים והמכשירים הזולים) ומסווגת אותה בקבוצה שהשם ההולם עבורה הוא "מכשירי מחאה". רוכשי מכשירי מחאה הם אנשים בעלי משנה סדורה בנוגע לסיבות שהביאו אותם לרכוש מכשיר שאינו מכשיר דגל: הסיבה הראשית שעליה מתבססות כל הסיבות האחרות היא כמובן כספית: נמאס לאנשים האלו לשלם סכומי עתק על סמארטפונים. מכאן זה מתפצל למגוון של תתי סיבות: "בתוך שנה הגלאקסי הפך לג'אנקי של מטענים", "בחיאת, מי צריך אימוג'י AI/ מסך ברזולוציית 2K", "בשביל מה שאני עושה, אני לא צריך יותר מזה", "תכלס אני לא מרגיש הבדל", "ככה אוכל להחליף מכשיר פעם בשנה".

Meizu M6 Note (צילום: גד גניר)

הסמארטפונים מסדרות הביניים של מייזוהם מכשירי מחאה מובהקים. זה לא רק בגלל שהם זולים, וזה לא קשור בהכרח לתמורה שהם נותנים למחיר הזה. זה עניין של מיקום וזיהוי הזדמנויות, ואם לשפוט את ההצלחה של באג בישראל עם המותג הזה, מישהו שם ידע טוב מאוד מה הוא עושה: לא מעט ישראלים בשנת 2018 עדיין הולכים לקניון, לעמדה של אחת המפעילות מתוך כוונה לקנות שם את המכשיר הבא שלהם כאילו אנחנו שוב בסוף שנות ה-90. אלו שההגיון (או המחיר) מכה בהם רגע לפני קניית גלאקסי אס 9או אייפון X, נתקלים במנוסתם מהדוכן בחנויות של באג ובכרזות של Meizu, כשהם מתוסכלים, ממורמרים ומחפשים עסקה טובה.

ה-M6 Note הוא המכשיר החדש ביותר בסדרת מכשירי הביניים של מייזו. במפרט שלו מצפה הפתעה: היצרנית הסינית שהתבססה בעיקר על ערכות שבבים של מדיהטק במכשירים הזולים שלה, ובערכות שבבים של סמסונגבמכשירים היותר יוקרתיים, בחרה בדגם הזה ב-Snapdragon 625 של קוואלקום, מערכות השבבים הפופולריות ביותר בשוק מכשירי הביניים בשנה האחרונה. זכרון ה-RAM בגרסה הספציפית שבדקתי הגיע בנפח של 4 גיגה יחד עם אחסון בנפח של 64 גיגה הניתן להרחבה באמצעות כרטיס זכרון. מערכת ההפעלה כאן היא Flyme של מייזו, המבוססת על אנדרואיד בגרסה הלא חדשה במיוחד 7.1.2. השילוב של ערכת השבבים הזאת, יחד עם נפח זכרון ה-RAM הזה ונפח האחסון הזה הוא שילוב נפוץ למדי בשוק. תוכלו למצוא אותו בארץ במכשירים של שיאומי כדוגמת ה-Redmi Note 4ו-Mi A1, ובחו"ל במכשירים של מוטורולה, אסוס ו-VIVO. זה שילוב נהדר למשתמש הממוצע שצריך בעיקר וואטסאפ ופייסבוק בסמארטפון שלו: ערכת שבבים חסכונית, מספיק RAM כדי להשאיר אפליקציות פתוחות ברקע ולעבור ביניהן במהירות, וזכרון פנימי שגם עם קבוצות וואטסאפ פעילות במיוחד, יספק לכם מרווח נשימה לפני שתצטרכו לבחור איזה תמונות למחוק. המכשיר זריז למדי ופועל חלק רוב הזמן. הממשק של מייזו שהחל את דרכו בניסיון להדמות כמה שיותר לזה של iOS חזר במהלך השנים האחרונות למקורות, ואימץ בחזרה מוסכמות של אנדרואיד. אם לפני שנתיים רטנתי על כך שהממשק של מייזו לא מאפשר שליטה בנפרד על עוצמת השמע של ההתראות והמדיה, או על כך שלחיצה ארוכה על פקדים בוילון ההתראות לא מובילה אל התפריטים שלהם, הרי שהיום כל הדברים האלו סודרו, והדבר הכמעט יחיד שמשווע כאן לעדכון הוא העיצוב שנראה כאילו לא השתנה במשך שנים. הבאג היחיד שנתקלתי בו בשימוש במכשיר הוא באג בעל פוטנציאל נזק הרסני: בניתוק מאביזר בלוטות', במקום שהמוזיקה תיפסק, היא עוברת לפעמים משום מה אל הרמקול. תארו את הסיטואציה הזאת במשרד בדיוק כשאתם מאזינים לפלייליסט כמו Guilty Pleasures בספוטיפיי, ומחליטים להסיר את האזניות ולשבת לצהריים עם חברים לעבודה. ההעדפה המוזיקלית שלכם תהפוך בוודאות לנושא השיחה בארוחה הזאת.

קורא טביעות האצבעות מקדימה (צילום: גד גניר)

גימור מתכתי, אם היינו בשנת 2016 זה היה נחשב מכשיר בעיצוב יוקרתי (צילום: גד גניר)

יש במכשיר הזה הפתעה טובה אחת ביחס לשאר המכשירים ברמת המחיר שלו. המסך הוא לא ההפתעה הזאת. זה לא שהמסך גרוע: עוצמת התאורה המקסימלית שלו סבירה בהחלט, הרזולוציה היא רזולוציית הסטנדרט בטווח המחיר הזה, 1920 על 1080 פיקסלים והתמונה חדה. הדבר היחיד שמפריע הוא שהלבן הוא לא כך כך לבן ונוטה לאפרוריות מסוימת, אם כי לא מדובר במשהו חריג או בלתי נסבל.

מערך הצילום הכפול של Meizu M6 Note (צילום: גד גניר)

ה-M6 Note הוא ככל הנראה מאחרוני המכשירים בשוק שיציעו יחס מסך של 16:9. המעבר של של רוב היצרניות בשוק למכשירים עם מסך מקצה לקצה ומסכים עם מגרעת, הגלה את סורק טביעות האצבע אל גב המכשירים שלהן. ב-M6 Note הוא עדיין מקדימה, גדול וקל לאיתור. העיצוב של המכשיר הזה באופן כללי לא מרגש במיוחד. עד לפני זמן לא רב, שימוש במתכת בגב המכשיר היה סממן ליוקרה, אך כיום אין בו שום ייחוד, גם לא במכשירי ביניים.

יכולות המצלמה הם מקור האכזבה מספר אחד של רוכשי מכשירי מחאה. מבקרי גאדג'טים כמוני מהללים את המכשירים האלו, מספרים איזו תמורה נפלאה הם מספקים למחיר, ויודעים להגיד שהמצלמה לא רעה, שוב, ביחס למחיר המכשיר. ואז אותם אנשים מגיעים הביתה, מנסים לצלם את הילדים שלהם משתוללים בחדרם, מקבלים תמונות מטושטשות ומרוחות, ומתחרטים בדיעבד שלא קנו מכשיר יקר יותר שיצליח להנציח את הרגעים האלו. הבשורות הרעות הן שגם ה-Meizu M6 Note יתקשה לצלם ילדים בתנועה בתאורה סטנדרטית בתוך דירה. הבשורות הקצת יותר טובות הן שמלבד התסריט הזה שאיתו גם מכשירים יקרים יותר יתקשו להתמודד, מערך הצילום הכפול של Meizu M6 Note עושה עבודה מצויינת ומפתיע ממש לטובה. בחינה של הנתונים הטכניים לא מצביעה על משהו יוצא דופן ברמת המחיר הזאת: מצלמת 12 מגה פיקסל עם צמצם f/1.9, מצלמה משנית ברזולוציית 5 מגה פיקסל עם צמצם f/2.0, בלי ייצוב תמונה כלשהו, ועדיין, התמונות יוצאות צבעוניות, ממוקדות ומפורטות. בולט בהצטיינותו הוא מצב ה-HDR שמייצר תמונות דרמטיות, מוארות ובעלות טווח גווני צבע רחב במיוחד. אפקט טשטוש הרקע, מוגזם כאן קצת, כמו במכשירים קודמים של מייזו, אבל זה ייתן לכם תמונות נהדרות לשתף באינסטגרם.

(צילום: גד גניר)

מצב HDR מופעל (צילום: גד גניר)

אותה תמונה, עם מצב HDR כבוי (צילום: גד גניר)

ה-Meizu M6 Note מצויד בסוללה בקיבול אימתני של 4000 מיליאמפר. יחד עם ערכת השבבים החסכונית בחשמל ציפיתי למצוא כאן אורך חיי סוללה ארוך במיוחד, אבל בפועל קיבלתי כ-5 שעות מסך. זה לא רע ולרוב האנשים זה בהחלט יספיק ליממה שלמה, אבל לא הרבה מעבר לכך. שקע הטעינה כאן הוא מסוג Micro USB שקע שרוב התעשיה נפרדה ממנו במהלך שנה שעברה, אך כאן הוא עדיין נוכח. השמע ברמקול לא רע הן מבחינת איכות והן מבחינת עוצמה, אבל גם לא יוצא דופן, כנ"ל גם השמע באפרכסת.

ב-1099 ש"ח הוא משיג את המטרה שלו. ה-Meizu M6 Note הוא אחד המכשירים המשתלמים ביותר שתוכלו למצוא בקניון אחרי שהגעתם למסקנה שהמחירים של מכשירי דגל חדשים גבוהים מדי. הדבר היחיד שיכול למנוע ממנו להפוך ללהיט מכירות מטורף זו העובדה שיש לא מעט מכשירי מחאה אחרים עם מפרט די דומה ובמחירים דומים ואף נמוכים יותר מחוץ לקניון. מה שבכל זאת נותן ל-M6 Note יתרון מסוים על פניהם זו המצלמה שאולי לא תעשה ניסים, אבל בהחלט מפתיעה לטובה.

כזה ניסיתי (אחרי שנתיים): Netflix

כאלו ניסיתי: RHA MA750 Wireless

כזאת ניסיתי: Logitech CRAFT

כזאת יש אפילו בלוגו של הבלוג הזה: מגרעת

כזה ניסיתי: JBL Soundgear

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi Note 3

כזה יש לי (שנה אחרי): Lenovo YOGA A12

כאלו ניסיתי: Samsung Gear IconX 2018

כזאת ניסיתי: Polaroid Originals OneStep 2

שם אהיה: אירוע ההשקה של Huawei לסדרת מכשירי ה-P החדשים

שם אני כרגע: השקת מכשירי P החדשים של Huawei

כזה ניסיתי: +Samsung Galaxy S9

כזה ניסיתי במהלך השבוע האחרון: Huawei P20 Pro

כאלו ניסיתי: Bose SoundSport Free

כזה ניסיתי: WD My Cloud Home

כזאת ניסיתי: Spotify

כזה יש לי: Xiaomi Notebook Air 13.3

כזה ניסיתי: Garmin vívoactive 3

כזה ניסיתי: Segway MiniPlus

כזה ניסיתי: Meizu M6 Note