חפיצים

הכרזת מכשירי הפיקסל הראשונים בשנה שעברה היתה אקורד הסיום של סדרת מכשירי הנקסוסשל גוגל. מלבד שינוי שם הסדרה והעמקת המעורבות של גוגל בייצור המכשירים, הפיקסלים החדשים סימנו שינוי במגמת התמחור של גוגל למכשיריה. נקסוס 4 ו-5 נמכרו בזמנם בחו"ל דרך החנות של גוגל במחירים אטרקטיביים מאוד (349 דולר לגרסאות הבסיסיות). נקסוס 6, הפאבלט של מוטרולה שבר את הרצף הזה, אבל בהשקה הכפולה והאחרונה של מכשירי נקסוס בשנת 2015, הציעה גוגל לצד ה-Nexus 6Pגם מעין גרסת המשך ל-Nexus 5 הפופולרי, נקסוס 5X, שהיה המכשיר האחרון שהציע עדכוני תוכנה מהירים, היישר מגוגל ועשה זאת מהחלק התחתון של קו ה-400 דולר. המחיר ההתחלתי של מכשירי פיקסל עמד על 649 דולר, מה שהפך את השאיפה להיות הכי מעודכן שאפשר במונחי אנדרואיד, ליקרה מתמיד.

Xiaomi Mi A1 (צילום: גד גניר)

בספטמבר האחרון הוכרז ה-Mi A1. מכשיר ראשון של שיאומי במסגרת תכנית Android One. בבסיסה של תכנית זו עמדה יוזמה של גוגל לחבור ליצרניות סלולר בשווקים מתפתחים, ולהציע מכשירים זולים עם גרסה נקייה של אנדדרואיד שתזכה לעדכונים תכופים, כמו הנקסוסים, ישירות מגוגל. באופן הזה, גוגל יכולה לספק מענה חלקי לסוגיית הפרגמנטציה של גרסאות מערכת ההפעלה שלה, ולהגדיל את נתח מכשירי האנדרואיד המריצים את גרסת מערכת ההפעלה העדכנית ביותר, מאחר שהאחריות על עדכון התוכנה כבר אינה על היצרנית עצמה כי אם על גוגל. זה היה צעד די מפתיע מבחינתה של שיאומי. שיאומי, בניגוד ליצרניות כמו Karbonnאו Micromax ההודיות, אינה זקוקה לשיתוף פעולה הזה של גוגל. מעבר לעובדה שהיא מתחזקת גרסה משלה לאנדרואיד, MIUI, היא מצליחה יפה מאוד בשוק ההודי עם מכשירים שאין בהם שום שותפות עם גוגל.

מגירת האפליקציות ב-Mi A1, אנדרואיד נקי (צילום: גד גניר)

התהיות האלו לא ממש העסיקו את הקהל הרחב ואת העיתונות הטכנולוגית שחלקה מיהרה להכריז על המכשיר הזה כבן האובד וכיורש של מכשירי הנקסוס הזולים והפופולריים. בניגוד למכשירי הנקסוס, חשוב לציין, ה-Mi A1 לא נחשב בשום שלב כמכשיר דגל. מכשירי הנקסוס הזולים, גם אם לא הצטיינו בצילום, הגיעו עם ערכות שבבים מהשורה הראשונה וזכרון RAM בנפח זהה לזה של מכשירי דגל בני דורם. ה-Mi A1 מגיע עם Snapdragon 625 שבפני עצמה היא ערכת שבבים משובחת, אבל מלכתחילה היא מיועדת למכשירי ביניים. בזכרון ה-RAM הוא מיישר קו עם הבחירה של גוגל במכשירי הפיקסל החדשים ו-LG ב-G6וב-V30ומסתפק ב-4 גיגה בלבד, אם כי מכשירים כמו OnePlus 5 (ואף קודמו, OnePlus 3) וגם מכשירי דגל של שיאומיכמו Mi 6עברו לזכרון RAM בנפח של 6 גיגה. ביום יום לא תחושו באיטיות במכשיר הזה, אם כי גם לא תרגישו מהירות יוצאת דופן, למרות הממשק הנקי של גוגל. בניגוד למכשירים האחרונים שציינתי, ה-Mi A1 מגיע עם אפשרות להרחבת הזכרון באמצעות כרטיס MicroSD בנפח של עד 128 גיגה, בנוסף ל-64 גיגה המובנים בו.

אז איך חויית התוכנה במכשיר נקסוס של שיאומי? לא ברור, כי זה לא באמת נקסוס של שיאומי. זה מכשיר Android One, ובתוך ההתלהבות הכללית מאנדרואיד נקי ומהבטחה לעדכונים מגוגל, כולם איכשהו שכחו שגוגל הכריזה על גרסה חדשה של אנדרואיד בחודש אוגוסט (עוד לפני השקת ה-Mi A1) גרסה שנחתה זה מכבר במכשירי הנקסוס ה"אמיתיים"ובמכשירי הפיקסל, אך אל מכשירי ה-Android One היא טרם הגיעה. בינתיים, כל מי שקנה מכשיר Mi A1 כדי לקבל גרסאות חדשות של גוגל, רואה מכשירים של חברות שגוגל לא אחראית על עדכון התוכנה אצלן כמו סוני או OnePlus משחררות לחלק ממכשיריהן עדכונים לגרסה החדשה ביותר של אנדרואיד לפניה. לזכותה של גוגל ניתן להגיד שבכל הקשור לעדכוני אבטחה, ה-Mi A1 אכן מקבל אותם בהקדם, אבל למי שציפה לראות את הגרסה החדשה ביותר אנדרואיד על השיאומי שלו, מצפה כאן אכזבה מסוימת. יש עוד זוית שחשוב לדבר עליה בנושא עדכונים: שיאומי לא מחזיקה ברוקרד יוצא דופן של עדכוני אנדרואיד משמעותיים. עם זאת, במקום העדכונים האלו, שיאומי מעדכנת את גרסת הממשק MIUI לתקופה כה ארוכה, שרק אפל יכולה להתחרות בה מהבחינה הזאת. כך, משתמשי Mi 4 עליו כתבתי בפברואר 2015, יקבלו את MIUI 9, על כל העדכונים והפיצ'רים שיש בה וכך גם משתמשי Mi3 ו-Mi2 שהוכרזו שנה ושנתיים בהתאמה לפניו. משתמשי Mi A1 לא יהיו חלק מהחגיגה הזאת. "אנדרואיד נקי"היא מילת קסם בפורומים רבים שעוסקים בסמארטפונים, מעין מילת קוד שאומרת שהמכשיר מהיר ונקי משטויות שיצרניות רבות נוהגות לצרף למכשירים שלהן. ובכן, החלק הראשון לא בהכרח נכון, והחלק השני לא לגמרי יקרה, אבל לא נורא: ה-Mi A1 מספק חויית שימוש סטנדרטית ביחס למכשירים אחרים ברמת המחיר שלו ובמפרט דומה. הוא לא בפירוש לא מהיר יותר מהם, אבל הוא גם רחוק מאוד מההגדרה "איטי". הממשק שלו אכן נקי והתוספות של שיאומי מסתכמות באפליקציית שליטה על משדר אינפרא אדום ששולב במכשיר, ובאפליקציית פידבקים לשיאומי, זהו. יש משהו מעט דל בחוויה של אנדרואיד בגרסתה ה"נקייה". יש כאלו שמתחברים לזה ואוהבים את זה, יש כאלו שפחות. קצת קשה לי לקבוע מה ההעדפה האבסולוטית שלי בעניין הזה: יש מכשירים המגיעים עם ממשק שהייתי שמח אם ניתן היה להחליף אותו באנדרואיד נקי ויש כאלו שמייצרים חויית שימוש טובה מזו שגוגל עיצבה.

עדכוני אבטחה ה-Mi A1 מקבל גם מקבל. מתי יגיע Oreo? (צילום: גד גניר)

המסך הוא אחד המקומות העיקריים בהם מורגש שעדיין מדובר במכשיר ביניים. המסך, בגודל 5.5 אינטש חד ומואר, אבל הצבע הלבן שלו לא באמת לבן. בכל בהירות שאינה הבהירות המקסימלית או קרוב לכך, המסך מקבל גוון אפרפר חלבי. האנדרואיד הנקי כאן מבליט את האפרוריות הזאת עם התפריטים הלבנים, ומגירת האפליקציות הלבנה. לא הייתי פוסל את הטלפון בגלל הסוגיה הזאת, אבל יש בתחום המחיר שלו מכשירים עם מסכים שנראים טוב יותר. מבחוץ הוא נראה מלוטש, אבל לא מסובב ראשים. בצבע השחור הוא דומה מאוד ל-OnePlus 5 למעט קורא טביעות האצבעות הממוקם בגבו. המכשיר עשוי מקשה אחת של מתכת כאשר האנטנות משולבות בתוך הגוף בדומה למכשירים כמו Meizu PRO 7, אייפון ואחרים, ובשונה מ-Redmi Note 4שבו האנטנות מפרידות בין חלקי הגוף העשויים מתכת לבין אלו העשויים מתכת.

Xiaomi Mi A1 (צילום: גד גניר)

ה-Mi A1 מצויד במצלמה כפולה בעלת שני חיישני 12 מגה פיקסל. האחד בעל צמצם ברוחב f/2.2, והשני ברוחב f/2.6. מערך הצילום הכפול מאפשר צילומי פורטרט עם טשטוש נאה של הרקע וכמובן זום אופטי כפול 2, אך עם צמצמים ברוחב כזה, וללא ייצוב תמונה אופטי קשה לחולל ניסים. למעט צילומי פורטרט מרשימים, ולמעט הזום האופטי האמיתי, המצלמה כאן מציגה בצילום יומיומי איכות טיפוסית למכשיר ביניים ברמת המחיר הזאת לטוב ולרע. ביום תהנו מרמת פירוט גבוהה יחסית אבל בלילה תפגשו תמונות עם גווני צבע פחות חיים, גרעון ומריחות של עצמים בתנועה. חשוב להדגיש, זו מצלמה לא רעה, אבל לא פריצת דרך בפרמטרים של מכשירים ברמת המחיר שלו.

זוג מצלמותיו של Mi A1 (צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

את ימיי עם ה-Mi A1 סיימתי בממוצע עם 30-35% סוללה. בטעינה אחת ניתן להגיע ל-6 שעות מסך דלוק בבהירות 75% שזה מרשים מאוד, אבל לא מפתיע בהתחשב בניסיון שיש לי עם ערכת השבבים Snapdragon 625 שמציגה איזון נהדר בין ביצועים לחסכון בחשמל. אין כאן טעינה מהירה אבל עם ביצועי סוללה כאלו, לא מדובר באסון. הרמקול של Mi A1 לא יוצא דופן באיכותו אבל חזק וברור, וכך גם השמע באפרכסת. שקע האזניות שדפק נפקדות מה-Mi 6 של שיאומי, נוכח כאן ומוציא איכות שמע מצויינת.

ה-Mi A1 לא מאכזב בשום צורה מאחר והוא לא מבטיח שום דבר שהוא לא מקיים: זה מכשיר ביניים נהדר, עם ביצועים לא רעים, ממשק אנדרואיד נקי לטהרני אנדרואיד, מצלמה מצויינת (לרמת המחיר הזאת) עם זום ופורטרטים נאים, וסוללה שתחזיק לכם בקלות ליום שלם ואולי אף קצת מעבר לכך. הוא לא נקסוס והוא לא הבן האובד של מכשירי הפיקסל. ה-Mi A1 הוא לכל היותר סוג של בן מאומץ שזוכה בעיקר לעדכוני אבטחה. ב-1290 ש"ח (מחיר יבואן) מדובר בדיל לא רע, אבל עדיין לא משהו שמערער על יחס התמורה המעולה למחיר שמספק ה-Redmi Note 4 שאותו יבואן מוכר כיום בכמה מאות ש"ח פחות. אם שיאומי רצתה להביא אל השוק מכשיר מעודכן לקראת חג הרווקים הסיני, וכזה שימלא את הפער עד להכרזת ה-Redmi Note 5, הרי שה-Mi A1 עושה זאת בצורה מושלמת.

אי אפשר להאשים את LGשהיא לא מנסה. היצרניות הקוריאנית מציגה כמעט בכל השקת סמארטפון חדש שלה משהו ייחודי: ב-G2זה היה סידור כפתורים בגב המכשיר, ב-G3היא היתה הראשונה לעשות שימוש במסך QHD, ב-G4היא הוסיפה קימור עדין למסך (אחרי שהתנסתה בתצורה הזאת ב-Flexוב-Flex 2), וב-G5ניסתה את מזלה (לא בהצלחה יתרה) עם תוספים מודולריים. שני מכשירי ה-V הראשונים הביאו איתם מסך משני עליון קטן. ומה הבשורה שמציג ה-V30? בעיקר מסך מסוג שטרם נראה בסמארטפונים אחרים, לפחות לא עד השקת ה-Pixel 2 XL. האם המסך זה מסוגל לתת לו איזשהו יתרון בהתמודדות מול ענקים כמו Samsung Galaxy Note 8, או iPhone X? מה עוד מציע פאבלט הדגל של LG, וחשוב מכל איך הוא מתפקד ביום יום? בדקתי בשבועות האחרונים את +V30, גרסת הפרמיום של מכשיר הדגל החדש של LG, זו שהיבוא שלה לישראל מתחיל היום.

LG +V30 (צילום: גד גניר)

מתחת למסך, אליו אגיע אוטוטו, LG דחסה את ערכת השבבים Snapdragon 835 של קוואלקום, אותה אחת שניתן למצוא ב-Xiaomi Mi 6, ב-OnePlus 5, בגרסה האמריקאית של Galaxy Note 8 ובעוד מכשירים אחרים, כולם מכשירי דגל למהדרין. בשונה מהמכשירים שציינתי, ובדומה למכשירים כמו Huawei P10, Galaxy S8, ואפילו שני מכשירי הפיקסל החדשים, שידכה LG את ערכת השבבים הזאת יחד עם זכרון RAM בנפח של 4 גיגה "בלבד"ולא 6 גיגה. הדיון סביב הצורך ביותר מ-4 גיגה RAM הוא ויכוח שקרוב לודאי יוכרע במהלך שנה הבאה כשכל היצרניות יישרו קו עם נפח של 6 גיגה, אבל עד אז, העובדה שגוגל בחרה בנפח של 4 גיגה במכשירים החדשים שלה אומרת לא מעט על הצורך של מערכת ההפעלה אנדרואיד בנפח כזה ולא מעבר לכך. בבדיקה של מהירות מעבר בין אפליקציות פתוחות לאורך זמן, ה-V30 אמנם לא מנצח, אבל נותן פייט נאה למכשירים עם נפח RAM גדול יותר. ביום יום, בינינו, זה פחות מורגש והמכשיר זריז מאוד ורספונסיבי מאוד. אם אתם ממילא משדרגים מכשיר פעם בשנתיים שלוש, כנראה שזה לא קריטי עבורכם. אם אתם מתכננים מערכת יחסים ארוכה מזו עם המכשיר הבא שלכם, ייתכן שההבדל בזכרון יהיה מהותי יותר. כמו סמסונג, LG לא מוותרת על אפשרות הרחבת נפח האחסון. האחסון הפנימי של +V30 הוא בנפח מאוד נדיב של 128 גיגה, ובאמצעות כרטיס זכרון תוכלו להרחיב אותו בנפח מקסימלי של 256 גיגה נוספים.

בשנה שעברה, היה זה ה-V20 הראשון (למעט מכשירי הפיקסל) שמתחיל את חייו עם מערכת ההפעלה אנדרואיד נוגט. LG כל כך התגאתה בעובדה הזאת שהיא חשפה אותה עוד לפני החשיפה הרשמית והמלאה של המכשיר עצמו כחודש לאחר מכן. השנה לוח הזמנים לא איפשר ל-LG לחזור על התרגיל הזה, ולמרות שהמכשיר הושק באוגוסט והגיע אל החנויות כבר בספטמבר, הפירורים השחורים שמסמנים את בואה של OREO, הגרסה האחרונה של אנדרואיד החלו להופיע רק השבוע, עם יציאתה של גרסת הבטא למכשיר. מי אשם, גוגל או LG? מה זה משנה, את המחיר משלמים הלקוחות שהמכשירים שהם קונים כרגע יסיימו ככל הנראה את מסע העדכונים שלהם באנדרואיד Q במקום לסיים אותו באנדרואיד R. הבשורות הפחות רעות הן שגם בסמסונג ולמעשה בכל סמארטפון שלא נושא על גופו את הלוגו של גוגל המצב דומה. בכל אופן, הגורם המתווך ביניכם לבין גרסת האנדרואיד שמריץ המכשיר היא הממשק הייחודי של LG, בשמו הלא כל כך ייחודי +UX 6. ויזואלית הוא לא שונה במיוחד מזה של LG G6, וכמוהו, הוא מותאם למסך בפורמט 18:9, לעבודה נוחה יותר עם מסך מפוצל. ב-V30 נוסף סרגל כלים צף שמחליף חלקית את הפונקציונליות של המסך המשני שיצא לגמלאות. סרגל הכלים כולל קיצורי דרך לאפליקציות שימושיות כמו צילום סלפי, לוח שנה, אפליקציית הפתקים, או צילום מסך, כתיבה על המסך או אפילו יצירה של גיף של מה שמתרחש על המסך. הסרגל הזה, שניתן להזזה לכל חלק במסך הוא ללא ספק נגיש יותר מהמסך המשני ב-V10 וב-V20. אני עדיין לא מבין על מה חשבו מומחי הארגונומיה של LG חשבו כשמיקמו מסך קטן מעל מסך 5.7 אינטש ענק שגם ככה קשה לתפעל באמצעות יד אחת, אבל משמח לראות שב-V30 הם לא חזרו על הטעות הזאת. עוד תוספת נחמדה של +UX 6 היא שליטה מאוד מקיפה על עוצמת וסגנון הרטט. רטט לא אחיד הוא רטט שקל יותר להרגיש אותו כשהמכשיר נמצא בתוך הכיס והאפשרות לשנות ולהתאים את הפיצ'ר שרק נשמע איזוטרי, מוסיף לא מעט בשימוש היומיומי במכשיר.

הסרגל הצף של +V30 (צילום: גד גניר)

LG V30 - דקיק וקל (צילום: גד גניר)

כאמור, הבשורה העיקרית של LG V30 היא מסך ה-P-OLED. האמת שאין דבר שמשעמם אותי יותר מלכתוב על תהליכי ייצור של מסכים, מה גם שקשה להסיק מהתיאורים המשעממים האלו על החויה בפועל. מה שכדאי לדעת הוא שהשם P-OLED מורכב משני חלקים: OLED, שזו טכנולוגיית המסך, טכנולוגיה ש-LG צברה איתה ניסיון כבר מתחום הטלויזיותו-P, שמייצג את השימוש בפלסטיק במקום בזכוכית באחת משכבות הפאנל המתקדם. לשימוש בפלסטיק יש מספר יתרונות שהעיקרי בהן הוא היכולת לעבוד איתו יותר בקלות, ליצור מסכים בצורות חדשות, והוא גם זול יותר לעיבוד. המסך עצמו יפיפה. מציג צבעוניות מרשימה והודות לרזולוציה הגבוהה (1440 על 2880 פיקסלים) מתאפיין בתמונה חדה מאוד. המסך, בגודל 6 אינטש, תומך גם בתקני HDR10 ו-Dolby Vision, מה שאומר שבתכנים שצולמו בתקן הזה, סצינות חשוכות לא יראו כמו מסך שחור אחיד, אלא ניתן יהיה להבחין בפרטים בתוך האפילה, וטווח הגוונים גדול יותר מבתצוגות סטנדרטיות. יש למסך נטייה מסויימת לגוון תכלכל, אך ניתן להבחין בה רק בצפייה בו מזויות פחות שגרתיות, או בהשוואה מדוקדקת למסכים אחרים. הניגודיות, הבהירות והתמונה באופן כללי - יפיפיה.

מהזוית הזאת, יש סיכוי שהמסך יראה לכם כחול מתמיד. אז מה? (צילום: גד גניר)

סצינות חשוכות יראו מעט יותר מפורטות, הודות לתמיכה בתקן HDR10 ו-DolbiVision (צילום: גד גניר)

ייתכן שאני מתרגל לזה, וייתכן ש-LG עשתה עם V30 משהו מיוחד, אבל בכל מקרה, זה המכשיר הראשון בפורמט 18:9, עם מסגרות דקיקות, שבאמת נוח לי להשתמש בו. המכשיר מעוגל במקומות הנכונים, דקיק, וקל. גב המכשיר מצופה בזכוכית Gorilla Glass 5, ורגיש אמנם לטביעות אצבעות, אבל באופן כללי הוא נראה טוב ובהחלט סחט מחמאות מהסביבה. הנקודה היחידה שפחות אהבתי בעיצוב של ה-V30 היא המסגרת הכסופה המבריקה שנראית מעט מצועצעת, אבל זה לא משנה באמת את הרושם שמותיר המכשיר. קורא טביעות יושב בגב המכשיר ועל מנת לשחרר את V30, יש ללחוץ על הקורא הזה. הגיע הזמן להיפרד מהסוג הזה של כפתורים. אנחנו ב-2017, וכל כך לא אלגנטי ללחוץ על כפתורים, בטח לא כדי לשחרר מכשיר מנעילה. +V30 מתהדר בשני תקנים: IP68 (עמידות במים בעומק של מטר וחצי למשך חצי שעה) ו-MIL-STD-810G, תקן עמידות צבאי. שניהם אמורים לתת לכם ראש שקט כשאתם מפילים את המכשיר על הרצפה אם כי הייתי ממליץ בכל מקרה להצטייד בקייס שייגן על המכשיר הזה שחלקו האחורי כמו הקדמי עשויים זכוכית.

נראה מתכתי, אבל זה למעשה ציפוי זכוכית Gorilla Glass 5 (צילום: גד גניר)

מלבד מסך משני, ה-V10 בזמנו הציע זוג מצלמות סלפי: אחת בזוית רגילה והשנייה בזוית רחבה, על מנת שתוכלו לתפוס בצילום כמה שיותר אנשים. עם הזמן, מערך הצילום הכפול הזה נדד לחלקם האחורי של מכשירי LG שבאו אחריו. המצלמות של +V30 נשמעות מבטיחות על הנייר: המצלמה הראשית היא ברזולוציית 16 מגה פיקסל, עם צמצם רחב מאוד (f/1.6) וייצוב תמונה אופטי. המצלמה המשנית, זאת עם העדשה הרחבה, מצויידת בחיישן 13 מגה פיקסל וצמצם מעט צר יותר (f/1.9).

3 בצילום אחד: מערך הצילום הכפול, קורא טביעות האצבעות והלוגו של B&O (צילום: גד גניר)

בשורה התחתונה, +V30 מצלם מעולה: תמונות חדות, עם טווח דינמי רחב מאוד (במיוחד בצילום במצב HDR), תמונות חדות ברוב הזמן, ממוקדות כראוי ומפורטות מאות. גם בלילה הוא עושה עבודה מצויינת, הודות לצמצמים הרחבים ולייצוב התמונה והתמונות נקיות יחסית מרעש דיגיטלי וגרעון. בולט בהעדרו מצב צילום פורטרט, ומערך הצילום של V30 לא עושה שימוש בזוג המצלמות כדי ליצור אפקט מטושטש סביב האובייקט, לפחות לא באופן בולט כמו ברוב המכשירים בשוק עם מערך צילום דומה. אפליקציית המצלמה כוללת גם מצב וידאו מתקדם: CineVideo המגיע יחד עם 15 פילטרים שונים שבכל אחד מהם ניתן לשלוט על עצמת האפקט והגוונים. בנוסף, מצב CineVideo כולל את Point Zoom, אפשרות להתמקד באיזור מסוים שנבחר בתוך התמונה תוך כדי צילום וידאו, ולהקרב אליו. כדאי להשתמש ב-Point Zoom באופן עדין מאחר שמדובר בזום דיגיטלי, מה שאומר שהאיכות עצמה נפגמת.

(צילום: גד גניר)

ה-V30 מצויד בסוללה בקיבול של 3300mAh. הצלחתי לסחוט ממנה בממוצע יום שלם, וברוב ימי הבדיקה נותרתי בלילה עם משהו בין 10 ל-15 אחוזי סוללה, לא רע. אם אתם משתמשים כבדים ממני, תשמחו לשמוע שהמכשיר תומך בטעינה מהירה בתקן QC3.0, המאפשר טעינה של סוללה ריקה לחלוטין עד לרמה של 50% טעינה בתוך כ-36 דקות.

על גבו של +V30 מתנוסס הלוגו של יצרנית האודיו הדנית המוערכת B&O. שיתוף הפעולה בין החברות מתבטא בעיקר בכוונון השמע שמוציא מעבד השמע הדיגיטלי (Hi-Fi Quad DAC) באופן מקצועי, ובצירוף אזניות איכותיות של B&O לערכת המכשיר. לא הצלחתי לזהות את דגם האזניות בקטלוג של B&O ואני מניח שמדובר באזניות שיוצרו במיוחד עבור +V30, וככאלו, הן אכן טובות מהאזניות הסטנדרטיות שבדר"כ מצורפות (אם בכלל) לערכות של סמארטפונים, אם כי קחו בחשבון שהן עדיין לא ברמה של אזניות אחרות של B&O. כשתחברו את האזניות שלכם לשקע האזניות, אפשרויות ה-Hi-Fi Quad DAC יהפכו לזמינות בהגדרות המכשיר, ותוכלו לבחור בשילובים שונים של פילטרים ומצבי שמע מוגדרים מראש. כל מה שלא קשור לשמע דרך האזניות, פחות עניין את LG ככל הנראה, והעוצמה של הרמקול היחיד בתחתית המכשיר חזקה למדי, אך האיכות מקבלת ציון "לא רע"בלבד, וגם זה בגלל שאני במצב רוח נדיב. בשיחות העוצמה ואיכות השמע סטנדרטיות למדי.

מחירו של +V30 עומד על 3399 ש"ח. זה לא זול באופן כללי, אבל זה מעט זול יותר מ-Samsung Galaxy Note 8 ו-iPhone 8 Plus, והרבה יותר זול מ-iPhone X. אתם ללא ספק מקבלים תמורה נאה לסכום הזה: מכשיר זריז, עם מסך נהדר, מצלמה מצויינת וחויית סאונד (שוב, בחיבור אזניות בלבד) כנראה הטובה בשוק. כל הכיף הזה יחזיק לכם ככל הנראה יום שלם בלי טעינה. האויב הגדול ביותר של ה-V30 עשוי להיות התזמון שבו הושק, או יותר נכון העיכוב המשמעותי לעומת שאר המכשירים שציינתי. אם היה מגיע לישראל בסמוך ל-Galaxy Note 8 ולאייפונים והיה מוכרז במחיר הזה לפני חודשיים, הוא יכול היה להציב אלטרנטיבה זולה ואיכותית למכשירים האלו. כיום, לאחר שמחיריהם של האחרים הספיקו להשחק מעט, ההתמודדות הזאת עשויה להיות קשה יותר.

שוק השואבים הרובוטיםמתחלק לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה היא שואבים זולים ו"טיפשים" (כדוגמת ה-A6 של ILIFE, דגמים ישנים יותר של ROOMBA, ואחרים) שמסתובבים בבית שלכם מתנגשים בקירות ועצמים, משנים כיוון ושואבים את כל הנקרא בדרכם, עד שהסוללה שלהם עומדת להתרוקן, ואז הם מתחילים במסעם חזרה לעבר עמדת הטעינה. שואבים רובוטיים יקרים יותר יודעים למפות את הבית שלכם ולייצר מסלול חכם ויעיל יותר בתוך הבית, כך שהרובוט יכסה את כל שטחו. המתקדמים מהקבוצה השניה אף מתחברים ל-Wifi בביתכם, וניתן לשלוט בהם באמצעות אפליקציה היישר מהטלפון. עד לפני שנה, החלוקה הזאת היתה די ברורה: 1500 עד 2000 ש"ח יקנו לכם שואב בסיסי יחסית שיעביר טאטוא סביר בבית שלכם. כל מה שצפונה מכך ואתם מתחילים להכנס לתחום של שואבים חכמים ויעילים יותר.

Xiaomi Mi Robot Vacuum (צילום: גד גניר)

מה קרה לפני שנה? לפני שנה שיאומיהציגה שואב רובוטי ראשון משלה, מסדרת מוצרי Mijia ("בית"בסינית), סדרת מוצרים לבית החכם הכוללת בין השאר גם קומקום חכם היודע לשמור על חום המים, מרכז שליטה באינפרא אדום עם מוצרי חשמל, מצלמות אבטחה, ומוצרים רבים אחרים שהמשותף להם הוא שניתן לגשת אליהם באמצעות אפליקציית הבית החכם של החברה. השואב הזה מתיימר להציע את מה שבכירי השואבים של Neato, סמסונג ו-IROBOT מציעים, בשליש עד חצי ממחירם. ה-Mi Robot Vacuum לא נמכר בחנויות ישראליות. לא ברשת ולא חנויות פיזיות. נכון לכתיבת שורות אלו תוכלו למצוא אותו בעיקר באתרי קניות סיניים. במשך חודשים הוא היה אצלי על הכוונת ובתקופה שלפני חג הרווקים הסיני, כאשר מחירו הגיע לשפל חדש, הזמנתי לעצמי אחד כזה.

חשוב לציין, השואב שבו עוסקת הביקורת הזאת הוא השואב מהדור הראשון של החברה. לפני זמן לא רב החל שיווקו של הדור השני הכולל מיכל מים ומטלית, ובנוסף לפעולת שאיבת האבק מעביר ניגוב על הרצפה. מעבר לכך, למיטב ידיעתי, השואבים זהים באופן פעולתם. בשל העובדה שמחירו של הדור השני הוא כמעט כפליים ממחירו של הדור הראשון, ובשל העובדה שהשואב הקודם שיצא לי לפגוש, וניסה לשלב בין גלגלים מלוכלכים ורצפה רטובה, לא הרשים בצורה יוצאת דופן, הלכתי על האופציה הזולה יותר.

Xiaomi Mi Robot Vacuum (צילום: גד גניר)

ערכת השואב דלה למדי. היא כוללת את השואב עצמו, תחנת עגינה, ספרון הוראות בסינית, מסרק קטן לפרימת שיער ותלתלי אבק ממברשת השואב. זהו. הערכה, בניגוד לשואבים רבים אחרים בשוק אינה כוללת חלקי חילוף או פילטרים נוספים, אותם תצטרכו לרכוש בעצמכם בנפרד. עוד משהו שחסר בערכה - קיר וירטואלי, שימנע מהשואב להגיע לחדרים או איזורים שאינכם מעוניינים שיגיע אליהם. את הכל ניתן לרכוש בערכה נפרדת, אם כי עדיין, היה נחמד יותר לקבל את הכל יחד עם השואב. לאחר טעינה ראשונית הפעלתי את ה-Mi Robot Vacuum, שמצידו החל לקשקש בסינית. למרבה המזל, אפליקציית Mijia דרכו מבצעים פעולות בשואב מגיעה באנגלית (ברובה לפחות). תהליך ההגדרה הראשונית, עדכון התוכנה ושינוי שפת החיוויים הקוליים הוא תהליך פשוט בבסיסו, אבל בכל הצלחתי להסתבך איתו, בגלל מה שהתברר לבסוף כבעיות כיסוי רשת אלחוטית בדירה שלי. מרגע שהבנתי שצריך לבצע את כל תהליך ההגדרה הראשונית באיזור שיש בו קליטת Wifi ראויה, הכל הסתדר והשואב החל לדבר באנגלית.

הבית שלי, והמסלול שהשואב עשה בו

ניתן לקבל מידע על מצב החלפים בשואב

היסטוריית שאיבות

שליטה ידנית

מרגע ששידכתי בין השואב לטלפון ולרשת הביתית, הוא יכול להתחיל לעבוד. דרך האפליקציה נכנסים אל השואב, בוחרים בניקוי והוא יוצא אל הדרך. מהרגע הזה מתחיל הקסם: על המסך מופיע לאט לאט שרטוט של הבית שלכם. באמצעות עינית שמסתובבת במהירות בחלקו העליון של השואב, הוא סורק את השטח וממפה את הבית. אתם, היכן שלא תהיו, יכולים לעקוב אחר מסעו בבית שלכם ולעקוב אחרי מה שהספיק לעשות. כשההתלהבות מהעובדה שמישהו אחר מנקה לכם את הבית תפוג וניתן לעקוב אחר התקדמותו, תוכלו להסתפק בהתראות שהוא שולח אל הסמארטפון שלכם על תחילת וסיום העבודה

דרך האפליקציה ניתן לתזמן הפעלות של השואב בזמנים קבועים, לקבוע זמנים בהם השואב בשום פנים ואופן לא יתחיל לפעול. כמו כן, ניתן לבחון את היסטוריית הניקוי של השואב (כמה פעמים הופעל, איזה שטח כיסה וכמה זמן זה לקח בכל פעם) ניתן לראות את מצב החומרים המתכלים בשואב (פילטר, מברשת צד ומברשת ראשית) ולבדוק מתי יש צורך בניקוי החיישנים. בנוסף, דרך האפליקציה ניתן לשלוט גם באופן ידני על השואב, באמצעות ג'ויסטיק וירטואלי.

Xiaomi Mi Robot Vacuum מלמטה (צילום: גד גניר)

איך כל זה עובד? מדהים. עוצמת השאיבה של Mi Robot Vacuum חזקה מאוד והמברשת בחלקו התחתון מסייעת לו לאסוף את כל מה שמתחתיו. כך, הוא מתמודד בלי שום בעיה עם אבק, חול, פירורים וכל דבר אחר שתוכלו למצוא על הרצפה והשטיחים בבית ממוצע. מדהים לגלות בכל פעם מחדש כמה אבק הצטבר בתוך מיכל האיסוף של השואב, גם כאשר הוא מופעל פעם ביומיים שלושה. הוא אמנם רועש יותר מכל שואב רובוטי אחר שיצא לי לבדוק, אבל זה עדיין בגדר הנסבל. מאחר שאינני בבית כשהוא פועל נושא הרעש לא באמת מעניין. מה שכן מעניין זה לראות אותו עובד. רואים שהוא חכם, ברצינות. לאחר שסרק את סביבתו, הוא מתחיל לתחום לעצמו "מסגרות", מעין איזורי עבודה שלאחר שעבר פיזית על הפינות שלהם, הוא מתחיל לנוע בתוכם באופן שיטתי בקוים ישרים עד שמכסה את כל השטח. רגלים של שולחן פינת אוכל? רגלי ספה? נעליים ששכחתם להחזיר למקומם? כל אלו לא יזיזו לשואב שידע לנוע בצמוד אליהם, להקיף אותם ולהמשך לשאוב את הרצפה סביבם. לאחר שסיים את עבודתו באיזור מסוים, הוא ממשיך לאיזור אחר, ופועל באותה שיטה. בסופו של דבר, המפה הכחולה באפליקציה מתמלאת בקוים לבנים המראים את מסלולו של השואב. כמעט בכל פעם, הקוים האלו מכסים כל שטח פנוי על הרצפה בדירה.

מדהים בכל פעם מחדש לגלות כמה אבק מצטבר בבית (צילום: גד גניר)

זו תמצית ההבדל בין שואב שממפה את הבית לשואב שלא: שואבים "טיפשים"יעבדו ככל הנראה יותר זמן ברצף בבית שלכם, אבל אין סיכוי שיעשו עבודה מקיפה כמו Mi Robot Vacuum. הם יסתובבו בבית, ישאבו מדי פעם איזורים שכבר שאבו, יכסו במסלולם חלק מהרצפה, אבל פה ושם ישארו שטחים שאליהם לא הגיעו, ולא יהיה לכם מושג מה הם עשו ומה הם פספסו. כמו כן, אם ייתקעו באמצע הדרך, לא תדעו מה הספיקו לעשות עד אז ואם יש צורך להפעילם מחדש. חוששים מאובדן הפרטיות, מרובוטים חכמים מדי ושמישהו בסין ידע איפה החבאתם את המונה ליזה ואת הכור הגרעיני בביתכם? כדאי שתדעו שיש מגבלות לחוכמה של השואב הזה: הרמתם אותו מתחנת העגינה והפעלתם אותו בחדר אחר? אין סיכוי שימצא את דרכו חזרה אל תחנת העגינה. אם תרימו אותו במהלך הפעולה שלו באויר ותנסו להעביר אותו לחדר אחר, כל תהליך הסריקה ישתבש, מה שייצור תמונה חדשה ושונה לחלוטין של הבית שלכם, כמו חדר נוסף, סלון קטן יותר ועיוותים נוספים אחרים. כמו כן, שטיחי שאגי גבוהים הם אויביו הגדולים ביותר של השואב הזה והוא לא ידע איך לטפס עליהם. וברצינות, אם זה באמת מפריע לכם, תמיד ניתן להפעיל אותו בלי חיבור לאינטרנט, ידנית, ישירות מכפתור ההפעלה בחלקו העליון. הוא עדיין יסרוק את הבית שלכם, אבל בלי הסיסמה לרשת האלחוטית שלכם, הוא לא יוכל לעשות הרבה עם המידע הזה, פרט לניקוי יסודי של הבית. מצד שני, אתם לא תוכלו להתחבר אליו מרחוק ותאבדו חלק גדול מהייחוד והנוחות בשימוש בשואב הזה.

Xiaomi Mi Robot Vacuum (צילום: גד גניר)

הסנסציה הגדולה ב-Mi Vacuum Robot היא לא באפשרויות שהוא מציע: שואב רובוטי חזק, שיודע למפות את הבית ולתכנן מסלול אופטימלי לשאיבה אפקטיבית, ושניתן לשלוט בו ולפקח עליו באמצעות אפליקציה, זה שילוב שכבר קיים בשוק. הסנסציה כאן היא במחיר שאתם נדרשים לשלם עבור כל הטוב הזה. אתרי מכירות סיניים מציעים אותו כיום במחירים שנעים בין 249 ל-289 דולר, תלוי בחג הקניות ובקופון שתצליחו למצוא עבורו. אני אישית תפסתי אותו ב-259 דולר, ויחד עם מע"מ, משלוח ועמלות שונות לחברת השילוח, המחיר הכללי של כל העסקה הסתכם ב-1200 ש"ח. בכך, הוא מביא את כל היכולות של שואבים רובוטיים שעולים לפחות כפליים ממנו, אל טווח המחיר הנמוך ביותר שבו תוכלו לקנות שואב רובוטי בישראל. היכולות האלו אינן גימיק: הן מסייעות לו לבצע את עבודתו בצורה מעולה, מה שמעלה תהיות לגבי הערך המוסף של שואבים יקרים ממנו.

אין עוררין על כך שהאייפון הראשון, בייחוד בכל הקשור לממשק משתמש, שינה באופן קיצוני את האופן שבו משתמשים בטלפון סלולרי: מכשיר עם מסך מגע שמופעל באצבעות בלבד, אך מגיב בצורה מדוייקת ומהירה יותר מכל מכשיר אחר מסוגו, מקלדת וירטואלית שמישה, אנימציות חלקות שמלוות כל פעולה, ממשק משתמש חדשני שהופך פעולה כמו כתיבת מייל היישר מהסמארטפון לנוחה בהרבה, ועוד. הוא לא היה יותר טוב באופן אבסולוטי מכל מכשיר אחר בשוק. היו חסרים בו GPS, תמיכה ברשת דור שלישי, והמצלמה שלו היתה איומה. כל אלו לא שינו את העובדה שהוא היה שונה ומהפכני ומרגע שהוצג, כל מכשיר אחר נראה לידו מיושן וארכאי. למתחרות לקח שנים להדביק את הפער בחויית המשתמש ורובן, אם לא כולן, חייבות לאפל חלק לא מבוטל מרווחיהן בזכות ההשראה שסיפקה להן. ועדיין, משלב מסוים, נראה שלמרות הסופרלטיבים שטים קוק, פיל שילר ואחרים באפלהרעיפו על כל דור חדש של אייפון שיצא, ולמרות שהקהל לא הפסיק לרכוש אייפונים חדשים, מהפכה בסגנון ה-iPhone הראשון לא חזרה על עצמה.

iPhone X, שימו לב לאייקון המנעול הקטן (צילום: גד גניר)

עשור לאחר מכן, אפל לא צריכה לשחזר את הצלחת המכירות של האייפון הראשון. אלו שבאו אחריו נמכרו בכמויות גדולות בהרבה. אפל זקוקה ליותר מזה, היא זקוקה לסנסציה, והאייפון X עוצב, תוכנן והונדס בעיקר כדי לייצר את הסנסציה הזאת. זה מתחיל מהתפאורה: כדי לבדל בינו לבין שאר המכשירים וכדי לוודא שהמסר שמדובר ביצור שונה לחלוטין ממה שראינו עד כה, אפל מציעה בהתחלה את החוליה הבאה באבולוציה: מכשירי iPhone 8 ו-iPhone 8 Plus, מכשירים מצוינים, האייפונים הטובים ביותר עד כה, שלרוע מזלם משמשים כקדימון בלבד למכשיר העיקרי שכולם דיברו עליו: סמארטפון עם שוליים דקיקים, נטול כפתור בית וקורא טביעות אצבעות, עם מצלמה קדמית מתקדמת וחדשנית יותר מכל מצלמה של סמארטפון אחר, ומחיר מזעזע של 1000$. תורי הענק והדיווחים הראשוניים על היקפי מכירות ששברו את התחזיות הראשוניות לגבי מכשיר הדגל של אפל מוכיחים שההימור שלה על כך שפרמיום זה המיינסטרים החדש, אכן השתלם לה. עדיין לא קניתם אייפון X? כנראה שחיכיתם למשהו מעבר לזה שיצדיק את הקפיצה במחיר, אך האם יש ב-iPhone X משהו כזה?

מתחת למסך ניתן למצוא את A11 Bionic, אותו מעבד שתמצאו גם ב-iPhone 8 וב-iPhone 8 Plus, ככל הנראה המעבד החזק ביותר בשוק. זהו מעבד בעל 6 ליבות עיבוד, שתיים מהן לפעילות אינטנסיבית, ו-4 לפעילות יומיומית, חסכוניות יותר בצריכת חשמל, ובניגוד ל-A10, מסוגל ה-A11 הביוני להשתמש בששת הליבות בו זמנית. יחד עם מעבד גרפי נפרד ששולב בתוכו, אמור ה-A11 Bionic לספק מהירות גבוהה בכ-30% במשחקים. בשילוב עם זכרון RAM בנפח של 3 גיגה הוא מריץ את iOS 11 באופן המהיר והחלק ביותר שאפשר. עם זאת, במונחי מפרט, מדובר ברכיבים זהים לאלו של iPhone 8 Plus, כך שאם זו מהירות שאתם מחפשים, תוכלו למצוא אותה במכשיר אייפון זול בהרבה. ההבדל היחיד כאן הוא באופן בו המכשיר מנצל את המספרים האלו, ובחויות בהן הוא תומך.

iPhone X עם מרכז השליטה של iOS 11 (צילום: גד גניר)

החויות הבלעדיות הללו לאייפון X מתבססות על המצלמה הקדמית. החויה הראשונה היא "אנימוג'י", אימוג'י מונפש, שמחקה באופן די מדויק את תנועות הפנים שלכם. זה מדהים, ייחודי וממצים את זה בתוך עשר דקות בדיוק. למען ההגינות צריך לזכור שמדובר רק ביישום אחד וראשון שמנצל את היכולת של המצלמה והמעבד לזהות פנים ברמה כזאת ולעשות שימוש במידע הזה בזמן אמת. בעתיד, מפתחי אפליקציות יוכלו להלביש את תנועות הפנים שלכם על דברים יותר מרגשים ומעניינים, אם כי כרגע, נכון להיום, מדובר בפוטנציאל בלבד. השימוש השני לשילוב בין המצלמה וכישורי הבינה המלאכותית של המעבד היא פתיחת המסך באמצעות זיהוי פנים. זיהוי פנים כקונספט הוא לא דבר חדש. גוגל השיקה את הגרסה שלה לקונספט הזה אי שם ב-2011 עם מערכת ההפעלה אנדרואיד 4 (ICS) אם כי הגרסה ההיא היתה די מביכה: פעמים רבות המכשיר היה מתקשה לזהות את פני המשתמש כאשר גורמים סביבתיים כמו חושך, משקפי שמש, זקן שנוסף או גולח ותסרוקת שונה יכולים היו להקשות אפילו יותר על התהליך. מעבר לכך, היה בגרסה ההיא כשל אבטחתי חמור: מכשיר שעשה שימוש בזיהוי פנים של גוגל יכול היה להיפתח גם באמצעות תמונה של המשתמש שהוצבה אל מול מצלמת המכשיר. זיהוי הפנים של אפל ב-iPhone X סורק תמונה תלת מימדית של פני המצולם, ומתפקד היטב גם בחושך מוחלט, גם עם זיפים וגם בלעדיהם, בקיצור, בכל מצב. המקרים היחידים בהם לא הצלחתי לפתוח את המכשיר באמצעות מבטי בלבד הם כשהטלפון לא היה מופנה אליי. למי שביכה את לכתו של קורא טביעות האצבעות, אין מה לחשוש: טכנולוגיית זיהוי הפנים עובדת נהדר: יש מנעול קטן במסך הנעילה. לחיצה על כפתור ההדלקה גורמת למצלמה להתחיל לסרוק. אם היא זיהתה את פניכם, המנעול נפתח, ועליכם להחליק מעלה את המסך. פתחתם לפני שהמצלמה סיימה את תהליך הסריקה? המצלמה תמשיך לנסות והמסך ייפתח כשהזיהוי יושלם. זה נשמע מורכב אבל זה תהליך שלוקח פחות משניה. כחכמולוג שטען בלהט עד לקבלת האייפון X שזה פחות מהיר מלחיצה על קורא טביעת האצבע, עליי לאכול חלקית את הכובע: זה אכן פחות מהיר ודורש אמנם שתי פעולות (לחיצה והחלקה), אבל ביום יום, זה לא מפריע ולא מורגש בכלל. יש גם יתרונות בשיטה הזאת, אחד מהם הוא שלא צריך להקפיד על ידיים יבשות ונקיות לחלוטין כשמנסים לפתוח את המכשיר.

המקטע השחור במסגרת המסך - טרחני כל העולם, עורו וצאו להפגין (צילום: גד גניר)

אחת הסיבות העיקריות לפיתוחו של מנגנון זיהוי הפנים המתוחכם הזה הוא הרצון של אפל ליישר קו עם טרנד מסגרות המסך הדקיקות. כפתור הבית העגול, ובתוכו סורק טביעות אצבעות ליווה את מכשירי האייפון במשך שנים אבל בעיצוב החדש כבר לא היה לו מקום. ניתן היה להעביר אותו לחלקו האחורי של המכשיר, כפי שעשו בסמסונג ב-Galaxy S8וב-Galaxy Note 8אך באפל בחרו מסיבותיהם שלא לעשות כך, ייתכן כדי להרגיל את השוק שהגיע הזמן לוותר על הטכנולוגיה הזאת. ניתן גם היה לנסות למקם אותו מתחת לזכוכית המסך, אך במקרה הזה, הטכנולוגיה עדיין לא היתה קיימת בשוק. בסופו של דבר מה שקיבלנו זה אכן מכשיר עם מסגרות דקיקות, בלי סורק טביעות אצבעות בגב או בחזית, אבל עם מעין מקטע שחור במסגרת העליונה שעורר את עצביה של אוכלוסיית טרחני העולם. נכון, לכל אחד, ובטח למי שמוציא סכומים כאלו על סמארטפון, יש את הזכות להתלונן על מה שמפריע לו, אבל בינינו, זה באמת לא משנה ושוכחים מקיומו מהר מאוד. מה שכן מעצבן, זה הצורך להתרגל למחוות מגע חדשות ולאילוצים שאפל נדרשה אליהם כדי למלא את מקומו של הכפתור החסר: כדי לצאת מאפליקציה כלשהי צריך להחליק עם האצבע על המסך, כנ"ל גם לגבי כניסה למסך האפליקציות הפתוחות ברקע. כפתור ההדלקה והכיבוי משמש כעת להפעלת סירי. איך מכבים את המכשיר? לוחצים בו זמנית על כפתור הווליום וכפתור ההדלקה והכיבוי. וזה מהחברה שכולם מתלהבים מהאינטואיטיביות של המוצרים שלה.

פרט לחזית המכשיר שנראית בהחלט מרשימה, עם הבחירות העיצוביות האחרות של אפל אני חי פחות בשלום: המסגרת הכסופה המבריקה נראית מצועצעת להחריד, גב הזכוכית נועד להישבר במוקדם או במאוחר, והנורא מכל בעיני: מערך הצילום הכפול יושב בתוך בליטה גבוהה מדי וכעורה בחלקו האחורי של המכשיר. איכשהו במשך שנתיים שבהם מצלמה כפולה הפכה לסטנדרט של התעשיה, אף אחד לא בחר בסידור דומה של העדשות, ואכן אי אפשר לטעות ולא לזהות שזהו iPhone X, אבל זה לא משנה את העובדה שהמכשיר הזה מאחור, לדעתי לפחות, לא נראה טוב.

בליטת המצלמה ב-iPhone X (צילום: גד גניר)

לראשונה, אפל שילבה באייפון X מסך בטכנולוגיית Super AMOLED, שיצרניתו היא לא אחרת מאשר יריבתה הגדולה סמסונג. המסך נראה נפלא: הוא מאזן בצורה מושלמת בין צבעים חיים לריאליזם, מספק בהירות גבוהה ומצב True Tone מוודא שהתמונה הזאת תשאר דומה גם כשהתאורה מסביב משתנה. הרזולוציה גדלה קצת (1125 פיקסלים על 2436) אבל זה עדיין באיזור ה-FHD, ולא 2K. ה-iPhone X הוא אחד המכשירים היחידים שמגיע עם מסגרות דקיקות, ועדיין נוח איכשהו לתפעול באמצעות יד אחת. משהו בפרופורציות של המסך, השוליים המעוגלים של המכשיר, משהו בשילוב בין שניהם מראה שאפל, עדיין יודעת יותר טוב מכל יצרנית אחרת לסגל לעצמה טכנולוגיות וטרנדים ולעשות זאת רוב הזמן בצורה טובה יותר מכל אחד אחר.

יש בתמונה הזאת יותר חומרה של סמסונג מאשר של אפל (צילום: גד גניר)

המסך של iPhone X כל כך טוב, שניתן לראות דרכו שטיילר הוא למעשה ווק (צילום: גד גניר)

המצלמה הראשית של iPhone X נפלאה. מבחינת מספרים היא דומה לזו של ה-iPhone 8 Plus, רק עם צמצם טיפה רחב יותר במצלמה המשנית. ההבדל בין המצלמות הראשיות של שני המכשירים, בתחושה הסובייקטיבית שלי הוא זניח, אבל שתיהן מצלמות מושלמות במונחי צילום סלולרי: מיקוד מהיר ואפקטיבי, תמונות חדות, ממוקדות ביום ובלילה, ללא רעש דיגיטלי, מעט גרעון וטווח דינאמי רחב להפליא. המצלמה הקדמית, זו שאחראית על אנימוג'יז ועל פתיחת המכשיר, מסוגלת לצלם תמונות פרופיל עם אפקטים שונים של תאורה. המרשים מכולם הוא אפקט הצילום בשחור לבן שיודע להאפיל את כל הרקע מסביב, מה שיוצר תמונות פורטרט שנראית כמו צילום סטודיו מקצועי לכל דבר. לא תמיד זה מצליח. לפעמים המצלמה חותכת בגסות את הפנים מהרקע וזה נראה מוזר, אבל כשזה כן עובד, זה נראה מדהים. כך או כך, התמונה נשמרת על המכשיר כשניתן להחליף בה את האפקטים גם לאחר הצילום. חשוב להדגיש שגם ב-iPhone 8 Plus תוכלו למצוא את מצב הצילום הזה, אם כי במצלמה הראשית בלבד ולא במצלמה הקדמית.

(צילום: גד גניר)

ל-iPhone X לא אחת כי אם שתי סוללות, שתיהן יחד בקיבול כולל של 2716mAh, טיפה גבוה יותר מזה של iPhone 8 Plus, אבל נמוך מעט מזה של iPhone 7 Plus. למה אפל משתמשת בשתי סוללות ולא אחת? כנראה בגלל אילוצי סידור הרכיבים הפנימי. הסוללה מצליחה בקושי לשרוד יום פעילות שלם וזה מאכזב מאוד, בפרט כשמדובר במכשיר חדש, ועוד יותר כשמדובר במכשיר חדש שעולה כמו שהמכשיר הזה עולה. ניתן לטעון את המכשיר במהירות, אבל צריך לקנות לשם כך מטען מקורי של אפל, שונה מזה שמצורף לאריזה. כמו שאר המכשירים החדשים של אפל, גם את iPhone X ניתן לטעון באופן אלחוטי, בתקן QI הנפוץ בשוק. מבחינת עוצמה ואיכות השמע, ה-iPhone X בהחלט מספק את הסחורה: הוא מצוייד בזוג רמקולים: ראשי, בחלקו התחתון, ואחד נוסף באפרכסת. שניהם מייצרים יחד שמע איכותי, עם עומק ודיוק נאה בצלילים, ביחס לסמארטפונים אחרים ובעוצמה חזקה באופן מפתיע. מה חסר? שקע האזניות, שגם לא ישוב ככל הנראה אל מכשירי האייפון לעולם.

iPhone X מאחור, נכון להיום אין סיכוי שיטעו בזיהוי המכשיר (צילום: גד גניר)

המלך רחוק מאוד מלהיות עירום. iPhone X מהיר, מתקדם, מצלם ונשמע יותר טוב מכל סמארטפון אחר שבדקתי. על אלו מעיבים ביצועי הסוללה שלא מצליחים לעמוד בסטנדרט של מכשירים ישנים יותר וזולים יותר של אפל עצמה. באפל טענו שזו קפיצת המדרגה הגדולה ביותר שמכשיר אייפון אי פעם עשה מאז האייפון הראשון. טכנולוגית, ייתכן שזה נכון. מעשית? בניגוד לאייפון הראשון שמהרגע הראשון הביא איתו חויית שימוש שונה לחלוטין בסמארטפון, ב-iPhone X המהפכה היא לכל היותר מתחת למכסה המנוע ועל המהפכה הזאת אתם משלמים היום מחיר שאת התמורה האמיתית עבורו תקבלו אולי בעתיד. בישראל אגב, אצל המשווקת הרשמית איידיגיטל, תשלמו אפילו יותר עבור המהפכה הזאת, כ-4800 ש"ח עבור גרסת ה-64 גיגה.

למי מאיתנו זה לא קרה: יום עמוס עבודה מחוץ למשרד, אין מטען בסביבה, על WiFi אין מה לדבר. בשעות הצהריים אתם מעיפים בחרדה מבט אל חלקו העליון של המסך ונזכרים בבעיה הכי מהותית וקריטית שיצרניות הסמארטפונים טיפלו בה השנה: מסגרות המסך העבות. 2017 תיזכר כשנה בה הפער בין צרכי המשתמשים לחזון של מחלקות השיווק של אפל, סמסונגושות'התרחב למימדים הגדולים ביותר אי פעם.

iPhone X. למשתשמים ולמבקרים הפריע יותר המקטע השחור במסגרת העליונה מאשר חיי הסוללה וגב הזכוכית (צילום: גד גניר)

כפי שחוק ההמלצות לא באמת טיפל ביוקר המחיה, בבטחון האישי או ברווחת הנכים, כך גם מסכים ללא שוליים, מכשירים דקים במיוחד ורזולוציית 4K על מסך בגודל 5.5 אינטשלא יאפשרו לכם לצלוח יום שלם ללא טעינה, או למנוע מגב הזכוכית של המכשיר החדש שלכם להתכסות בסדקים מכוערים בנפילה אקראית על הרצפה. כפי שאנחנו ממשיכים להכניס לכנסת נציגי ציבור שלא ממש פועלים לטובתנו, אנחנו גם ממשיכים לקנות סמארטפונים שעוצבו במיוחד כדי להרשים על המעמדים בחנויות, או בתמונות וסרטונים ברשת, מבלי לחשוב על איך הם יראו ויתפקדו בעוד שנה מהיום, ומוכנים לשלם עליהם יותר מתמיד.

למה אנחנו עושים זאת? חיפשתי מחקרים שעוסקים בשאלה מדוע אנשים משדרגים את הסמארטפונים שלהם. לא מצאתי יותר מדי מחקרים עדכניים בתחום. מה שכן מצאתי זה מחקרים שמראים דווקא האטה מסויימת בקצב השדרוג. מחקר שערכה חברת Kantar World Panel הראה שאם בשנת 2013 האמריקאי הממוצע החליף סמארטפון פעם ב-20.5 חודשים, הרי שבשנת 2016 הוא כבר החל להראות איפוק מעורר כבוד ולהחליף סמארטפון פעם ב-22.7 חודשים. עבורי ועבורכם, פער של חודשיים עם אותו סמארטפון אולי נשמע מעט, אבל עבור יצרניות סלולר מדובר בירידה ברווחיות. איך הן מפצות את עצמן על כך שאנשים מחליפים סמארטפונים בתדירות נמוכה יותר? מוכרים סמארטפונים יקרים יותר.

מאחר ש"ששמנו לב שלוקח לכם יותר מדי זמן להחליף סמארטפון"הוא סלוגן שיווקי צולע למדי, אפל, סמסונג, גוגל ואחרות, ניסו לשכנע אתכם השנה שהסמארטפונים שלהן הם פלא טכנולוגי חדשני, שכמו בשנה שעברה, גם השנה הזאת ישנו את חייכם לנצח. בניגוד לשנים קודמות, השנה היתה להן החוצפה לדרוש סכומים של 1000$ ויותר על הסמארטפונים שלהם. יש אלטרנטיבות, כמובן, אך בעולם שבו סמארטפונים הם סמל סטטוס לכל דבר, המשתמשים מוכנים לספוג את עליית המחיר הזאת.

גלאקסי נוט 8, עלה בעת ההכרזה קרוב ל-1000 דולר (צילום: גד גניר)

הצרה היא לא רק שמכשירים ב-1000 דולר לא משנים שום דבר מהותי בחויית השימוש בסמארטפון. מחיר הקנייה של הסמארטפון הוא רק המנה הראשונה. המכשירים החדשים הופכים לרגישים יותר, עדינים יותר ויקרים וקשים יותר לתיקון. על מנת לאפשר טעינה אלחוטית, יצרניות רבות עוברות לשימוש בזכוכית גם בגב המכשיר. אתר iFixit המדרג מכשירים לפי הקושי לתקן אותם, מחלק בשנתיים האחרונים ציונים שנעים בין 4 ל-6 (מתוך 10) לרוב מכשירי הדגל העדכניים, בעיקר הודות לשימוש הנרחב בזכוכית מבחוץ ובדבק מבפנים. תוסיפו לכך את הרזולוציה, את המסכים המתקדמים ואת העובדה שמכשירים עם מסגרות מסך דקות יותר הם רגישים יותר לנפילות ומכות, ותוכלו להגיע שוב למסקנה הפשוטה שיצרניות הסלולר לא באמת רוצות שהמכשירים שלהן יאריכו ימים, וגם אם תרצו לתקן אותם, זה פחות ישתלם לכם.

סמארטפון עם גב זכוכית לאחר פגישה אקראית עם הרצפה (צילום: גד גניר)

כשל השוק הגדול כאן הוא לא ביצרניות עצמן, הוא בצרכנים. כל מה שכתבתי עד כה הם דברים שכולנו יודעים בצורה כזאת או אחרת, אבל אין מתאם בין הסיבות שגורמות לנו לרצות להחליף את הסמארטפון שברשותנו, לבחירה בסמארטפון החדש. כך יוצא שצרכנים שהתייאשו מהאייפון הישן שלהם שלא זז, ירוצו לקנות את האייפון החדש למרות שאפל מאשרת שהיא מבצעת האטה מכוונת במכשירים ששיווקה שנה קודם לכן. כך יוצא שמי שהפיל את הגלאקסי אס 7 שלו והרים אותו מהרצפה סדוק לחלוטין, לא יחשוב פעמיים ויקנה אחריו גלאקסי אס 8ששטח הזכוכית בגופו רק גדל. הסוללה של המכשיר שלי מחזיקה מעמד בקושי לחצי יום אחרי שנה של שימוש? הגיע הזמן לשדרג, והפעם, מכשיר עם בינה מלאכותית במצלמה, כי חייבים, לא משנה מה המחיר.

שתי סוללותיו של ה-iPhone X (צילום: גד גניר)

העובדה שאנחנו צרכנים גרועים לא משנה את העובדה שאין לנו מספיק אופציות לבחור מתוכן. שמעתם נכון, ואני לא מדבר כאן בהכרח רק על אפל. רוב יצרניות מכשירי האנדרואיד עובדות לפי תבניות פחות או יותר זהות, עם שילובים דומים של ערכות שבבים, נפחי זכרון RAM ואחסון, מסכים ומצלמות ברמה דומה לכל רמת מחיר. נניח הייתי מעוניין במכשיר עם סוללה בעלת קיבול גדול, הייתי מוכן להתפשר מעט על ביצועים (לא צריך Snapdragon 835 בשביל וואטסאפ, 625 יעשה עבודה נהדרת) ולהסתפק במסך בעל רזולוציית FHD "בלבד", אבל לא להתפשר על איכות המצלמה (מה לעשות שרק המצלמה של אייפון X מסוגלת איכשהו להתמודד עם ילדים בתנועה). נשמע הגיוני, נכון? בעיני יצרניות הסמארטפונים כנראה שזה לא: מעוניינים במצלמה הטובה ביותר? לא תמצאו אותה במכשיר שאין בו גם את ערכת השבבים החזקה ביותר. מעוניינים בסוללה בקיבול גבוה? לרוב תמצאו אותה משודכת רק למכשירים עם מפרט טכני חלש. לא מעוניינים במכשיר עם מסך ביחס 18:9 בגלל שלא נוח לתפעל אותו ביד אחת? זבש"כם, השוק הולך לשם ואין דרך חזרה.

שני סמארטפונים עם מסגרות מסך דקות, ואחד שלא. (צילום: גד גניר)

את יצרניות הסלולר נכון לסוף שנת 2017 לא מעניין מה אתם צריכים, מעניין אותן מה אתם רוצים. מה אתם רוצים? מה ש*הן יחליטו* וימתגו אותו כחידושים, מהפכות, פריצות דרך עיצוביות ופלאים טכנולוגיים, שום דבר שיגרום לטלפון שלכם לשרוד יותר זמן, לתפקד טוב יותר ביום יום, או לשרת אתכם בתור כלי עבודה בצורה טובה יותר ולאורך זמן. אם לשפוט לפי נתוני המכירות של אייפון X, גלאקסי אס 8 וחבריהם, 2018 לא הולכת להראות אחרת.

הרבה לפני שחברות כמו אפלוסמסונגהחליטו להכנס לשוק הזה, אזניות Truly Wirelessכיכבו בעיקר בפרוייקטים של מימון המונים. אחד מהפרוייקטים הללו הוא של חברה בשם בראגי, סטארטאפ גרמני שהוקם בשנת 2013 מתוך כוונה להציג לעולם את הדור הבא של מחשוב לביש, בצורת אזניות חכמות עם מעקב פעילות וסייען אישי. היזמים שהקימו את בראגי הם ראש אגף העיצוב של ענקית האודיו הרמן, שני מעצבים נוספים (אחד מהם שימש כמעצב טכני ב-AKG) ומנהל פיתוח תוכנה. שנה לאחר מכן הצוות הזה גדל ל-20 איש, ובפברואר 2014 החלו בקמפיין באתר קיקסטארטר. הפרוייקט שמטרתו הראשונית היתה לגייס כ-260,000$ הצליחו בתוך קצת פחות מחודשיים לזכות באמונם של 15998 תומכים שהשקיעו סכום כולל של כ-3.3 מיליון דולר. התוצר של הפרוייקט הזה היה "The Dash", אזניות ספורט מתקדמות עם סייען קולי, שליטה באמצעות מגע ותנועות ראש, חיישנים כמו מד תאוצה ומד דופק, ואפילו יכולת לתפקד באופן אוטונומי, ללא סמארטפון. עוד לפני שהיחידות הראשונות הגיעו אל התומכים שהשקיעו בהן, זכתה החברה בינואר 2015 בפרס החדשנות בכנס CES של אותה שנה.

Bragi The Headphone (צילום: גד גניר)

בספטמבר 2016, יומיים בלבד לפני השקת ה-Air Podsשל אפל, הכריזה בראגי על The Headphone, גרסה פשוטה יותר של The Dash, שאמנם לא כוללת רבים מהפינוקים שכולל הדגם הראשון של החברה, אבל מתבססת על הניסיון שצברה בתחום אזניות ה-Truly Wireless, ומתהדרת במחיר נגיש משמעותית וזמן סוללה ארוך במיוחד. את העלייה הרשמית שלהן לארץ עשו The Headphones (יחד עם דגם ההמשך של ה-Dash, ה-Dash Pro) לפני כחודשיים, דרך רשת באג שגם העבירה אותן אליי לבדיקה.

אחת ההתנגדויות המוצדקות שיש לאנשים למעבר לאזניות אלחוטיות שאין ביניהן כבל מקשר הוא החשש שייפלו מהאזניים, בייחוד בפעילות אינטנסיבית שמשלבת בין תנועה וזיעה. שני הגורמים שמשפיעים בצורה המכרעת ביותר על יציבות האזניות בתוך האזניים הם כצפוי העיצוב שלהן אך גם המשקל. בהעדר צורך באלקטרוניקה מתקדמת וחיישנים שונים, The Headphone הן קלילות והעיצוב שלהן מאפשר להן, לפחות אצלי, להשאר בתוך האזניים לא משנה מה. העיצוב שלהן משתלב בתוך חלל האוזן והן נשארות מיוצבות בתוכה אפילו בלי צורך ב"סנפיר"כלשהו. למען האמת, לא פגשתי אזניות Truly Wireless ש"ננעלות"בתוך האוזן בצורה כל כך חזקה כמו The Headphones. מה בכל זאת יכול לערער את היציבות הנהדרת הזאת? לחיצה על הכפתורים. במעבר מ-The Dash ל-The Headphone, ויתרה בראגי על מחוות המגע ושילבה באזניות כפתורים רגילים. אני לא חסיד גדול של מחוות מגע באזניות, זה משהו שמייקר אותן ולא תמיד פרקטי, אבל במקרה של בראגי יש כאן קיצוניות מהסוג השני: הכפתורים קשים מדי ללחיצה וקטנים מדי. הלחיצות עצמן לא יגרמו לאזניה ליפול, אבל מאוד לא נעים להאבק עם הכפתורים הקשים האלו כשהאזניה כבר ככה בתנוחה פולשנית למדי בתוך האוזן. זה אתגר לא פשוט למצוא דרך נוחה לתפעל שני גופי פלסטיק שתקועים בתוך האוזניים מבלי שיפלו מהן על הדרך, ובאתגר הזה יש לדור הבא של The Headphone מקום לשיפור.

The Headphone לא רק יושבות בצורה יציבה מאוד בתוך האזניים, הן גם אוטמות אותן היטב לרעשים מבחוץ ומנתקות אתכם כליל מהסביבה. זה לא בהכרח יתרון, יש סיטואציות שבהן אתם רוצים להיות מודעים למה שקורה לידכם. לשם כך הוסיפה בראגי את Audio Transparency, מצב המאפשר קליטת רעשי רקע באמצעות מיקרופונים מובנים. קונספטואלית זה די משעשע ונשמע יעיל בערך כמו האופן שבו בר מים מייצר מים פושרים (ערבוב של מים חמים ומים קרים, במקום לעשות שימוש במים בטמפרטורה הטבעית שלהם, למקרה שתהיתם), אבל ככל הנראה באמת אין דרך יעילה יותר לעשות זאת באזניות מהסוג הזה. בזמן ניגון מוזיקה לא תבחינו בהבדל בין מצב Audio Transparency מופעל וכבוי. השימוש האמיתי בפיצ'ר הזה הוא בזמן שאתם מפסיקים את המוזיקה, ולא מעוניינים לחלוץ את האזניות החוצה מהאוזניים: כש-Audio Transparency מופעל התחושה היא ככל הנראה משהו דומה לשימוש במכשיר שמיעה. רעשי הרקע חדים יותר ומודגשים יותר מאיך שהם נשמעים באוזן לא מזויינת.

Bragi The Headphone (צילום: גד גניר)

השמע איכותי מאוד. Bragi אמנם אינה חברה עם מורשת סאונד ארוכת שנים, ו-The Headphone הן אמנם הדגם הזול יותר בקטלוג המצומצם של החברה, ועדיין, מקבלים כאן שמע מפורט ומדויק. אין כאן באסים חזקים במיוחד, למרות האטימה ההרמטית של האזניים, אבל באופן כללי הסאונד מצוין. קצת היתה לי חסרה אפליקציה לשליטה באקולייזר שלהן, משהו בסגנון מה שיש ל-Jaybird Freedomו-X3, או אפילו משהו פשוט יותר שייתן לי לפחות חיווי מספרי על רמת הטעינה שלהן, אבל לא מדובר במשהו קריטי. כמו אזניות רבות אחרות שמקורן באירופה, ערש התרבות המערבית והרגולציה על חברות אלקטרוניקה, העוצמה המקסימלית שלהן לא תצליח לייצר חורים בעור התוף שלכם. אני יכול להבין את הצורך בעוצמה מקסימלית גבוהה מהנסבל, אפילו ברמה הפסיכולוגית של לדעת שיש את המדרגה הנוספת הזאת למקרה הצורך, אם כי בטווח הארוך, האירופאים לא לגמרי טועים. כך או כך, העוצמה המירבית לא חלשה מספיק בשביל שזה יהיה באמת חסרון משמעותי. בשיחה, השמע הוא בשתי האזניות (במקום רק באחת כפי שזה באזניות רבות אחרות). הצליל מעט מתכתי, אבל ניתן לקיים איתן שיחה בצורה נוחה, ובניגוד לאזניות אחרות שיצא לי לבדוק, לא התקבלו מהצד השני של השיחה טענות על כך שאינני נשמע טוב. הניסיון שיש ל-Bragi באזניות Truly Wirless בא לידי ביטוי ביציבות החיבור שלהן לטלפון. מספר הניתוקים כמעט אפסי, ותלוי מאוד בסיטואציה ובסוג הטלפון אליו מחברים אותן: עם iPhone Xו-iPhone 8 Plusלא נתקלתי בניתוקים או הפסקות ניגון. ב-Mi Mix 2 היו פה ושם ניתוקים, אבל מדובר במספר זניח שלא באמת גורע מהרושם הטוב שהן עושות בהיבט הזה.

Bragi The Headphone. מבט מקרוב ובהגדלה משמעותית של הכפתורים (צילום: גד גניר)

עקב האכילס של אזניות Truly Wireless הוא בדר"כ הסוללה. הממוצע בדגמים שבדקתי (ובאלו שעוד בדרך) עומד נכון לכתיבת שורות אלו על בין 3 ל-4 שעות. The Headphone מצליחות לסחוט כמעט 6 שעות של עבודה, שיא במונחי אזניות מהסוג הזה. עם זאת, כנראה כדי לחסוך במחיר הסופי שלהן, בניגוד לכל זוג אחר של אזניות Truly Wirless, בראגי לא שילבה סוללה בתוך הקייס שבו הן מאוחסנות בזמן שאינן בתוך האזניים שלכם. כל מה שהוא עושה זה לשמש כמתאם טעינה עבורן. הוא אפילו לא מכבה אותן אוטומטית כשמוציאים אותן מהאזניים ושמים אותן בתוכו. עם זאת, זה קייס קשיח, עמיד, בלי כפתורים מועדים ללחיצה אקראית בתוך התיק ואין סיכוי שייפתח בטעות.

Bragi The Headphone. אין בקייס סוללה מובנית, אבל הוא עמיד ולא ייפתח לכם בטעות בתיק (צילום: גד גניר)

ממוקדות מטרה, זו הדרך הטובה ביותר להגדיר את Bragi The Headphone. הן יושבות מעולה בתוך האזניים, הן מאפשרות ניגון מוזיקה לזמן ממושך יותר מכל זוג אזניות אחר בקטגוריה המצומצמת שלהן, החיבור שלהן לטלפון אמין למדי ואפילו הסאונד לא רע בכלל. חסרים בהן חלק מפינוקים שבדר"כ מגיעים עם אזניות Truly Wireless: קייס שמטעין אותן כשהן אינן בשימוש, אפליקציית שליטה, וגם התפעול באמצעות הכפתורים הזעירים והקשים קצת מעיב על החגיגה, אבל בדברים הבאמת חשובים ביום יום, הן מקבלות ציון שנע בין טוב מאוד למצטיין. מחירן בבאג - 699 ש"ח, סכום זהה פחות או יותר לזה שתשלמו כיום על Air Pods של אפל. בכל הקשור לזמן סוללה, יציבות באוזן ואפילו איכות שמע, הבראגי, לדעתי נותנות תמורה עדיפה לסכום הזה.

בסוף החודש הנוכחי ימלאו שלוש שנים להשקת שירות הטלויזיה סלקום TV. בשלוש השנים האחרונות צבר השירות כ-154,000 מנויים, בעוד בפרטנר TVשהצטרפה לשוק הזה במהלך השנה האחרונה דיווחו בשבועות האחרונים על כ-40,000 מנויים. בין אם מדובר בלקוחות נוטשים של yes ו-HOT, ובין אם מדובר בלקוחות חדשים שפשוט החליטו לבחור באלטרנטיבות החדשות על פני שתי הותיקות, מדובר בנתונים מדאיגים עבור מי שעד כה שלטו בשוק הטלויזיה הרב ערוצית בישראל. ב-yes לא נותרו אדישים לסחף הזה והחליטו לפתח אלטרנטיבה משלהם שתוכל לתת מעונה לשירותי הטלויזיה החדשים. בסוף חודש אוקטובר האחרון הוכרזה האלטרנטיבה הזאת, שירות טלויזיה אינטרנטי המתבסס על התכנים של yes ועונה לשם STING TV.

הסטרימר של STING TV (צילום: גד גניר)

השירות מבוסס נכון להיום על אפליקציות ל-iOS ולאנדרואיד בטאבלטים ובסמארטפונים, יחד עם סטרימרמבוסס Android TVהמתחבר לטלויזיה. כמו פרטנר, גם STING TV בחרה להתבסס על סטרימר של חברת Tecncolor, והוא חולק איתו מפרט טכני זהה ברוב הנתונים: ערכת השבבים Marvell Armada 1500 Ultra BG4CT בעלת 8 ליבות במהירות 1.2 גיגהרץ כל אחת, זכרון RAM בנפח 2GB ונפח אחסון של 8 גיגה. בניגוד לפרטנר, כאן מדובר בסטרימר המבוסס על דגם קיים ("Skipper") שכבר נמצא בשימוש אצל מספר שירותי טלויזיה אינטרנטיים אחרים בלטביה, איטליה וספרד. לא מדובר ביצירת מופת טכנולוגית, והוא לא ממש עומד בכבוד במשימת הרצת משחקים בעלי גרפיקה בינונית ומעלה. עם זאת, למען ההגינות יש לציין ש-yes לא מזכירה לרגע בפרסומיה אפשרות כזאת, כך שקצת קשה לבוא אליה בתלונות בהיבט הזה. בסטרימר של STING TV אתם אמורים לצפות ב-STING TV ולא הרבה מעבר לכך. יש לכם אפשרות להתקין עליו אפליקציות (אפילו קודי, אם היינו בשנת 2016 לפני שהחבר'ה של זיר"ה השמידו את סצינת התוספים הישראלית) ולהשתמש ב-youtube, או אפילו להשתמש בו כ-Chromecast לכל דבר ולהזרים אליו תכנים באמצעות הסמארטפון שלכם. ועדיין, את נטפליקס לדוגמה, לא תוכלו משום מה להתקין עליו מחנות האפליקציות של גוגל, ולמרות ההבטחות של אנשי STING TV בהשקה על כך שהסוגיה בקרוב תטופל, בחודשיים האחרונים זה לא קרה.

מבוסס Android TV (צילום מסך: גד גניר)

הממיר של STING TV תומך בהצגת תכנים ברזולוציית 4K. אפליקציית STING TV לא מציעה נכון להיום תכנים ברזולוציה כזאת, אם כי באפליקציית youtube המגיעה מותקנת כחלק ממערכת ההפעלה Android TV, ניתן לצפות בתכנים כאלו. כדאי להנמיך ציפיות: הפעולה הזאת מביאה את הממיר לקצה גבול היכולת שלו והסרטים, בחיבור אינטרנט קווי במהירות של 40 מגה, מקרטעים מדי פעם והתנועה לא חלקה מספיק לטעמי. הבשורות הטובות הן שלא מוכרחים דווקא את ה-STING TV Box, וניתן להתקין את האפליקציה של STING TV על כל סטרימר אחר מבוסס Android TV, כולל אפילו זה של Partner TV.

השידורים ב-STING TV הם כאמור דרך האינטרנט, לתכני ה-VOD, לערוצים הליניאריים של yes וגם לערוצי הברודקאסט (כאן, 12, 13 ערוץ עשר, ערוץ 20 ואחרים). השידורים הם ברזולוציית Full HD, ונראים מעולה. ב-VOD התמונה קצת שונה: האיכות אמנם גבוהה, אבל בתקופת הבדיקה נתקלתי בלא מעט בעיות בצפייה וביציבות האפליקציה: מצבים בהם הוידאו קפא ורק כיבוי והדלקה מחדש של הממיר פתרו את הבעיה, מצבים בהם השידור נמשך, אבל הממיר סירב להגיב לשלט, מצבים בהם הממיר פעל, אך משום מה לא הוצגה תמונה על המסך, החשכות פתאומיות ורגעיות של המסך ועוד. אין ספק שמבחינה טכנית, STING TV קצת בוסרי בשלב זה. תקלות קורות גם בסלקום TV וגם בפרטנר TV, אבל ב-STING TV התקלות האלו פשוט קורות יותר. זה לא שלא היו ערבים שצפינו בטלויזיה והכל עבד כשורה, אבל ביחס למתחרים, היו יותר מדי פעמים בהם נאלצנו לוותר על הצפייה בסטינג TV. ניצלנו את העובדה שהממיר נמצא אצלנו בבית לבדיקה, וניסינו להתחיל לצפות בסדרה "האמריקאים". לפי חמשת הפרקים הראשונים שראינו זו נראית כמו סדרה מעולה, חבל שבשלב מסוים התקלות בנסיונות הצפייה הכריעו אותנו ופשוט התייאשנו. חשוב להדגיש שנתנו לשירות את התנאים הדרושים כדי לעבוד כראוי: הסטרימר היה מחובר לרשת קוית, במהירות חיבור 40 מגה. מעבר לכך, באותו זמן בו נתקלנו בתקלות ב-STING TV, בשירותים אחרים השידור נמשך כרגיל וללא בעיות.

החיבורים של STING TV Box (צילום: גד גניר)

המון שירותי טלויזיה ואפליקציות וידאו נופלים בכל הקשור לניווט בתוך תוכן שמשודר, או במילים אחרות בהרצה קדימה ואחורה. אף שירות או אפליקציה אחרת שעשיתי בה שימוש לאחרונה לא נפלו בעניין הספציפי הזה בצורה כה מפוארת ויצירתית כמו STING TV: אין שום דרך לדעת מה מהירות ההרצה, כמה צריך ללחוץ ואין יכולת מעשית לעצור בשנייה ספציפית. הגרוע מכל הוא חלון המידע שמופיע בזמן הרצה, ונשאר שם, תוך שהוא מסתיר חלק נכבד מהתמונה למשך חמש שניות ארוכות גם אחרי שהפסקתם לנסות להריץ. ניתן כמובן להוריד את חלון המידע ידנית, אבל מי למען השם בצוות הפיתוח של האפליקציה חשב שברירת המחדל של 5 שניות היא משהו הגיוני? יש מצב שמהצד אני נשמע קטנוני אבל האמינו לי, בשימוש יומיומי הקטעים האלו מעיקים מאוד. מה עוד מעיק? אין מצב צפייה ברצף. כשמדובר במבוגרים זה לא אסון גדול, אבל אם אתם רוצים להושיב ילדים מול הטלויזיה וכל פרק בסדרה נגמר אחרי 20 דקות, זה מעצבן. גם המעבר בין ערוצים קצת לא אינטואיטיבי: כדי להגיע לערוצים שאינם מוצגים במסך "ערוצים", עליכם להשתמש במקשי המספרים בשלט, או לחילופין להכנס לאחד הערוצים שכן מופיעים במסך הזה, ולהתחיל לנווט אליו באמצעות מקשי החיצים. אם מצאתם את עצמכם נניח בערוץ 13, במסך "ערוצים"לא תמצאו זכר לכל הערוצים שמגיעים עם מספור נמוך יותר. לקח לי קצת זמן להבין איפה "כאן", אבל מרגע שגיליתי זה לא הפך להיות פחות עקום להגיע אליו.

אם כל זה לא מספיק, אז ב-STING TV, בניגוד לסלקום TV ופרטנר TV, אין עדיין את שירות 24/7, CatchUP או אפילו אפשרות להתחיל תכנית מההתחלה. יש אפשרות להקליט תכנים אבל זו הקלטה ידנית. בשירותים שציינתי קודם אין צורך לזכור להקליט מראש: בכל רגע נתון אפשר להכנס לערוץ מסוים ולצפות בתכנים ששודרו בו לפחות שבוע אחורה. האפשרות לחזור אחורה לתכנים ששודרו קיימת באפליקציית המובייל של STING TV לטאבלטים וסמארטפונים, אולם גם שם, החזרה אחורה אפשרית רק לתכנים ששודרו באותו יום בלבד. איך בכל זאת אפשר לצפות בתכנים שכבר שודרו בערוצי הברודקאסט? דרך מסך ה"ערוצים"והתכנים שמוצפים שם. כרגע למשל מוצגות שם תכניות מרשת 13. ואם אני רוצה לראות את התכנית האחרונה של "גב האומה?"הייתי צריך להקליט אותה מראש כי STING TV לא מספקת לי פתרון אחר לרצון הזה בצפייה בטלויזיה.

מסך ערוצים. איך אני מגיע מכאן ל"כאן" (צילום מסך: גד גניר)

ב-yes השיקו לפני מספר חודשים שלט חדש המאפשר חיפוש קולי בממירים המתקדמים יותר של החברה. ב-Android TV עליה מבוסס STING TV Box, הפונקציה הזאת מובנית מראש, אם כי כפתור החיפוש הקולי בשלט מוביל לחיפוש בגוגל דרך הטלויזיה. כך, אם אנסה לבצע חיפוש קולי, אפילו דרך הממיר והשלט שסופק לי ע"י STING TV, תוצאות החיפוש שאקבל הן בעיקר מגוגל. אם אתם תוהים, תוצאות מ-STING TV לא יהיו שם. השלט אמנם נראה זול ופשוט, אבל הוא הוא לא רע, מעוגל מספיק כדי לא להציק ביד וכולל את כל הפקדים הנחוצים ולא יותר מכך. במרכז השלט תמצאו כפתור גדול עם האות "N"אשר יוביל אתכם חזרה למסך הראשי של אפליקציית STING TV, לא משנה היכן הייתם קודם. בניגוד לסלקום TV, לא ויתרו כאן על מקשי המספרים, כך שאם שיננתם היטב את הקמפיינים של ערוצי הטלויזיות השונות, תוכלו לעשות שימוש מושכל במספרים האלו. מקשי עוצמת השמע לצערי שולטים על הווליום הפנימי של הממיר, ולא בראשי של הטלויזיה. אפשר לחיות עם זה, אבל צריך לזכור להשאיר את הווליום הראשי של הטלויזיה מוגבר.

נראה זול, אבל יעיל. השלט של STING TV (צילום: גד גניר)

התוכן הוא ללא ספק הצד החזק של STING TV. לא מדובר בקטלוג המלא של yes, אבל יש בהחלט במה לצפות: קטלוג הסרטים כולל כ-1000 סרטים אשר חלקם מתחלף מדי יום. לצד סרטים חדשים יחסית כמו "חי את הלילה", "אסון בלב ים", "אקס מן - אפוקליפסה","ג'ק ראיין - גיוס הצללים", "המייסד"ואחרים, תוכלו למצוא גם קלאסיקות כמו "שליחות קטלנית 2", "שתיקת הכבשים", "האלמנט החמישי", "מועדון קרב"ועוד. קטלוג הסדרות כולל בין השאר את "הויקינגים", "אימפריה", "המתים המהלכים", יותר מדי עונות של "האנטומיה של גריי", "החץ", ואיך לא - "משחקי הכס". העומק של הקטלוג של yes ניכר בכמות הפקות המקור שתוכלו לצפות בהן: "פאודה" (כולל העונה השניה ששידורה החל אתמול), "האחיות המוצלחות שלי", "הבוזגלוס", "רון", "תום יער עושה את שביל ישראל", "תאג"ד", "כבודו"ועוד. אגף הילדים מעט מקופח, לפחות בכל הקשור לסרטים מדובבים: המון סרטי טינקרבל, "העי"ג", "למעלה", סרטי "מולאן"אבל איפה סרטים חדשים כמו "טרולים", "מואנה", "לשיר"ואחרים? מעבר לכך תוכלו למצוא שם הצגות ילדים כמו "בת הים הקטנה", "סינדרלה", "היפה והחיה", "הדרקון המתוק שלי"ו"הדרקון המתוק שלי 2" (את שני האחרונים תוכלו אגב למצוא ב-Youtube). זה רק ה-VOD. מעבר לכך החבילות כוללות את הערוצים של yes: ערוצי הסדרות, הסרטים, וערוצי ספורט ONE, וערוץ ספורט 1, ספורט 1HD, 2HD, 3HD ו-4HD. בגדול, יש בהחלט מה לראות ב-STING TV, אם כי יש בעיה קשה באופן ההצגה של התוכן בממשק: הפרקים מסודרים כך שהעונות האחרונות מופיעות קודם. אתם בסוף המותח של אחת העונות הראשונות של משחקי הכס וחוששים לגורלו של טיריון? אל חשש! הממשק של יס ידאג לעדכן אתכם, בניגוד לרצונכם, שהוא יופיע גם בעונה 6. מעבר לכך, גם הקטגוריות שבחרו ב-STING TV להציף בממשק הן יציריתיות אמנם, אבל למשל קטגוריה מתבקשת כמו "סרטים חדשים"לא תמצאו שם.

אוקיי, אז עכשיו אני יודע שקארי וסול ישארו בחיים לפחות עד עונה 6 (צילום מסך: גד גניר)

איזור הילדים ב-STING TV. אגף הסרטים המדובבים מאכזב מעט (צילום מסך: גד גניר)

ב-STING TV מתגאים מאוד במודל התמחור שלהם שמבוסס, תחזיקו חזק על הקונספט המהפכני שלא נראה מאז ימי ערוצי זהב גוונים תבל ו-yes עצמה: "חבילות". ישנה חבילת סדרות, חבילת סרטים, חבילת ילדים, חבילת מדע וטבע, ואיך לא, חבילת ספורט. כל אחת מתומחרת בנפרד, כאשר חבילת הערוצים הישראליים מתווספת ללא תשלום נוסף לחבילה שבחרתם. תיאורטית, ניתן להתחבר לשירות בעלות של 29 ש"ח לחודש ולהסתפק בתכני חבילת מדע וטבע וערוצים ישראליים בלבד. באותה צורה ניתן להתחבר רק לחבילת הסדרות (39 ש"ח) או רק לחבילת הסרטים (39 ש"ח) ולהנות מהתעריף נמוך יותר מזה של שירותי טלויזיה אחרים. העניין הוא שאף אחד לא מסתפק רק בסרטים, רק בילדים, רק בסדרות או רק במדע וטבע. כאשר מצרפים יותר מחבילה אחת למנוי, המחיר מתחיל לטפס לאיזור שבו מתומחרים שירותי הטלויזיה האינטרנטיים האחרים. מתוך הבנה שצירוף של שלוש חבילות (ילדים+סרטים+סדרות) יהיה יקר באופן לא תחרותי, ב-STING TV יצרו את חבילת המשפחה שכוללת את שלוש החבילות הללו וגם את חבילת המדע והטבע, ועולה יחד כ-99 ש"ח. רוצים להוסיף את חבילת ערוצי ספורט 1? שלמו 67 ש"ח נוספים. מודל התמחור הזה גם יכול לספק הסבר מדוע ב-STING TV אין יותר מדי מוטיבציה לסדר במהירות את סוגיית נטפליקס. לקוחות יכולים לבחור לרכוש את החבילה הזולה ביותר, לקבל את חבילת הערוצים הישראליים, לרכוש בנפרד מנוי בנטפליקס ולהנות מסדרות וסרטים במחיר כולל נמוך יותר. גם אם שילוב כזה לא נותן מענה מושלם, הוא עדיין יכול להיות אטרקטיבי עבור המון אנשים. תוכלו להשתמש באותו מנוי על שלושה מכשירי Android TV ועוד שני מכשירים ניידים (סמארטפון/טאבלט). הסטרימר עצמו עולה כ-20 ש"ח לחודש כאשר על הסטרימר הראשון שתקחו ישנו החזר מלא בחשבונית כל עוד אתם מנויים. רוצים עוד סטרימר? שלמו עוד 20 ש"ח בחודש, או לחילופין קנו בעצמכם סטרימר אחר שהאפליקציה יכולה לרוץ עליו כדוגמת Mi Boxשל Xiaomi.

STING TV Box (צילום: גד גניר

בתמחור הנוכחי, STING TV מיישרת קו עם פרטנר TV וסלקום TV. גם בתוכן יש לה המון מה להציע. STING TV נופלת בעיקר בנושאים הטכניים: גם התמחור האגרסיבי ביותר וגם התוכן הטוב ביותר לא יכולים להציל שירות מחוסר בשלות טכני: תקלות קורות, אבל לא אמורות לקרות בתדירות שבה הן קורות ב-STING TV. תוסיפו לכך אפיון ועיצוב בינוניים של האפליקציה שהופכים פעולות שגרתיות למעיקות ואת העדרו של פיצ'ר מרכזי כמו 24/7 ותקבלו שירות שעדיין לא יכול לתת פייט רציני לשירותים הקיימים בשוק. אם הייתי מנסה לנסח תיאוריית קונספירציה, הייתי אומר ש-STING TV נראית כפי שהיא נראית מתוך כוונה להקטין את הסיכוי שלקוחות קיימים של yes (שמשלמים הרבה יותר) יעדיפו לעבור לאופציה זולה יותר שאותה חברה מציעה. הבעיה (מבחינתה של yes) היא שבאופן הזה האופציות של המתחרים שעולות פחות או יותר אותו דבר מציעות תמורה יציבה ובשלה יותר. לזכותה של STING TV יש להגיד שהיא מאפשרת לכל אחד להחליט בעצמו מה דעתו על השירות, להרשם כמנוי לחודש חינם, להתחרט, ולקבל זיכוי מלא, כולל על הסטרימר.

מעצבי החומרה והתוכנה בשיאומיספגו במהלך השנים לא מעט ביקורת על חוסר המקוריות שלהם, בצדק רוב הזמן. החברה מייצרת מכשירים לא רעים, אבל מה לעשות, מקבלת השראה חזקה מדי מהמתחרים, בעיקר מאפל. לפני קצת יותר משנה הדהימה את העולם והכריזה על מכשיר בעיצוב חדשני וייחודי בשיתוף עם המעצב הנודע פיליפ סטארק: Xiaomi Mi Mix, פאבלט חזק עם מסגרות מסך דקיקות. העובדה שגם העבודה המשותפת עם פיליפ סטארק הניבה סמארטפון שחולק קוי דמיון רבים עם סמארטפון אחר (במקרה הזה, מכשיר של שארפ משנת 2014, ה-Aquos Crystal) לא הטרידה אף אחד בתעשיה, מלמדת שכמו בחיים, גם בסמארטפונים צריך לדעת ממי להעתיק. ולמרות זאת, אי אפשר לקחת מ-Xiaomi את העובדה שהיא היתה הראשונה להתחיל את הטרנד שסחף את כל תעשיית הסלולר בשנה החולפת. היא עשתה זאת לפני LG (שהשיקה את ה-G6רק בחודש מרץ ב-MWC 2017), לפני סמסונג עם Galaxy S8 (שעשתה זאת חודש וחצי אחריה), והרבה לפני אפל עם ה-iPhone X.

Xiaomi Mi Mix 2 (צילום: גד גניר)

בחודש ספטמבר האחרון הוכרז בסין ה- Mi Mix 2, דור ההמשך ל-Mi Mix הראשון. בגדול, המפרט הטכני של פאבלט הפרמיום העדכני של שיאומי דומה לזה של הגרסה האמריקאית של Galaxy Note 8: ערכת השבבים Snapdragon 835 של קוואלקום יחד עם 6 גיגה זכרון RAM. שיאומי לא ממש אוהבת לתת למשתמשיה את האפשרות להרחיב את נפח האחסון במכשירי הדגל שלה. לכן, בניגוד לפאבלט של סמסונג , ה-Mi Mix 2 מגיע ב-3 גרסאות הנבדלות זו מזו בנפח האחסון המובנה: 64 גיגה בגרסה הבסיסית, 128 גיגה או 256 בגרסאות היקרות יותר.

נכון להיום, המכשיר מריץ את MIUI, מערכת ההפעלה של שיאומי בגרסה 9, המבוססת על אנדרואיד נוגט. כדי להגיע למצב בו המכשיר מריץ את מערכת ההפעלה הזאת בגרסתה העדכנית, נדרשה ממני מעט התעסקות: המכשיר הגיע אליי בגרסת התוכנה הסינית שלו שמתומחרת מן הסתם במחיר נמוך יותר. הבעיה עם הגרסה הזאת היא שהיא מלאה בפרסומות והתראות שונות ומשונות בשפה הסינית וללא אפליקציות גוגל. זה לא סתם מטרד, זה בלתי אפשרי לעבוד ככה עם המכשיר, בטח לא אם אינכם דובר השפה. כדי להמיר את גרסת התוכנה שלו לגרסה הגלובאלית, נדרשתי לשלוח בקשה דרך אתר מיוחד של שיאומי לפתוח את ה-Bootloader של המכשיר (משהו שמקביל ל-BIOS במחשב), לקבל קוד אישור, להזין את קוד האישור במכשיר ורק אז ניתן היה לצרוב עליו גרסת תוכנה אחרת. לתסבוכת הזאת צריך להוסיף את העובדה שלא תמיד האישור מתקבל מיידית. לפעמים זה לוקח שעות ולפעמים ימים. מעבר לכך, שלב הזנת הקוד חייב להתבצע כשהמכשיר מזוהה שהוא נמצא בסין. כדי לעשות זאת, עליכם ראשית להתקין על המכשיר את Google Play, להתקין תוכנת VPN, ואז להתחבר דרך שרת סיני. לא מסובך מספיק? נסו רגע לחשוב מי לכל הרוחות מעוניין להשתמש באינטרנט דרך חיבור סיני, עם כל ההגבלות שיש בו. רוב מפתחי אפליקציות ה- VPN לא חושבים שיש צורך בשרת שידמה את חויית הגלישה בסין, מה שאומר שנדרשתי להתקין משהו כמו 10-15 אפליקציות VPN עד שסוף סוף מצאתי אחת שכן מאפשרת זאת. מרגע שסיימתי את כל התהליך, נשארתי עם Mi Mix 2 שמריץ גרסה גלובאלית של MIUI 8. אם אתם לא הרפתקנים, שווה לכם לשלם עוד כמה עשרות דולרים, להזמין מלכתחילה את הגרסה הגלובלית ולחסוך לעצמכם את כאב הראש הזה. שבועיים לאחר מכן, הגיע העדכון לגרסה 9 ישירות אל המכשיר והותקן עליו ללא בעיות מיוחדות, כאילו היה מכשיר בגרסה גלובאלית מלכתחילה.

Xiaomi Mi Mix 2 עם ערכת הנושא הבסיסית של MIUI 9 (צילום: גד גניר)

המכשיר עצמו זריז, עובד חלק, ויציב. עם מפרט שכזה אין סיבה שלא, ו-MIUI בגרסה 9 אמורה להוציא מהמפרט הזה את המיטב. העניין היחיד שהפריע לי בהיבט של הביצועים הוא העובדה שהמכשיר טיפה פחות מהיר מה-Mi 6, מכשיר הדגל העיקרי של שיאומי לשנת 2017. זאת למרות ששניהם חולקים מפרט טכני זהה וגרסת תוכנה זהה. בהתחלה היה מדובר בתחושה בלבד, אבל אז החלטתי לנצל את ההזדמנות שבאותה תקופה שהו אצלי שלושת מכשירי הדגל הסיניים המוביליםולהעביר גם את ה-Mi Mix 2 באותה בדיקה יחד עם האחרים. בבדיקה שכוללת שני סבבים של פתיחת רשימה קבועה של אפליקציות, לקח לו כחצי דקה יותר מה-Mi 6 להשלים את הסבבים. בינינו, ביום יום מדובר בהבדל זניח. ועדיין, מוזר שקיים הבדל שכזה.

מסגרת המסך העליונה. אין כאן התחכמויות בנוסח iPhone X (צילום: גד גניר)

גב המכשיר ברגע נדיר: ללא סימני טביעות אצבעות (צילום: גד גניר)

ה-Mi Mix הראשון התהדר במסך נטול מסגרות כמעט לחלוטין. גם כיום, כשהטרנד הזה נראה כאילו הוא הולך להשאר, אף יצרנית גדולה אחרת לא מציעה מסגרת מסך דקיקה כל כך בחלקו העליון של המכשיר. כדי להגיע להישג העיצובי המיותר הזה נאלצו בשיאומי להעביר את רמקול האפרכסת אל מתחת למסך, מה שיצר בעיות שימושיות - השמע נדרש להיות חזק הרבה יותר ולפעמים ניתן היה לשמוע לידכם את הצד השני בשיחה. ב-Mi Mix 2 החליטו לוותר מעט על המהפכנות: המסגרת העליונה עדיין דקיקה כנראה יותר מכל טלפון של יצרנית אחרת בשוק, אבל כעת היא מכילה רמקול אפרכסת סטנדרטי. חזית המכשיר נראית מאוד מרשימה ומאוד יוצאת דופן. זה נראה כאילו בניגוד לכל מכשיר שהושק ע"י LG, סמסונג, וואווי, וואנפלוסאו אפילו אפל, המסך ב-Mi Mix 2 פשוט מתחיל יותר למעלה מבכל מכשיר אחר, ואין שום התחכמויות כדוגמת המקטע השחור ב-iPhone X. בשוק הסיני לעומת זאת, מותגים זולים יותר העתיקו לא רק את העיצוב הזה, אלא אפילו את שם הדגם המפורש "Mix 2". כך, תוכלו למצוא Mix 2 גם תחת מותגים כמו Doogee, Vernee, Oukitel, ואחרות. כל קשר בין המכשירים האלו לבין זה של שיאומי, מלבד השם והקוים הכלליים של העיצוב- מקרי בהחלט.

המסך עצמו הוא בגודל 5.99 אינטש (לעומת 6.4 אינטש ב-Mi Mix הראשון) עם רזולוציית 1080 על 2160 פיקסלים או במילים אחרות +FHD. המסך נראה מצוין. הוא מציג צבעים נאים חד ואיכותי. הייתי שמח לתאורה קצת יותר חזקה במסך, אבל בהחלט אפשר להסתדר עם מה שיש כרגע. הודות להקטנת המימדים המשמעותית ביחס לדגם הראשון, ה-Mi Mix 2 נוח ושמיש יחסית גם בשימוש יד אחת. גב המכשיר מגיע בגימור קרמי מבריק כשהדבר היחיד ששובר את הצבע האפור כהה המבריק הזה הם כיתוב באותיות בצבע זהב, ומסגרת זהובה דקיקה מסביב לעדשת המצלמה. הוא נראה יוקרתי, אלגנטי ומרשים יותר מרוב המכשירים שיצא לי להניח את ידיי עליהם בשנים האחרונות, אם כי הוא גם הרגיש ביותר מבין כולם לטביעות אצבעות. בשיאומי כנראה שמו לב לכך, וצרפו לערכת המכשיר קייס פלסטיק דקיק ונאה שאמנם מעבה מעט את מסגרות המסך ומסתיר את הגימור המבריק המרשים, אבל מגן על המכשיר מטביעות אצבעות, שריטות ונזקים אחרים. אל תצפו שהוא יגן על הטלפון מנפילה על הרצפה, ועדיין זה צ'ופר מבורך. אני מאוד אוהב שיצרניות מוסיפות קייסים לסמארטפונים שלהן. מעטים דואגים להזמין מראש קייס, וכשיצרנית מוסיפה אותו לערכה היא מאפשרת לרוכש להנות מהגנה מסויימת עד שיגיע קייס אחר, אם הוא לא מסתפק בקייס המצורף. הייתי שמח אם שיאומי היתה גם ממגנת את ה-Mi Mix 2 בפני מים, אפילו רק בפני התזות, אבל כנראה אחרי כל ההשקעה בצמצום המסגרות לא נותר כסף להתמודדות עם תרחיש בלתי אפשרי כמו כוס מים שנשפכת על המכשיר.

Mi Mix 2 עם הכיסוי המצורף לערכה (צילום: גד גניר)

הייתם מצפים שבמכשיר הפרמיום, פאבלט הדגל של שיאומי, המכשיר עם העיצוב הכי חדשני שלה, תשולב גם המצלמה הטובה ביותר שניתן, נכון? ובכן, בשיאומי כנראה סבורים אחרת. ל-Mi Mix 2 מצלמה ראשית 12 מגה פיקסל, עם מנגנון ייצוב תמונה אופטי בעל ארבעה צירים. עד כאן הכל טוב ויפה. העניין הוא שאנחנו בשנת 2018, המכשיר יצא לשוק לקראת סוף שנת 2017, שנה שבה למעט מכשירי הפיקסל, כל מכשיר דגל שהושק צויד במערך צילום כפול. במכשירי הפיקסל המצלמה הראשית היחידה היא נפלאה ואיכותית, ונתמכת ע"י אלגוריתמים מתקדמים ומעבד גרפי שמפצים על העדר המצלמה השנייה. ב-Mi Mix 2 אתם מקבלים מצלמה ראשית אחת עם צמצם צר יותר (f/2.0) אפילו מזה של המצלמה הראשית של Mi 6. אפשר בהחלט לחיות בלי זום או טשטוש רקע, אבל המצלמה של Mi Mix 2 אינה מצלמה של מכשיר דגל. למרות מנגנון ייצוב התמונה, עדיין נדרשת יד מאוד יציבה כדי להפיק תמונות ברורות וחדות. בלילה, התמונות מוארות היטב ברמה מעט מוגזמת, אבל זה לא בהכרח משהו רע: זה מזכיר קצת את התמונות שמייצרת המצלמה של Galaxy S7, למעט העובדה שכאמור, קצת קשה להתמקד עם המצלמה של ה-Mi Mix 2, וצילום בלילה רק מחריף את הבעיה. באור יום לא מתקשה ה-Mi Mix 2 לספק תמונות חדות ומפורטות, אבל היי, כולם מצליחים במבחן הזה.

מבט מקרוב על המצלמה הראשית של Mi Mix 2 (צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

כדי לאפשר מסגרת דקיקה בחלק העליון של המסך בלי תוספות מהסוג שיש ב-Essential Phone או ב-iPhone X עבור מצלמה קדמית, נדרשו המעצבים בשיאומי להעביר אותה למקום אחר. המיקום שנבחר בלתי שגרתי, במסגרת התחתונה של המכשיר. בגרסאות התוכנה הראשונות, בכל הפעלה של המצלמה נדרש המשתמש להפוך את המכשיר כדי לקבל זוית צילום סבירה וזה היה מסורבל ומעצבן. בגרסתו העדכנית כבר אין דרישה כזאת, אבל אם אתם לא מעוניינים בצילומי סלפי שהסנטר שלכם הוא האובייקט העיקרי בה, כנראה שתעדיפו בכל זאת להפוך את המצלמה.

שיאומי ציידה את Mi Mix 2 בסוללה בקיבול 3400mAh, דומה מאוד לזה של Mi 6, אולם בעוד במכשיר הדגל העיקרי של שיאומי הסוללה הזאת צריכה לתמוך במסך בגודל 5.15 אינטש, ב-Mi Mix 2 היא נדרשת לספק חשמל למסך בגודל של 5.99 אינטש. אם ב-Mi 6 קיבלתם יום וחצי בשימוש סטנדרטי, הרי שב-Mi Mix 2 תקבלו יום שלם, אבל לא יותר מכך. יש כאן תמיכה ב-QC 3.0, טעינה מהירה בתקן של קוואלקום. הוא לא מהיר אמנם כמו Dash Charge של וואנפלוס, אבל היתרון הגדול הוא שמדובר בתקן אוניברסלי, מה שאומר שאינכם חייבים דווקא לקנות מטענים מקוריים של שיאומי כדי לקבל טעינה מהירה. כל מטען שתומך בתקן QC 3.0 ייתן לכם טעינה מהירה. הרמקול לא מרשים בצורה יוצאת דופן, אבל גם לא מאכזב במיוחד - הוא סטנדרטי. השמע באפרכסת גם הוא מספק, ודווקא כאן מדובר בחתיכת הישג - רמקול האפרכסת כאמור ממוקם בתוך המסגרת הדקיקה שמעל למסך, ולמרות זאת אין צורך להחזיק בצורה מיוחדת את המכשיר על האוזן או לעשות כל פעולה לא שגרתית אחרת. הדבר היחיד הלא שגרתי כאן שלמרבה הצער הולך וכן הופך לשגרתי הוא הויתור על שקע האזניות. לא מוכנים להפרד מהאזניות החוטיות שלכם עם השקע המסורתי? לערכת ה-Mi Mix 2 מצורף מתאם USB Type C ליציאת אודיו אנלוגית (3.5 מ"מ).

חיבור USB Type C -יש. שקע אזניות סטדרטי - אין.

כשהושק, היה ה-Mi Mix 2 הסמארטפון היקר ביותר בקטלוג של שיאומי, ומחירו עמד בסין על 3299 יואן (535$). כיום, מספר חודשים לאחר מכן, מחירה בחו"ל של הגרסה הגלובלית עם נפח האחסון המינימלי, 64GB, עומד על 469 דולר לפני קופונים למיניהםומע"מ (עם מע"מ, מחיר המכשיר עומד על 1884 ש"ח). גם אם זה עדיין כמחצית ממחירו של iPhone X או Galaxy Note 8, מותר לשאול מה מקבלים עבור הסכום הזה והתשובה כאן מעט מורכבת: Mi Mix 2 נראה מעולה ומציע מפרט טכני מכובד מאוד, מקביל לזה של מכשירי דגל בשוק האנדרואיד שרובם עולים משמעותית יותר ממנו. מצד שני, לשיאומי עצמה יש מכשיר דגל אחר, החולק מפרט דומה ומציע חויית שימוש טובה בפרמטרים הכי חשובים: Mi 6 מגיע עם מצלמה עדיפה בהרבה, משך זמן סוללה ארוך יותר וביצועים מעט טובים יותר. אי אפשר לקרוא ל-Mi Mix 2 מכשיר איטי, אי אפשר לטעון שהסוללה שלו מחייבת טעינה באמצע היום בשימוש סטנדרטי, ואפילו המצלמה לא רעה. ועדיין, אם שיאומי מציעה אלטרנטיבה זולה ופרקטית יותר בשימוש היומיומי, מסגרות מסך דקיקות וגב קרמי הן לא סיבות מספיק טובות להעדיף מכשיר טיפה פחות טוב על פניה.

אל ההשקה של ה-Jaybird Freedomבשנה שעברה, הגעתי שבוע לאחר שקיבלתי את IconXשל סמסונג לבדיקה. הבעיה הגדולה בתחום ביקורות הגאדג'טים היא שלקונספטים לוקח מעט מאוד זמן להתיישן, ואחרי שכבר נחשפתי לבשורה של אזניות Truly Wirelessנטולות החוטים, אזניות בלוטות'סטנדרטיות עם כבל ביניהן נראו פתאום מיושנות קצת. החבר'ה בג'ייבירד כמובן לא נרדמו, פשוט החליטו להמתין קצת עד שיהיה להם מוצר בשל מספיק בקטגוריה החדשה ואז יוכלו להוציא אותו לשוק. שנה חלפה וה-Jaybird RUN שהוכרזו בחודש ספטמבר בעולם, הגיעו אליי זמן קצר לאחר מכן לבדיקה.

Jaybird RUN (צילום: גד גניר)

אני לא אדם פעיל ספורטיבית מטבעי, אבל בחודשים האחרונים הגיעו אליי מספר מוצרים בו זמנית שגם גרמו לי לנקיפות מצפון (המשקל של שיאומי), וגם כאלו שלא ניתן לבדוק אותם בצורה מקיפה ומלאה מבלי לזוז ולהזיע איתם, מוצרים כמו ה-Vi, כמו ה-Apple Watch, וכמו, איך לא, האזניות החדשות של Jaybird ששם הדגם שלהן, RUN, לא משאיר המון ספקות בנוגע לאופי השימוש הרצוי בהן. כך קרה שללו"ז השבועי שלי נוספה הליכה קבועה בשכונה, פעילות שאנשים נורמליים עושים כדי לרדת במשקל, לנהל אורח חיים בריא יותר ועוד סיבות שפחות מדברות אליי בשגרה. אצלי הסיבה העיקרית לצאת להליכות הללו היתה כדי לבדוק גאדג'טים. בלוגר טכנולוגיה חייב לעשות מה שבלוגר טכנולוגיה חייב לעשות, גם אם זה יגרום לי לשרוף כמה קלוריות בדרך.

אז הכירו, Jaybird RUN, הכניסה הראשונה של היצרנית האמריקאית לקטגוריית האזניות שאין ביניהן כבל מקשר. היתרון בתצורה הזאת עבור אזניות ספורט הוא ברור: אחד הדברים המרגיזים ביותר בריצה עם אזניות בתצורה סטנדרטית זה השלט הממוקם על הכבל המקשר. השלט הזה נוטה להתנדנד בזמן ריצה וויוצר חוסר איזון במשקל בין האזניות, מה גורם כמעט תמיד לתחושה בשלב מסוים שהוא מושך למטה את האזניות באחד הצדדים. ב-Jaybird דואגים לצרף לאזניות שלהם כבר שנים מתאמים להידוק וקיצור הכבל הזה. אם הצלחתם להבין איך עושים זאת, וזה פתר את סוגיית השלט, זה עדיין לא פתר את התחושה המעיקה של כבל שמשתפשף בזמן הריצה בעורף המיוזע שלכם. אזניות Truly Wireless פותרות את הבעיות האלו. מצד שני, הצורך לוודא שהן מאובטחות בתוך האזניים הופך לקריטי. אם אזניות סטנדרטיות נופלות לכם תוך כדי ריצה, הן קודם יתנתקו מאוזן אחת ואז מהשנייה לפני שייפלו מהרצפה. סביר להניח שתבחינו בכך בזמן וגם אם לא, לא תתקשו לאתר אותן על הרצפה. אזניות Truly Wireless בנויות משתי יחידות נפרדות וקטנטנות שכאילו רק מחכות להזדמנות ליפול מהאוזן וללכת לאיבוד ברחוב. Jaybird RUN אמנם אינן קלילות כמו Bragi The Headphone, אבל הן מצוידות בסנפיר שמקבע אותן למקומן באוזן המבנה שלהן הוא מהנוחים שיצא לי לנסות, אהבה מההחדרה הראשונה לאוזן. לא נדרשתי לבצע שום התאמה או שינוי: הסנפירים וראשי הסיליקון שהגיעו מורכבים מראש על האזניות היו בגודל האידיאלי עבור האזניים שלי והתאימו אליה בצורה מושלמת. בכל מקרה, בערכה תוכלו למצוא עוד זוגות מתאמים וסנפירים כדי שתוכלו להתאים אותן בצורה המיטבית לאוזן שלכם. החומרים נעימים למגע ואיכותיים, האזניות לא מציקות באוזן בזמן פעילות גופנית ולאורך זמן, וחשוב לא פחות: הן נשארות בתוך באוזן לא משנה כמה תזיעו וכמה תטלטלו את הראש שלכם. בניגוד ליצרניות אחרות כמו סמסונג או Bragi, ב-Jaybird לא מאמינים גדולים בסנסורים מתקדמים, כך שלא תמצאו כאן מד דופק, אקסלרומטר וכו'. להגיד לכם שזה חסר לי? לא במיוחד, ראיתי אזניות מתקדמות יותר מבחינה הזאת שנופלות על הדברים הבסיסיים ביותר ואם הבחירה היא בין אזניות שימדדו לי את הדופק, לבין כאלו שיישמעו טוב והסוללה שלהן לא תיגמר אחרי שעה של שימוש, אני בוחר באופציה השניה.

השליטה בתפקודי האזניות לא מאוד נוחה, אבל ככה זה ברוב האזניות מהסוג הזה. היא מתבצעת באמצעות זוג כפתורים, אחד בכל צד. ברירת המחדל היא שלחיצה על הכפתור באזניה הימנית עוצר או מפעיל את הנגינה (זוג לחיצות מהירות מעביר שיר אחד קדימה), או לחילופין משמש למענה לשיחה. הכפתור על האזניה השמאלית מפעיל את סירי או Google Assistant. האפשרות השניה היא לוותר על סייען קולי לטובת שליטה על עוצמת השמע: הכפתור הימני מגביר (ועדיין משמש למענה לשיחות), הכפתור השמאלי מנמיך. הייתי שמח אם הכפתורים היו רכים מעט יותר, אבל ניתן בהחלט להסתדר איתם ככה. מה שיותר מפריע זה העובדה שהצורך לשלוט באזניות דרך זוג כפתורים מחייב להחליט על מה מוותרים: על האפשרות לעצור שיר באמצע, או על האפשרות לשלוט בעוצמת השמע, פעולות בסיסיות שהופכות ללא כאלו בסיסיות כשאין שלט.

כמו שני הזוגות הקודמים של אזניות Jaybird שבדקתי, גם ה-RUN נשמעות מעולה. מעולה, ביחס לאזניות Truly Wireless ונהדר באופן כללי. ה-X3 וה-Freedom אמנם נשמעו טוב יותר, אבל השמע של Jaybird RUN איכותי מאוד, באסים עמוקים, צליל מדויק ומפורט, ועוצמה מירבית גבוהה במעט ממה שתצטרכו. במהלך הזמן ששהו אצלי יצאה גרסת תוכנה חדשה ששיפרה משמעותית את אמינות החיבור ביניהן ובין הסמארטפון שלכם. נכון להיום, אני מעביר איתן הליכות ברחוב שנמשכות למעלה משעה ללא שום ניתוק או הפרעה כלשהי. סוגיית ההפרעות והניתוקים, באזניות Bluetooth בכלל ובאזניות Truly Wireless בפרט, קשורה במקרים רבים לטלפון עצמו ולסידור האנטנות עליו. כך יוצא שבחלק מהמכשירים אתם עשויים לחוות עם חלק מהאזניות ניתוקים אפילו אם תכניסו את הטלפון לכיס, בייחוד מכשירים מהדור החדש עם גוף מתכת אחיד. את ה-Jaybird RUN, במיוחד בגרסת הקושחה החדשה בדקתי על מגוון מכשירים, בכולם כאמור לא נתקלתי בניתוקים או הפרעות, בכלל.

גם ב-Jaybird RUN תוכלו להנות מהאפליקציה הכי שימושית, מועילה ולא מעיקה שמגיעה יחד עם אזניות. למי שלא זוכר, אפליקציית My Sound מאפשרת לשמור הגדרות אקולייזר על האזניות עצמן. ניתן להגדיר את האקולייזר באופן ידני, או לבחור מבין הגדרות מוכנות מראש, ויש המון כאלו. ההבדל ביניהן ניכר וניתן באמצעותן לשנות לחלוטין את אופי הצליל המתקבל, בהתאם להעדפות שלכם. אחד מבכירי Jaybird שהגיע לארץ לפני שנה טען שהם שונאים אפליקציות של אזניות, שהן מציקות, יושבות על הטלפון, תופסות מקום בזכרון ומשתמשות במשאבי מערכת. בגלל זה, את האפליקציה של Jaybird הם תכננו באופן כזה שאין שום בעיה להתקין אותה, להגדיר את מה שרוצים ולהסיר אותה מהמכשיר. זה אכן אפשרי, אבל בתכלס היא לא באמת כל כך מפריעה, ודווקא נחמד שהיא שם אם מדי פעם בא לי לשחק עם האקלוייזר.

Jaybird RUN בתוך הקייס שלהן (צילום: גד גניר)

ה-Jaybird RUN מגיעות עם קייס שמטעין אותן. הקייס הזה הוא לטעמי החוליה החלשה באזניות האלו: מנגנון הנעילה שלו לא אמין, הכפתור שלו בולט מדי מה שגורם לו להפתח מדי פעם בתיק אם הוא נלחץ כנגד משהו. כדי לא למצוא את עצמכם שולפים מהקייס הפתוח בסוף היום אזניות עם סוללות פרוקות לחלוטין, מומלץ לשים לב היכן ואיך מאכסנים אותן. היה ולא שמתם לב, טעינה של חמש דקות בלבד בתוך הקייס מאפשרת לכם שימוש של שעה באזניות. טעינה מלאה תיקח לכם שעתיים, ותספק לכם קצת יותר מ-4 שעות של שימוש, כמובן בהתאם לעוצמת השמע, המרחק מהטלפון וכל גורם אחר שעשוי להשפיע על צריכת החשמל שלהן. לי אישית הן הספיקו בממוצע למעט יותר מ-4 שעות של שימוש. הסוללה המובנית בקייס תיתן לכם שתי טעינות מלאות נוספות לפני שתצטרכו לחבר את כל העסק לחשמל. החיבור הוא חיבור Micro USB וחבל. האזניות האלו יצאו לשוק בשנת 2017, כש-99% מהסמארטפונים בשוק מגיעים עם חיבור USB Type C, והגיע הזמן שגם יצרניות הציוד ההיקפי יעברו להשתמש בחיבור הזה.

הקייס של Jaybird RUN (צילום: גד גניר)

היה שווה לחכות ל-Jaybird RUN. הן יושבות טוב באוזן, נשמעות מעולה ומציגות משך זמן שימוש ארוך למדי. היצרנית האמריקאית השקיעה כאן במה שבאמת משנה בשימוש יומיומי ולא התפתתה לנסות ולהפוך אותן לאזניות חכמות על חשבון דברים חשובים אחרים. כל הכיף הזה מגיע ב-799 ש"ח, מחיר לא נמוך לאזניות באופן כללי, אבל בהחלט לא הכי יקר בסגמנט הספציפי של Truly Wireless. אם אתם עוסקים בפעילות גופנית באופן קבוע, הן בהחלט ישדרגו את החויה.

בימים אלו ממש מציינים אדריכלים בישראל את יום הולדתו ה-27 של האויב מספר אחת של רשתות אלחוטיות בבתים פרטיים: הממ"ד. הוא נולד כחלק מלקחי מלחמת המפרץ והוא המקום בו ה-WiFi שלכם נוצר, ושם הוא גם מאבד את מרבית עוצמתו. איך קרה שכל כך הרבה ישראלים שמים את הראוטר שלהם במקום הכי לא נכון בבית? מאחר שיש שם נקודת טלפון מתוך ההנחה שתצטרכו לשמור על קשר עם העולם בעוד מסביבכם מתעופפים סקאדים עיראקיים, מאחר שממ"ד הוא מיקום מועדף למקם בו חדרי עבודה ומחשבים בעתות שלום ואז יש בכך הגיון מסוים, ומאחר שחלק מהאנשים מעדיפים למקם את הראוטר, הקופסה הלבנה עם הנורות המהבהבות והחן של חדר שרתים במקום פחות גלוי בבית. התוצאה היא כאמור קליטת WiFi חלשה, מהירות אינטרנט נמוכה, וצקצוקי "אוח, האינטרנט בישראל הוא כזה עולב".

סלקום Super WiFi (צילום: גד גניר)

בעיות אינטרנט הן כמובן לא רק נחלתם של ממקמי הראוטרים בממ"דים. גם בעלי בתים עם יותר ממפלס אחד מכירים את המציאות הזאת. מעבר לכך, קל לשכוח שככל שהזמן עובר, יותר ויותר מוצרים בבית מסתמכים על ה-WiFi, ובשל כך נדרש ניהול חכם יותר של הרשת ש\אמורה לתמוך במספר סמארטפונים, טאבלטים, מחשבים ניידים, סטרימראו טלויזיה חכמה, שירות טלויזיה אינטרנטי, דוד חשמלי נשלט דרך אפליקציה, שואב רובוטיועוד. בשנים הקרובות (אם זה לא קרה כבר קודם) עתידים להצטרף אליהם המקרר שלכם, המזגן, הנורות בבית, וגם המייבש ומכונת הכביסה, ברגע שמישהו ימצא תשובה טובה לשאלה למה צריך לחבר גם אותם לאינטרנט.

בינתיים, האפשרות הפופולרית ביותר היא להתקשר אל התמיכה הטכנית של ספקית האינטרנט שלכם ולנסות להבין מדוע עם חיבור של 40 מגה, אתם מקבלים מהירות של 10-5 מגה בטאבלט שלכם. בסלקוםהבינו ככל הנראה ששיחות מהסוג הזה יהפכו ליותר ויותר נפוצות, וזיהו הזדמנות עסקית: סופר WiFi הוא שמו של מוצר חדש של החברה שאמור לתת ל-WiFi שלכם סטרואידים, ולהשאיר את בעיות האינטרנט בעבר. סופר WiFi מיועד ללקוחות כל ספקיות האינטרנט, אך אם אתם לקוחות האינטרנט של סלקום, כל העסק יהיה קצת זול יותר, אבל לזה אגיע אח"כ.

ה-סופר WiFi של סלקום מבוסס על מערכת MESH של חברת Air Ties. מאחר שירידה לפרטים בנושאי רשתות תקשורת מעניינת כמעט כמו ירידה לפרטים של ביטוח פנסיוני, אשתדל לעשות את החלק הטכני של הפוסט הזה נגיש ככל הניתן. אלו מכם שלועסים נודים ("Node", שמה של נקודת גישה במערכת MESH, למה? על מה חשבתם שדיברתי?) לארוחת בוקר, ויודעים להמיס לבבות של בחורות בדייטים עם הידע שלכם בהבדלים בין רשת 5GHz לרשת 2.4GHz, מוזמנים לדלג לפסקה הבאה.

מה זה מערכת MESH? מערכת המורכבת ממספר יחידות המתקשרות בינן לבין עצמן ומייצרות ביניהן רשת אלחוטית אחת. המערכת יודעת לנהל את צרכני ה-WiFi, לתעדף אותם בהתאם לצורך, ולנתב כל מכשיר ליחידה המתאימה כדי לקבל את האות החזק ואת מהירות הגלישה האופטימלית. "יש לי רפיטר (Repeater) שקניתי ב-10 דולר בעליאקספרס שעושה את העבודה"יציין מגיב מספר 12. מגיב מספר 12 צודק חלקית. אם זה עושה את העבודה, אכן אין סיבה להשקיע את הסכומים הגבוהים של כסף שעולה מערכת MESH טיפוסית. עם זאת, רפיטרים (מוכרים גם בשם "מגדילי טווח") עובדים בצורה שונה. אם MESH מייצר רשת אחת גדולה, רפיטר מייצר רשת נוספת שמרחיבה את הרשת הקיימת שיצר הראוטר שלכם. ההתנגשות בין שתי הרשתות מייצרת הפרעות והפרעות הן הידידות הטובות ביותר של אינטרנט איטי. מעבר לכך, בהתחברות לרשת שמייצר רפיטר מהסוג הזה, אתם מקבלים אות חזק, אבל כזה שהמהירות המקסימלית שלו תהיה זו שהייתם מקבלים מהרשת המקורית אם הייתם עומדים במקום שבו ממוקם הרפיטר הזה. "כל מה שצריך זה להיפטר מהראוטר הדפוק שמקבלים מהספקית"ירטון מגיב מספר 14, וגם הוא צודק, אבל ראוטר טוב וחזק הוא עסק יקר, שספקיות האינטרנט יתקשו לתת עבורו תמיכה טכנית.

מהירות ה-WiFi שלי (צילום: גד גניר)

אם אתם עובדים במקום עבודה שיש בו מרחבים גדולים ורשת WiFi אחת (בית חולים לדוגמה, משרדים עם Open Space גדול), ונהנים מאינטרנט יציב, מהיר, עם אות חזק באופן קבוע בכל חלקי הבניין, כנראה שיש אצלכם מערכת MESH. לא מדובר בטכנולוגיה מאוד חדשה, אבל מערכות MESH ביתיות לשימוש פרטי החלו להופיע בשוק רק בשנתיים האחרונות, בעיקר בחו"ל. לישראל לקח למערכות כאלו קצת יותר זמן להגיע, אך בחודשים האחרונים ניתן לרכוש כאלו גם בארץ. סלקום היא הראשונה ככל הידוע לי מבין ספקיות האינטרנט שמציעה מערכת מהסוג הזה. מערכת הסופר WiFi שקיבלתי לבדיקה כללה שתי יחידות: אחת המחוברת לראוטר שלי (של בזק בינלאומי, אם אתם ממש סקרנים) בממ"ד, ויחידה נוספת הממוקמת בסלון. בדירת ארבעה חדרים כמו שלי אין צורך ביותר מזה. אם יש לכם דופלקס, או דירה גדולה יותר באופן משמעותי, כנראה שתצטרכו יחידה נוספת. אין ממש צורך בטכנאי כדי להתקין את Super WiFi. קופסאות הסופר WiFi נראות כמו ראוטרים קטנים. הן לא מעוצבות בצורה אלגנטית במיוחד, אבל הן לפחות קומפקטיות. מחברים את שתי היחידות במקומות הרצויים, מכבים את ה-WiFi בראוטר שלכם, ומגדירים באמצעות האפליקציה את שם וסיסמת הרשת האלחוטית החדשה (כן, ניתן להשתמש בפרטים של הרשת הישנה) וזהו בגדול. אם בכל זאת תסתבכו, בסלקום מציעים תמיכה טכנית 24/7.

הכפתור הבולט ביותר באפליקציה הוא קיצור דרך לאפליקציית Speed Test. נכנסתי לאפליקציה, הפעלתי את המדידה ועולמי לא חזר להיות כשהיה: קיבלתי מהירות של 38-39 מגה, ב-WiFi, בסלון. לשם השוואה, עם חיבור במהירות מקסימלית של 40 מגה, לפני סופר WiFi, ביום טוב הייתי מקבל מהירות של בין 10 ל-15 מגה. הנתון הזה חזר על עצמו בכל פינה בבית: בחדרי השינה, במטבח, באמבטיה, במרפסת השירות וכן, גם בשירותים. לא סומכים על בדיקת מהירות שסלקום שמה קיצור דרך אליה באפליקציה שלה? לגיטימי. ביצעתי בדיקה גם דרך Fast.com, שירות בדיקת המהירות של נטפליקס, וקיבלתי שם תוצאות זהות. מהירות החיבור שמתקבלת שם קובעת גם אם תוכלו לצפות בתכנים ב-4K (במידה ואתם בחבילת ה- Ultra HD של החברה). דרישת הסף היא חיבור קבוע במהירות מינימלית של 25 מגה, ואת זה כאמור עקפתי בקלות. שמעו, נרקוס ב-4K זו חתיכת חויה.

באופן כללי, סופר WiFi מספק רשת אלחוטית יציבה ומהירה. פעמים בודדות בלבד, וגם זה במכשירים ספציפיים, נתקלתי בקושי בקבלת IP (ובשל לא הצליחו להתחבר באופן זמני ל-WiFi), אם כי מדובר במספר זניח של מקרים. הרשת הפנימית בבית עבדה בתקופת הבדיקה במהירות של כ-700 מגה, כך שאם אתם מזרימים מדיה ממחשב אחר בבית או מכונן רשת, לא תהיה לכם בעיה לקבל וידאו רציף באיכות גבוהה.

מעבר לבדיקת מהירות, האפליקציה כוללת מספר אפשרויות מתקדמות לניהול הרשת: ניתן לייצר באמצעותה שם רשת נפרד וסיסמה עבור אורחים במקרה ואינכם מעוניינים לתת להם את פרטי הרשת הקבועים. בנוסף, יש בה בקרה הורית - ניתן לבדוק אילו מכשירים מחוברים ולתזמן את השעות בהן מכשירים מסוימים יקבלו גישה לאינטרנט ומתי לא. בכל רגע נתון יש אפשרות לראות אילו מכשירים מחוברים לרשת, וכמה מכשירים מחוברים לכל יחידה. כמו היחידות עצמן, האפליקציה לא תזכה בשום פרס עיצוב, אבל היא בהחלט יעילה, קלה להתמצאות ומספקת גישה מהירה למה שצריך, בלי לסבך את המשתמש בנתונים ומושגים טכניים מדי.

מערכות MESH אינן פתרון זול לבעיות ה-WiFi שלכם וסופר WiFi אינה שונה מהבחינה הזאת אם כי היא אינה יקרה ביחס למערכות MESH אחרות שנמכרות בישראל. מחירה של כל קופסה הוא 350 ש"ח בקנייה, או כ-15 ש"ח לחודש בהשכרה. על מנת לייצר כיסוי טוב בבית, תצטרכו לקנות או לשכור לפחות שתי קופסאות כאלו, מה שבמקרה הטוב מכפיל את הסכומים שציינתי. לשמחתם של משתמשי האינטרנט של סלקום, הראוטרים של החברה יודעים לתקשר ישירות עם הקופסאות של סופר WiFi, מה שחוסך עבורם את הצורך בקופסה אחת. האם זה שווה את המחיר? זה תלוי בצרכים שלכם, ובמידת התסכול מרשת ה-WiFi הנוכחית בביתכם. יש פתרונות אחרים, חלקם זולים יותר, אבל ספק אם הם יאפשרו לכם לנצל בצורה כל כך טובה את חיבור האינטרנט הקיים שלכם.

במשך שנים פינטזו אנליסטים וכתבי טכנולוגיה על הרגע שבו מכשיר הנושא את שם המותג נוקיה, יריץ את מערכת ההפעלה אנדרואיד. השמועות על החיבור בין יצרנית הסלולר שהיתה פעם הגדולה בעולם, למערכת ההפעלה הנפוצה ביותר לסמארטפונים צצו לא הרבה אחרי השקת האייפון החדש, השקה שסימנה את תחילת שקיעתה של הענקית הפינית. השמועות האלו נמשכו אפילו אחרי המעבר של נוקיה לסמארטפונים מבוססי Windows Phoneוהרכישה של חטיבת הסלולר של נוקיה ע"י מיקרוסופט ב-2013. שנה לאחר מכן נוקיה הגשימה לרגע קצר את הפנטזיה הזאת בדמותו של Nokia X, מכשיר קטן, נחות וחלש שאמנם הריץ מערכת הפעלה של נוקיה מבוססת אנדרואיד, אבל כזה שנוצר מלכתחילה ללא יומרות כלשהן לאיים על מעמדה של מערכת ההפעלה של מיקרוסופט. המכשיר הזה זכה ליחסי ציבור מעולים, אבל לא הפך להצלחה מסחררת. מכאן, הדרך למטה הפכה לתלולה יותר. מכשירי לומיה (שהתחילו כ"נוקיה לומיה"ובשלב מסוים, אולי מתוך מחשבה שזה איכשהו יעזור ויתרו על ה"נוקיה"ונשארו רק "לומיה") נמכרו פחות ופחות, ובמאי 2016 חברה פינית בשם HMD Global (שהוקמה בין היתר ע"י יוצאי נוקיה) רכשה ממיקרוסופט את הזכויות לשימוש בשם המותג בעל הערך ההיסטורי והנוסטלגי. ב-MWC 2017הוצגו ראשוני המכשירים של נוקיה בגלגולה החדש, מכשירי ביניים ומכשירי בסיסיים וזולים, כולם מיוצרים במפעלי Foxconn הסינית (כן, אותה Foxconn המייצרת את מכשירי האייפון). באוגוסט 2017 הכריזה על כניסה לזירה התובענית של קטגוריית מכשירי הדגל, עם השקתו של נוקיה 8.

נוקיה 8 (צילום: גד גניר)

בתוך שנה, הצליחה HMD גלובל להתברג עם מכשירי הנוקיה שלה במקום ה-16 בעולם במכירות סמארטפונים, ולצד מספר מרשים של 13.5 מיליון טלפונים סלולריים טיפשים (כדוגמת הנוקיה 3310), מכרה ברבעון השלישי של שנת 2017 כ-2.8 מיליון סמארטפונים. הישג נאה למותג ששנה קודם לכן היה במצב של תרדמת. הנתונים האלו מן הסתם לא כוללים את המכירות של נוקיה 8. האם יש למכשיר החזק ביותר כיום, הנושא את המותג נוקיה, את מה שצריך כדי לאפשר לה להתברג במקום מכובד גם בקטגוריית מכשירי הדגל?

המפרט הטכני של נוקיה 8 בהחלט שם: ערכת השבבים Snapdragon 835, זכרון RAM בנפח 4 גיגה ונפח אחסון של 64 גיגה הניתן להרחבה באמצעות כרטיס זכרון. כאשר המכשיר הגיע אליי, החומרה הזאת הריצה את מערכת ההפעלה אנדרואיד 7 נוגט בצורתה הנקייה ביותר שאפשר, כאשר למעט אולי אפליציית המצלמה, כל השאר נראה כאילו הגיע ישירות מגוגל ללא שום שינוי של נוקיה. אם פעם כל יצרנית אנדרואיד היתה עושה כל שביכולתה לבדל את עצמה מהשאר ע"י עיצוב ממשק ייחודי, הרי שבשנים האחרונות יותר ויותר יצרניות כמו מוטורולה, לנובו, OnePlusואחרות מנסות לשמור על עיצוב הממשק המקורי של אנדרואיד. נוקיה מציגה זאת כיתרון שקשור גם לעובדה שהיא שואפת לעדכן את מכשיריה מוקדם ככל האפשר וההיצמדות לעיצוב הממשק של גוגל אמורה להקל עליה בהתאמת עדכונים חדשים מגוגל למכשירים שלה. יש באנדרואיד נקי יתרון וחסרון - היתרון הוא התחושה הפסיכולוגית שמשהו טכנולוגי שמוגדר כ"נקי", ובייחוד "נקי מהזבל של היצרניות"הוא גם טוב יותר, מהיר יותר, ואף אחד לא מתנחל ותופס לי יותר מדי מקום באחסון הפנימי. החסרון הוא שיש בניקיון הזה גם משהו מעט פשוט ודל מדי בחויית השימוש. מנוקיה שהיתה אחת החברות עם ממשקי המשתמש הטובים ביותר לטלפונים פשוטים, ציפיתי לראות איזשהי פרשנות חדשנית לאנדרואיד, או לפחות טביעת אצבע נוסטלגית אפילו בדמות חיווי הקליטה או הסוללה על המסך. אין לזה זכר. אם הייתם מוחקים את הכיתוב נוקיה מעל המסך, היה קשה להבדיל בין המכשיר הזה למאות מכשירים סיניים עלומי שם שמסתובבים בשוק, לפחות ברמת הממשק.

מעודכן לאללה, Nokia 8 (צילום: גד גניר)

למרות שחלפו כ-4 חודשים מתאריך ההשקה הרשמי של אוריאו, את המכשיר עצמו קיבלתי כאמור עם אנדרואיד 7. לזכותם של האנשים בנוקיה יאמר שעדכוני אבטחה אכן הגיעו אל המכשיר בקצב שלא היה מבייש מכשירי נקסוס/אנדרואיד One, אבל כמו ה-Mi A1, לעדכון המשמעותי של מערכת ההפעלה נאלצתי לחכות קצת יותר. העדכון ל-Oreo הגיע שבועיים אל תוך הבדיקה של המכשיר, מוקדם יותר מרוב היצרניות בשוק. האמת? היה שווה לחכות. זה לא שבגרסה 7 היתה בעיה כלשהי, פשוט עם גרסה 8 הכל עבד טיפה מהר יותר וחלק יותר. מה בכל זאת לא עבד? ניהול האפליקציות הפתוחות. למשל, האפליקציה בעזרתה אני שולט על שואב האבק הרובוטי נסגרה כל פעם מחדש כשיצאתי ממנה. בדר"כ, במכשירי דגל, ניתן לחזור אל האפליקציה ולעקוב אחר מסלול הנסיעה של השואב. בנוקיה 8, בכל פעם שניסיתי לחזור אל האפליקציה ולבדוק היכן השואב כעת, נאלצתי להמתין לטעינה של מההתחלה. זה ממש לא דיל ברייקר, אבל זה מעיק מעט בשימוש יום יומי.

Nokia 8 (צילום: גד גניר)

נוקיה של תחילת שנות האלפיים הביאה לשוק כמה מהעיצובים הפחות שגרתיים שידע עולם הסלולר. היא לא פחדה להתפרע עם סידור מקשי המספרים במקלדת הפיזית, קודש הקודשים של טלפונים סלולריים באותה תקופה, ולא פעם גם השיקה מכשירים שצורתם הכללית, תתפלאו, אינם מלבן. נוקיה של 2017 היא נוקיה שמרנית הרבה יותר, בן היתר בגלל שבמעמדה כיום, קשה יותר לקחת סיכונים או לממן את עלויות הפיתוח של תצורות ייחודיות. למרות כל האמור לעיל, נוקיה 8 לא נראה כמו מכשיר זול בשום פנים ואופן. עשוי מתכת מבריקה (המכשיר שקיבלתי לבדיקה הגיע בצבע כחול), קוים עדינים ונקיים, הנוקיה 8 לא יסובב אמנם ראשים, אבל בהחלט נותן תחושה טובה ביד. מתחת למסך נמצאים שני כפתורי מגע וקורא טביעות אצבעות שאינו לחיץ פיזית, אך משמש ככפתור בית. קצת מעצבן שנוקיה החליטה באופן שרירותי שכפתור החזרה ימוקם בצד שמאל וכפתור האפליקציות הפתוחות בצד ימין, בלי אפשרות לשנות זאת כמו ברוב המכשירים בשוק, אבל מתרגלים. מתחת לגוף המתכתי הזה ציידה נוקיה את ה-8 בצינורית מתכת לפיזור החום, ואכן חלקו החיצוני נשאר רוב הזמן קריר למדי. המכשיר עצמו לא עמיד בטבילה במים, אבל כן עומד בתקן IP54 מה שאומר שתוכלו לדבר איתו בגשם בחוץ בלי חשש.

Nokia 8 (צילום גד גניר)

לנוקיה 8 מסך בגודל 5.3 אינטש כאשר מעליו ומתחתיו שוליים עבים למדי. בשורת המסגרות הדקיקות טרם הגיעה ל-HMD Global אבל סביר להניח שהדגמים הבאים של נוקיה ייראו שונה מאוד. המסך עצמו נראה לא רע, ומתהדר ברזולוציית QHD (בפיקסלים זה 1440 על 2560). הפאנל הוא אמנם בטכנולוגיית IPS LCD סטנדרטית, אבל הצבעים נראים טוב, ולמעט נטייה מסוימת לגוון תכלכל עדין ביותר, אין לי שום דבר רע להגיד עליו. המכשיר מגיע עם מצב Always On, המאפשר הצגת נתונים כמו מספר הודעות שלא נקראו, שיחות שלא נענו וכו'על מסך הנעילה כשהוא במצב כבוי.

לנוקיה שיתוף פעולה עתיק יומין עם יצרנית העדשות קארל צייס. בנוקיה 8 יש במערך הצילום הראשי שתי עדשות כאלו, שיחד אמורות ליצור את אפקט הטשטוש הכה פופולרי בשנה האחרונה בצילומי פורטרט. ראיתי מכשירים שמייצרים אפקט כזה בצורה מוגזמת להחריד. בנוקיה 8, האפקט הזה כמעט ולא מורגש, מה שמוריד מהדרמטיות של התמונה. באופן כללי, המצלמות הן הצד החלש של נוקיה 8: זוג המצלמות במערך הצילום הראשי הן בעלות צמצם צר יחסית (f/2.0) מה שאומר שבתנאי תאורה נמוכה (למרות שיש ייצוב תמונה אופטי) תזדקקו ליד יציבה מאוד כדי לקבל תמונות ממוקדות. המצלמה הקדמית היא ברזולוציה זהה לזו של המצלמות האחוריות, 13 מגה פיקסל, והיא יודעת להפיק תמונות סלפי לא רעות, אם כי יש טובות ממנה בשוק. גולת הכותרת של נוקיה 8 הוא האפשרות ליצור Bothie (הלחם של "Both"ו-"Selfie"), צילום וידאו דו כיווני: המסך מפוצל לשני חלקים בצד אחד רואים אתכם מצולמים ע"י המצלמה הקדמית, ובצד השני את מה שמצלמות השתיים הקדמיות. כמה זה שימושי? תלוי בכם, השימוש המתבקש במצב הצילום הזה הוא ברכבת הרים או בכל חויה שבה יש ערך לראות גם את מה שאתם רואים וגם את התגובה שלכם במקביל. לי אישית יש נטייה לעשות פרצופים נורא מרוכזים ומוזרים כשאני מצלם. הצורך במודעות עצמית בזמן צילום כדי ששני צידי ה-Bothie יצאו ייצוגיים מספיק, דורש יכולות מולטי טאסקינג שאני אישית לצערי לא ניחנתי בהן.

מערך הצילום הכפול של נוקיה 8 (צילום: גד גניר)

(צילום: גד גניר)

לנוקיה 8 סוללה בקיבול 3090mAh, סטנדרטי למכשירים בסדר הגודל הזה. בתקופה שבה המכשיר הריץ את אנדרואיד בגרסה 7, הצלחתי להוציא ממנו משהו באיזור ה-4.5 שעות שימוש שזה סביר ואמור להספיק בערך ליום אחד. אנדרואיד אוריאו הביאה איתה צריכת חשמל חסכונית טיפה יותר ואיתה כבר הגעתי לקצת יותר מ-5 שעות שימוש מה שאומר שכשתתעוררו בבוקר ותגלו שלא טענתם את המכשיר בלילה, הסוללה שלו לא תהיה פרוקה לחלוטין. המכשיר אגב תומך בטעינה מהירה בתקן QC 3.0, מה שאומר שאם תרצו לקנות מטען מהיר, לא תהיו חייבים לקנות דווקא את המקורי של נוקיה, ותוכלו להנות מטעינה מהירה בכל מטען התומך בתקן זה.

רמקול יחיד, נוקיה 8 (צילום: גד גניר)

הטכנולוגיה המשלימה לצילום ה-Bothie היא טכנולוגיית הקלטת האודיו OZO Audio המאפשרת הקלטה ב-3 מיקרופונים בו זמנית לחויית סאונד היקפית. את חויית השמע התלת מימדית הזאת לא תוכלו לחוות במלואה דרך נוקיה 8 מאחר שהיא ציידה אותו (בניגוד לדגם הזול יותר, נוקיה 6) ברמקול אחד בלבד. למרות זאת, השמע חזק ואיכותי למדי. למרבה השמחה, נוקיה בחרה שלא לוותר בשלב זה על שקע האזניות הסטנדרטי, והיא אף מספקת אזניות סבירות באיכותן בערכת המכשיר.

חסר נשמה, חסר ייחוד, ועם מצלמה בינונית לכל היותר, נוקיה 8 לא יכול לשאוף לאיים על מעמדם של מכשירי דגל אחרים, כאלו המריצים אנדרואיד או כל מערכת הפעלה אחרת. מצד שני, הוא מציע שילוב לא שכיח של חויית אנדרואיד נקייה, עדכנית, עם מפרט טכני חזק למדי, מסך איכותי ואיכות בנייה מצויינת. בימיה הגדולים, נוקיה נחשבה אמנם ליצרנית פופולרית אך מחירי המכשירים שלה מעולם לא היו זולים במיוחד. נוקיה 8 מביא איתו בשורה מסוימת גם בהיבט הזה ונמכר במחיר אטרקטיבי (יחסית למכשירי הדגל שהושקו בחודשים האחרונים) כ-2000 ש"ח. במחיר הזה סמסונג לדוגמה מוכרת את מכשירי הביניים שלה, עם מפרט טכני חלש יותר על הנייר. הבעיה שבטווח המחיר הזה מחכים לו מתמודדים קשוחים אחרים: Huawei P10, LG G6, OnePlus 5T וגם Xiaomi Mi6החזק ממנו, שנמכר במחיר זול ממנו משמעותית.

הכל היה מוכן לרגע הגדול של וואווי. אירוע ההכרזה שלה על תחילת מכירת הסמארטפונים שלה אצל מפעילת הסלולר האמריקאית AT&T, אמור היה להערך במהלך כנס CES בלאס וגאס לפני שבועיים. ההזמנות נשלחו כבר לכתבים, המקום כבר הוזמן הכרזות כיסו את אולמות הכנס והקישים כנראה כבר חוממו. ואז, AT&T התחרטה ברגע האחרון, מבלי לספק סיבה רשמית. מדובר במכה לא פשוטה עבור יצרנית הסלולר שהתנדנדה השנה בין המקום השני לשלישי במכירות ברחבי העולם, כאשר המאבק על המקום שאחרי סמסונג הוא עם לא אחרת מאשר אפל.

Huawei Mate 10 Pro (צילום: גד גניר)

ההערכות מדברות על גורמים בממשל האמריקאי שהפעילו לחץ על בכירי AT&T לבטל את העסקה בטענה שאין לסייע לוואווי בגלל קשרים שהיא מנהלת לכאורה עם חיזבאללה ואיראן. הערכות אחרות מדברות על הביטול הפתאומי כחלק ממלחמת הסחר שמתנהלת בין ארה"ב וסין. כך או כך, זה לא מפריע למפעילות סלולר ברחבי העולם להסתמך על רכיבים של וואווי בתוך תשתיות הסלולר שלהן. מעבר לכך, מדינת ישראל, מעצמת הסייבר, המדינה שמעכבת סטרימרים בנתב"ג בגלל צורך בשליחת פקס אישור על שימוש ראוי בתדרי WiFi, טרם ראתה לנכון להגביל את מכירתם של מכשירי Huawei בישראל, כך שאם מישהו אומר לכם שהוא לא קונה וואווי בגלל חשש מריגול, הוא גם כנראה לא קונה במקדולנדס בגלל תרומתה הענפה לאינתיפאדת אל אקצא. אין צורך לדאוג לא לוואווי ולא לצרכנים האמריקאים: ה-Mate 10 Pro ומכשירי וואווי אחרים ימשיכו להימכר בארה"ב כרגיל, דרך רשתות קימונעיות ודרך האינטרנט. עם זאת, שאיפותיה של וואווי לתקוע יתד עבה יותר בשוק האמריקאי, שרובו נשלט עדיין ע"י מפעילות הסלולר, תאלצנה להמתין עוד קצת. אל ישראל, הגיעו במסגרת ההשקה הזאת שני מכשירים: ה-Mate 10 Lite, וה-Mate 10 Pro, הגרסה החזקה ביותר בסדרת הפאבלטים החדשה של וואווי, והמכשיר שהגיע אליי לבדיקה.

שנת 2016 סימנה את תחילת הטרנד של מצלמות כפולות בסמארטפונים. ב-2017 נוצר קונצנזוס שמסגרות עבות מעל ומתחת למסך זה כל כך 2016. ומה 2018 תביא לנו? טלפונים חכמים, אבל ממש חכמים, כאלו עם בינה מלאכותית. הראשונה להציג טלפון עם ערכת שבבים המשלבת אלמנטים של בינה מלאכותית היתה אפל, בהשקת ה-iPhone 8 וה-iPhone X. חודש לאחר מכן הצטרפה אליה וואווי עם ערכת השבבים שלה HiSilicon Kirin 970 שכוללת את הבאזוורד שיהפוך לדרישת סף ממכשיר דגל בחודשים הקרובים. מעבר לעובדה שוואוי טוענת שזו ערכת שבבים חכמה יותר מכל שאר ערכות השבבים בסביבה, מדובר בערכת שבבים חזקה מאוד: 8 ליבות: 4 ליבות הפועלות במהירות 2.4 גיגהרץ, וארבע נוספות במהירות 1.8 גיגהרץ. תוסיפו לכך 6 גיגה RAM שמספקים מרווח נשימה ליותר אפליקציות להשאר פתוחות ברקע, יחד עם אחסון בנפח 128 גיגה (שאמנם לא ניתן להרחבה, אבל מרווח דיו לרוב המשתמשים) ותקבלו מכשיר חזק וזריז מאוד. מה שרץ על החומרה החזקה הזאת זה 8 EMUI, הממשק הייחודי של וואווי למערכת ההפעלה אנדרואיד. וואווי היא הראשונה שמביאה לישראל שמריץ מערכת הפעלה המבוססת על אנדרואיד בגרסה 8, היישר מהקופסה. ויזואלית הכל כאן זהה למה שכבר ניתן למצוא ב-Huawei P10, אם כי מאחורי הקלעים, הבינה המלאכותית אמורה לנהל את הכל בצורה חכמה יותר, לנהל את צריכת החשמל ומשאבי העיבוד כדי לספק חויית שימוש טובה יותר ביום יום. בניגוד לטכנולוגיות בינה מלאכותית אחרות, כאן המידע נשמר על המכשיר עצמו ולא ברשת, מה שאומר שזמני הגישה אליו והשימוש במידע הזה מתקצרים, מאפשרים תגובה מהירה, ולא מחייבים חיבור לאינטרנט. אחד הדברים הפחות חכמים שהמכשיר נוהג לעשות זה להקפיץ התראות על צריכת חשמל מוגזמת של אפליקציות. למה לא חכם? כי תמיד מדובר באפליקציות שאין לי תחליף עבורן (תעבירו את כל הסביבה שלי לטלגרם ואז אחשיב אותה כתחליף לוואטסאפ, אוקיי?), או שאין לי רצון להפסיק להשתמש בהן. הייתם מצפים שבינה מלאכותית תסייע לסמארטפון החדש ביותר של וואווי להבין שאין לי צורך בהתראות על כך שאפל מיוזיק, פייסבוק או טוויטר צורכות הרבה כוח מהסוללה ברקע, אבל זה לא המצב.

Huawei Mate 10 Pro. מסגרות המסך צומצמו למינימום (צילום: גד גניר)

Huawei Mate 10 Pro, גב זכוכית שיכול היה ללכת מצוין עם טעינה אלחוטית, אם היתה כזאת (צילום: גד גניר)

Huawei Mate 10 Pro (צילום: גד גניר)

אחד הביטויים היחידים של הבינה המלאכותית שבאים לידי ביטוי ב-Huawei Mate 10 Pro שלא מאחורי הקלעים, זו אפליקציית תרגום שמתיימרת לתרגם בזמן אמת שלטים ברחוב, אנשים בסביבתכם, וסתם מילים שהקלדתם לתוכה. הבינה המלאכותית מסייעת לכל העסק הזה לעבוד מהר מאוד, אבל במעבר בין אנגלית לעברית לדוגמה, יש עוד המון מה לשפר: עם מילים בודדות ה-Mate 10 Pro מתמודד בלי בעיה. עם משפטים הוא כבר מסתבך בתחביר ומציע תרגומים עילגים למדי. חלק מהפוקנציונליות לא עובדת בחלק מהמצבים. בהקלדה הוא מתרגם עברית לאנגלית, אבל למשל אם תצלמו שלט רחוב ותרצו לתרגם אותו מעברית לאנגלית, לא תוכלו לעשות זאת כי המצלמה עדיין לא יודע לזהות עברית. בכיוון ההפוך זה עובד בסדר, אם כי כאמור, התרגום עצמו לא מאוד מדויק.

טוב, זה לא באמת אתגר (צילום: גד גניר)

מצד שני, גם זה לא אמור להיות היה אתגר (צילום: גד גניר)

עם משפטים, כבר יותר קשה לו (צילום: גד גניר)

אגב, וואווי לא מאמינה בתרגום דיסקרטי. גם כשהנמכתי כל ווליום אפשרי במערכת, עדיין נשמע צפצוף חזק כשניסיתי להתמקד עם המצלמה על מילים. מעבר לכך, המיקוד עצמו בעזרת צילום בתוך האפליקציה לוקה בחסר וזה חתיכת אתגר להתכוונן עם המצלמה בדיוק לנקודה שבה מופיע הטקסט שברצונכם לתרגם. מצאתי את עצמי מנסה לתרגם מילה על פחית שנמצאת על השולחן לידו אני יושב, והמצלמה התעקשה להתמקד בכל מקום אחר פרט לאיזור הכתוב. לפעמים אגב הפירוש הציץ חלקית מתוך מסגרת המכשיר. בקיצור, בכל הקשור לתרגום, יש לבינה המלאכותית של וואווי עוד מה ללמוד.

Huawei Mate 10 Pro (צילום: גד גניר)

לעיתים קרובות אני חוטא במידה מסוימת של צדקנות סלולרית. התלוננתי לא מעט בעבר על המרדף של יצרניות סמארטפונים על תואר המכשיר הדקיק ביותר בעולם וגם אם זה בדר"כ לא מוריד נקודות אצלי (ממילא אני לא מחלק כאלו), זה גם לא מוסיף. ה-Mate 10 Pro הוא טיפה שמנמן במונחי עולם הסלולר של 2018. בשעה הראשונה לשימוש בו זה הפריע לי פסיכולוגית אך לאחר מכן זה נעלם. המכשיר עצמו נוח לאחיזה ביד, ולמרות פורמט המסך המוארך, התפעול שלו ביד אחת בהחלט נסבל. לאחר מספר שנים בהן הציגה עיצוב מתכתי במכשיריה, עברה גם וואווי לגב זכוכית. עד כה יצרניות שעשו מעבר דומה, עשו זאת לטובת התאמה לטעינה אלחוטית. במקרה של וואווי אין עדיין אפשרות טעינה כזאת מה שמשאיר אתכם בעיקר עם מכשיר נאה אך רגיש ככל הנראה לנפילות יותר מקודמיו. גב המכשיר, למרות היותו מבריק, אוסף כמות נסבלת של טביעות אצבעות, וגם כאן, כמו אצל שיאומי, אתם מקבלים כבר בערכת המכשיר כיסוי שסיפק היצרן. כיסוי הסיליקון הזה הוא מהפשוטים והזולים ביותר, אבל הוא יספק הגנה מסוימת למכשיר שלכם בהמתנה לכיסוי החדש, במידה ותחליטו להזמין כזה. לאחר שהעבירה ב-P10 את חיישן טביעות האצבעות קדימה, החזירה אותו וואווי ב-Mate 10 אל גב המכשיר. הוא ממוקם נכון, מופרד כהלכה מסביבתו והגישה אליו קלה גם מבלי לחפש אותו בעיניים. סמסונג, תלמדי. עוד ברשימת הדרישות המחייבת, בניגוד ל-P10, המכשיר מתהדר בתקן IP67, כלומר ניתן פיזית לטבול אותו במים, בתנאי שמדובר במים בעומק שלא עולה על מטר אחד ולא יותר מחצי שעה.

למה החזירה וואווי אותו לשם? בגלל שלא היה מקום לאחר שנכנעה לטרנד של 2017, וצמצמה למינימום האפשרי את השוליים שמעל ומתחת למסך. המסך, שמתפרש על שטח של כ-6 אינטש, הוא מסך AMOLED, ברזולוציית 1080 על 2160 פיקסלים "בלבד", בניגוד לרזולוציות ה-QHD שתוכלו למצוא במכשירי הדגל של יצרניות כמו סמסונג, LGואפילו נוקיה. ביום יום כמובן שלא תשימו לב להבדל, אם כי בצפייה בסרטונים ובתמונות שצילמתם עם המכשיר, סביר להניח שמסך עם רזולוציה גבוהה יותר היה מחמיא יותר לצילומים שצילמתם עם המכשיר והיה משדרג את החויה בצפייה בסרטונים, אבל אם הצד השני של המשוואה הוא עוד זמן סוללה, מדובר בפשרה בהחלט מתקבלת על הדעת.

מערך הצילום הכפול של Huawei Mate 10 Pro (צילום: גד גניר)

זה לקח לה כמה שנים אבל וואווי סוף סוף הגיעה לנקודה שבה יכולות הצילום של מכשיר הדגל שלה לא נופלות מאלו של מכשירים כמו Galaxy Note 8, LG V30ואפילו iPhone 8 Plus. מערך הצילום משלב שתי עדשות 27 מ"מ של Leica עם צמצם רחב מאוד (f/1.6). המצלמות הן ברזולוציית 20 מגה פיקסל ו-12 מגה פיקסל כאשר האחרונה היא גם העדשה הראשית והיא מצויידת במייצב תמונה אופטי. הודות לבינה המלאכותית, המצלמה יודעת לזהות את האובייקט המצולם ולהתאים עבורו את הגדרות הצילום הטובות ביותר. בזמן הצילום מופיע אייקון קטן באפליקציית המצלמה שמציג מה המצלמה זיהתה בתמונה ואפילו הודעה כתובה "ממוטב עבור…".

(צילום: גד גניר)

מתוך ממשק המצלמה, הבינה המלאכותית משויצה שהיא מבינה מה יש בתמונה

בכנות, קשה לי להעריך מה התרומה של הדבר הזה לאיכות הצילומים, ואיך המצלמה היתה מצלמת בלי הבינה המלאכותית, אבל השורה התחתונה היא שהמכשיר הזה מצלם מעולה בכל מצב. בחודש מרץ הרעפתי כאן שבחים על מצב הדיוקן של P10 ועל העובדה שהוא מתעדף תמונה דרמטית ומרשימה על פני תמונה ריאליסטית. חייב להודות שאחרי התנסות במכשירים אחרים שמציעים איזון טוב יותר בין ריאליזים לריאליזם משופר, דעתי קצת השתנתה. המצלמה הקדמית של Mate 10 Pro, כמו זאת של P10, במצב דיוקן נוטה לייפות ולהחליק את פניהם של מצולמים יתר על המידה, אפילו כשמנמיכים את עוצמת האפקט למינימום. האפשרות היחידה לקבל תמונת סלפי שבה אינכם נראים כמו אחרי שעתיים בסאונה, פילינג וטונות של מייק אפ היא לא לעשות שימוש במצב הדיוקן הזה במצלמה הקדמית.

סדרת מכשירי ה-Mate מציעה בשנים האחרונות ביצועי סוללה מצויינים וה-Mate 10 Pro לא שונה מהבחינה הזאת: המכשיר מגיע עם סוללה בקיבול גבוה יחסית: 4000mAh. כפי שציינתי בהתחלה, הבינה המלאכותית בערכת השבבים אמורה ללמוד את דפוסי השימוש במכשיר וע"י כך לשפר את תזמון הפעולות באופן שיאריך את משך השימוש בו בין טעינה לטעינה. ב-25 יום בהם המכשיר שהה אצלי הסוללה לא התרוקנה ברמה שחייבה טעינה לפני שהלכתי לישון, גם לא בימים בהם עשיתי בו שימוש אינטנסיבי. כמו בצילום, קשה לי להעריך את חלקה של הבינה המלאכותית בתוצאה המרשימה. מעבר לכך, אם אכן היה תהליך למידה כלשהו השיפור עצמו לא הורגש, אבל שוב, עם נתוני פתיחה כאלו להתאכזב משיפור מינורי זה צרות של העולם הראשון. לערכת המכשיר מצורף מטען מהיר המאפשר טעינה של כמעט 60% בתוך כ-30 דקות סוללה. הטעינה המהירה היא בתקן Super Charge הייחודי של וואווי, מה שאומר שתוכלו להנות מטעינה מהירה עם כל מטען התומך בטעינה מהירה, בתנאי שמדובר במטען של וואווי. ל-Mate Pro 10 רמקול ראשי אחד בחלקו התחתון, אך הוא עושה שימוש גם ברמקול האפרכסת לטובת צלילים בתדרים גבוהים, מה שמייצר חויית סטריאו נחמדה מאוד. באופן כללי השמע חזק ואיכותי, אם כי בנסיעה ברכב בכביש מהיר התקשיתי קצת לשמוע את הצד השני. וואווי בחרה להיפרד משקע האזניות הסטנדרטי, אבל צירפה לערכת המכשיר מתאם המתחבר לשקע ה-USB Type C שלו.

Huawei Mate 10 Pro (צילום: גד גניר)

מחירו ביבוא רשמי של Mate 10 Pro עומד על 2899 ש"ח. וואווי זנחה כבר מזמן את פוזיציית האלטרנטיבה האיכותית והמשתלמת שאפיינה אותה בעידן ה-P9, אך עדיין בהשוואה למחירם ביבוא רשמי של מכשירים אחרים כמו LG V30, Samsung Galaxy Note 8 וכמובן iPhone 8 Plus ו-iPhone X, מדובר במכשיר שמכאיב טיפה פחות בכיס. אם מכניסים למשוואה מכשירים ביבוא מקביל פער המחירים מצטמצם לשקלים בודדים, ואז השאלה מה מקבלים עבור המחיר הזה הופכת ליותר קריטית. הבינה המלאכותית בפני עצמה היא הסיבה האחרונה שבגללה כדאי לקנות את המכשיר הזה. אתם לא קונים סמארטפון כדי לספר בגאווה לסביבה שלכם מה יש לו בקרביים, בטח לא כשאין דרך אמיתית למדוד את ההשפעה של הבינה המלאכותית הזאת. את ה-Mate 10 Pro כדאי לקנות כי הוא מכשיר שמצטיין בכל תחום חשוב בשימוש היום-יומי: הוא חזק, מהיר, מצלם נפלא, נשמע מצוין, לא ידרוש טעינה באמצע היום ואפילו ישרוד תאונות מים מינוריות.

במשך שנים מנהלת סמסונגיחסים מורכבים עם גוגל. בעודה מנסה שוב ושוב את מזלה בפיתוח מערכת הפעלה משלה, את רוב רווחיה בתחום הסלולר היא עושה ממכשירים מבוססי אנדרואיד. בשנים האחרונות היא שינתה מעט את האטסטרגיה שלה, הורידה הילוך בנסיונות להפוך את TIZENלמערכת הפעלה סלולרית בפני עצמה, ובמקום זאת החלה למקד את מאמציה בהטמעתה בעולמות אחרים. שינוי התפיסה הזה, יחד עם עוצמתה של סמסונג בשוק, הביא לכך שהשנה מכרה יותר שעונים חכמים מבוססי מערכת ההפעלה שלה, מכל היצרניות שהתבססו על מערכת ההפעלה Android Wearגם יחד. מדובר בהפרש זניח (Android Wear שולטת על 18% בעוד TIZEN שולטת על 19%), והמרחק מאפל (ששולטת על 53%) הוא עוד רב, אבל עדיין מדובר בנקודת ציון חשובה מבחינתה. ברקע ישנן את אותן תהיות שמלוות את שוק השעונים החכמים עוד מימי ה-Galaxy Gear, על עצם הצורך במוצר הזה, והאם הקונספט דורש ליטוש, אבל לסמסונג זה לא מאוד משנה: באוגוסט האחרון היא הכריזה על שעון נוסף חכם, ה-Gear Sport. לא מדובר במחליף של Gear S3, יותר כמו מהדורה ספורטיבית שמביאה איתה מספר שינויים מעניינים.

Samsung Gear Sport (צילום: גד גניר)

השינויים האלו לא באים לידי ביטוי במפרט הטכני של השעון. סמסונג אמנם לא מציינת באופן רשמי מהו הדגם הספציפי של ערכת השבבים של Gear Sport, אם כי זה לא יהיה ניחוש פרוע להניח שהוא מבוסס על ערכת השבבים Exynos 7270, אותה אחת שניתן היה למצוא גם ב-Gear S3. זכרון ה-RAM בנפח של 768 מגה, ונפח האחסון הפנימי של השעון הוא בנפח 4 גיגה. מי צריך נפח אחסון בשעון? מי שרוצה להשאיר את הסמארטפון בבית ולצאת לריצה רק עם שעון, אזניות בלוטות'ומוזיקה. על מנת לאפשר חויה אוטונומית מלאה ומעקב טוב יותר אחר המרחק שעברתם והקצב שלכם, יש כאן גם GPS מובנה ותמיכה מלאה ב-GOLNASS.

כיאה למהדורה ספורטיבית, Gear Sport מעט קומפקטי יותר משתי גרסאותיו של Gear S3. בשונה מהן ובדומה ל-Apple Watch Series 3, סמסונג סוף סוף מיגנה אותו כראוי בפני מים, לעומק של עד 50 מטר, בלי הגבלת זמן. על מזבח המיגון הזה הוקרב הרמקול המובנה. לא הפסד גדול אם תשאלו אותי. כמשתמש קבוע בשעון חכם, אני יכול לספור על יד אחת את כמות הפעמים שהעדפתי לדבר אל השעון במקום אל הטלפון.

Samsung Gear Sport (צילום: גד גניר)

גוף מתכת - Gear Sport (צילום: גד גניר)

גוף השעון עשוי מתכת ובעיצוב כללי מעט מרובע יותר ביחס לשעונים הקודמים של החברה, אם כי המסך נשאר עגול. התמונות, יש להודות, עושות לו עוול: הצורה הריבועית של גוף השעון בשילוב עם הרצועה הדקה יוצרים מראה הרבה פחות זורם מזה של השעונים הקודמים של סמסונג. במציאות התמונה שונה: על היד הוא נראה מצוין, אלגנטי, נאה יותר מכל שעון ספורט אחר בסביבה ובנוי היטב. הרצועות המצורפות (אחת ארוכה ואחת קצרה) הן בגודל סטנדרטי, מה שאומר שתוכלו להחליף אותן בכל רצועת 22 מ"מ אחרת.

Gear Sport (צילום: גד גניר)

מסך ה-Super AMOLED המרהיב של השעון נותר באותה רזולוציה, 360 על 360 פיקסלים, אם כי סמסונג הקטינה אותו ב-0.1 אינטש לגודל של 1.2 אינטש. איכשהו, בהשוואה ל-Gear S3 ההבדל באמת מורגש. אם סמסונג רוצה להתמודד ברצינות בזירת שעוני הספורט החכמים, היא תצטרך לעשות משהו לגבי המסך: מסך Super AMOLED נראה אמנם מצוין בבית, אבל הוא לא אופטימלי לשימוש באור יום. מעבר לזה, מסך מהסוג הזה צורך המון חשמל ביחס למסכי LCD של שעוני ספורט סטנדרטיים. סמסונג עושה כאן בחירה מודעת להביא לשוק שעון שהמסך שלו יראה מרשים יותר, אבל בינינו, הוא שימושי פחות בשעונים, במיוחד בשעוני ספורט.

מסביב למסך ממוקמת מסגרת מסתובבת המשמשת לניווט כמו ב-Gear S3 וב-Gear S2. במצב רגיל, הגלגלת משמשת למעבר בין דפי הבית בשעון המאכלסים ווידג'טים המציגים מידע שימושי או גישה מהירה לאפליקציות כמו נגן המוזיקה, אנשי קשר ועוד. בכניסה לתפריט האפליקציות, הגלגלת מאפשרת גלילה ובחירה שלהן. זה פחות מרשים מה"כתר"בשעונים של אפל, אבל זה עובד מצוין וחוסך מגע במסך עצמו, מה שמפחית משמעותית את כמות הלכלוך וטביעות האצבעות שמסכים כאלו צוברים.

גלילה בין האפליקציות שנעשה בהן שימוש לאחרונה (צילום: גד גניר)

השעון מריץ את TIZEN בגרסה 3.0. הגרסה הזאת הביאה איתה שיפורים בעיצוב ובהצגת מידע בשעון, יכולת שליטה במצגות פאוורפוינט, סידור של האפליקציות לפי תדירות השימוש בהן, שיפור בדיוק מד הדופק, ועוד. לשעון חנות אפליקציות משלו דרך אפליקציית השליטה בטלפון. תוכלו למצוא שם מגוון רחב של אפליקציות, חינמיות ובתשלום והמגוון הולך וגדל באופן מפתיע. תמצאו שם לא רק אפליקציות של מפתחי עצמאיים עם שליחות וחיבה ל-TIZEN: חברות כמו Under Armour ו-Endomondo פיתחו אפליקציות ספורט משלהן ל-TIZEN, ואפילו ספוטיפיי פיתחה אפליקציה באמצעותה תוכלו להזין לשירים דרך השעון (בחיבור אזניות בלוטות'), ברגע שהשירות יהפוך לזמין בישראל בחודשים הקרובים. אגב, אם עיצובי השעון שמגיעים איתו לא מוצאים חן בעיניכם, יש מבחר גדול מאוד של עיצובים אלטרנטיביים שניתן להוריד אל השעון.

Gear Sport 3 (צילום: גד גניר)

ועדיין, ה-Theme העיקרי של השעון הזה הוא ספורט ובריאות. אחד החידושים שהביאה איתה TIZEN 3.0 היא אפליקציית מעקב אחר קלוריות היישר מהשעון. אמנם תצטרכו להזין ידנית את הקלוריות שצרכתם, אבל היא כבר תדע להוריד מהספירה הזאת את הקלוריות ששרפתם בזמן פעילות גופנית. יחד עם אפליקציית S-Health על הסמארטפון שלכם, אתם יכולים לעקוב אחר הפעילות הגופנית שלכם, החל מהליכה, ריצה, רכיבה על אופניים ופעולות שגרתיות אחרות, וכלה באגרוף, גולף, גלישת אויר (!) החלקה על הקרח, ועוד. הודות למיגון המשודרג, תוכלו גם לשחות איתו ולעקוב אחר ההתקדמות שלכם. מה שבאמת מלהיב בשעון הזה הוא היכולת שלו לזהות באופן אוטומטי שאתם מבצעים פעילות גופנית לעקוב אחריה ולתעד אותה. יש כאן תיקול עוול היסטורי עבור פדלאות כמוני. כשאני יוצא להליכות בשכונה אני זוכר להתחיל באופן ידני את המעקב, אבל מה לגבי הזמן שבו אני משחק פינג פונג בעבודה? לא מגיע לי קרדיט על המאמץ הזה? בניגוד לכל שעון אחר שבדקתי עד כה, ה-Gear Sport חושב שכן. מעבר לכך, השעון יודע לזהות מתי אתם יושבים זמן רב מדי מול המחשב וממליץ לכם מדי פעם לקום, לזוז קצת, ולפעמים אפילו מציע שתתמתחו. בלילה, כשתלכו לישון, השעון ידע לנטר באופן די מדויק כמה ואיך ישנתם ויציג את המידע הזה עבורכם בבוקר.

ספורטאי גדול אני לא (צילום: גד גניר)

מצד שני, השעון הזה דווקא מרוצה ממני (צילום: גד גניר)

הבעיה היחידה שלי עם ניטור השינה היא שהוא בא על חשבון זמן שבו כדאי מאוד שתטענו את השעון. יחד עם צמצום מימדיו של השעון, צומצם הדבר היחיד שלא כדאי לצמצם: הסוללה. לא מדובר בקטסטרופה - בשימוש רגיל השעון ישרוד יום וחצי (או חצי מזה, אם תעשו שימוש אינטנסיבי במדידת דופק וב-GPS). הבעיה שיום וחצי משמעותו שניטור שינה יחייב אתכם לטעון את סוללת השעון איפשהו לפני האחה"צ של היום למחרת. מילא אם זו היתה טעינה מהירה, אבל טעינה מלאה של השעון לוקחת למעלה משעתיים וחצי, לאט יותר ממה שייקח לטעון את הסמארטפון שלכם. בקיצור, אם אתם מעוניינים לעשות שימוש קבוע בפונקציה של ניטור השינה, מקווה שיש לכם בערך שעתיים של התארגנות בבוקר בהן תוכלו לשים את השעון במעמד הטעינה שלו. משהו טוב שסמסונג עשתה כאן: לא בשעון ולא במעמד הטעינה תמצאו מגעים ממתכת. המעמד והשעון מתמגנטים זה אל זה והטעינה אלחוטית. אם בסמארטפונים טעינה אלחוטית זה פינוק, בשעונים חכמים זה הכרח: אין דבר שהורג טוב יותר את היכולת של שעון להיטען, מבילוי משותף של המגעים יחד עם הזיעה שלכם לאורך זמן. החלק הפחות טוב במעמד הטעינה הזה הוא ששקע החיבור שלו הוא עדיין שקע ה-MicroUSB המיושן. אם כבר העברתם את חייכם ל-USB Type C, תשמחו לשמוע שסמסונג הכניסה לאריזה גם מטען שמתחבר למעמד הזה. המטען והמעמד לא תופסים יותר מדי מקום, אבל הייתי שמח בכל זאת לראות כאן פתרון קופמקטי יותר.

מחירו של Gear Sport עומד כיום על 1249 ש"ח. האם זה יקר? תלוי ביחס למה. אם הפונקציונליות שלו כשעון חכם זה הדבר היחיד שמעניין אתכם, ישנן אופציות זולות יותר, אם כי היכולות הספורטיביות שלהן הן בעיקר תיאורטיות. ביחס למתחרה העיקרי, Apple Watch Series 3, הוא יחסית זול, אבל נופל ממנו בעיקר בזמן הסוללה. מצד שני, ההשוואה אליו בעייתית בעיקר בגלל ש-Apple Watch עובד רק עם אייפונים. בסופו של דבר, ה-Gear Sport נמצא בדיוק במרכז הסקאלה שבין שעונים חכמים לבין שעוני ספורט מקצועיים. זה לא רק עניין של מחיר, זה עניין של מהות: השעון הזה מנסה (וגם מצליח) להיות מוצר איטואיטיבי ונגיש עבור משתמשים שאינם ספורטאים מקצועיים, אבל לכאלו שיש להם איפשהו את הרצון להתחיל לעסוק בזה. לאנשים האלו ניתן לקרוא "ספורטאי המחר" - אנשים שכמו דיאטה, יתחילו גם לעשות ספורט מחר. היכולת שלו לזהות פעילות ספורטיבית באופן אוטומטי, והדרבון באמצעות התראות במהלך היום הופכים אותו למתאים באופן מושלם לאנשים כאלו. ועדיין, הוא לא יכול להתיימר להציג תחרות אמיתית לשעוני ספורט של חברות המתמחות בתחום הזה. אתם תקבלו כאן ממשק יפה, אפליקציות, מסך מרהיב ביופיו, ואת כל הפינוקים שהתרגלתם למצוא בסמארטפונים. מצד שני, תאלצו לטעון אותו מדי לילה, והתצוגה המרהיבה תהיה פחות שימושית כשתתאמנו בחוץ באור יום.

לאור העובדה שהבלוג הזה אינו מקור הפרנסה העיקרי שלי, אני משתדל להציק לכם כמה שפחות עם בקשות מנהלתיות. מתי אני כן רואה לנכון להציק לכם עם דברים שאינם סקירות? בעיקר כשאין ברירה. לאחרונה פייסבוק הכריזה על שינוי מדיניות בפיד. פייסבוק, בתור האתר האוטופי שהיא, החליטה להגביר חשיפה של חויות חיוביות של חברים, על פני חשיפה של דפי אתרים. ההחלטה באה לאחר שנה שבה התמודדה עם טענות קשות על דרך התמודדותה ואחריותה על תופעת הפייק ניוז. לשיטתה של פייסבוק, על מנת שאתר כזה או אחר יקבל חשיפה בפיד שלכם וימצא את מקומו בין תמונות הילדים, הארוחות שחברים שלכם אוכלים ובעלי החיים שלהם, עליו להיות אתר גדול ומוכר. נשמע טוב עד כה, לא?

הודות לפייסבוק, יש מצב שתפספסו את הביקורת שלי על OnePlus 5T

זוהי כמובן דרך אופטימית ונאורה להצניע את המניע האמיתי של השינוי הזה. פייסבוק היא גוף כלכלי. כמו כל גוף כלכלי אחר היא מנסה לגרום לכם שהמטרה העיקרית שלה היא הרבה יותר נעלה מכסף, וייתכן שעובדי פייסבוק אכן מרגישים שהם משרתים מטרה נעלה יותר, וזה יפה ונחמד, אבל כמו כל גוף כלכלי אחר היא רוצה להיות רווחית וזה לגיטימי. השאלה באיזה אופן זה מבוצע, איך זה מתוקשר, והאם המשתמשים בפייסבוק מודעים לאינטרסים שמכניסים ובעיקר מוציאים דברים מהפיד שלהם.

מעמדה של פייסבוק הופך אותה נכון להיום לזירה שבה ניתן לקבל המון חשיפה. כשאתם משתפים תוכן שנהניתם לקרוא, תוכן שעזר לכם, אתם עושים זאת לרוב בפייסבוק. ב-4.5 שנות קיומו של הבלוג, פייסבוק אחראית לחלק לא מבוטל מהתעבורה של גולשים לכאן. עם זאת, בשנים האחרונות באופן כללי, ובשנה האחרונה במיוחד פייסבוק פועלת באופן שיטתי יותר כדי לצמצם את החשיפה האורגנית של בעלי אתרים בפיד שלכם, על מנת "לעודד"אותם להשתמש בשירותי קידום הפוסטים בתשלום. פייסבוק לא מעוניינת רק בכסף, היא גם מעוניינת להשאיר גולשים אצלה באתר: זה התחיל עם Instant Articles, בה אתרים מעבירים למעשה את התוכן שלהם לפלטפורמה של פייסבוק. פייסבוק כמובן מציגה זאת בתור רצון לשפר את חויית הקריאה, את זמני הטעינה של הדפים ועוד מטרות נהדרות אחרות שנועדו כביכול לתקן את העולם. בפועל, כשאתר מעביר את התוכן שלו לדפים האלו של פייסבוק, מלבד העובדה שהגולשים קוראים את התוכן שלו מבלי להכנס אליו לאתר, הוא למעשה מוותר על האוטונומיה הפרסומית שלו, והוא נדרש לאפשר לפייסבוק לגזור קופון שמן מהפרסומות המוצגות בפני הגולש. בד בבד פגעה פייסבוק באופן ניכר בדירוג שהיא נותנת לקישורים לכתבות באתרים אחרים. כך או כך, פייסבוק רואה בכל מי שפותח אצלה דף אוהדים כלקוח פוטנציאלי, ולכן גם אם עשיתם לייק לדף מסוים, הסיכוי שתראו בזמן אמת כל פוסט שמתפרסם בו קלוש, אלא אם בעל אותו דף ישחק לפי הכללים וישלם כסף כדי לוודא שהוא אכן מופיע בפיד שלכם.

את הסימנים לשינוי ניתן לראות בבירור: החשיפה שמקבל כל פוסט חדש שאני מפרסם (לפי הנתונים שפייסבוק בעצמה מספקת) קטנה משמעותית מזו שהיתה לפני שנה, והרבה יותר מזו שלפני שנתיים. השינוי עליו הכריזה פייסבוק יחריף את המגמה הזאת. הקיטון בחשיפה מגיע יחד עם תזכורת במייל מפייסבוק, על כל פוסט שאני מפרסם לאחרונה עם הצעה לקדם בתשלום את הפוסטים שלי ולהגביר את החשיפה.

איך אתם יכולים לוודא שתמשיכו לקבל עדכונים בפייסבוק על פוסטים חדשים שאני מפרסם?

פשוט מאוד: הכנסו לדף הפייסבוק של חפיצים, לחצו על "Following", ובחרו ב-See First. נכון להיום, השינוי הזה יציג בפיד שלכם כל פוסט חדש שאני מפרסם. לאור העובדה שאני מפרסם בין 2 ל-3 פוסטים בשבוע, אתם יכולים להיות רגועים שלא אספים לכם את הפיד.

השלבים:
1. נכנסים לדף הפייסבוק של חפיצים, עושים לייק אם טרם עשיתם, ולוחצים על Follow
2. בתפריט שיפתח, לוחצים על "See First", במקום על "Default"
3. ממשיכים לראות בפיד פוסטים חדשים שעולים בדף ובבלוג

רוצים לעזור עוד?תשתפו, תעשו לייקים, תגיבו, ואפילו רק תכנסו לחפיצים מהסטטוסים שאני מפרסם בדף. כפי שציינתי בהתחלה, זה לא מקור הפרנסה העיקרי שלי, אבל אשקר לכם אם לא אגיד שחלק גדול בהנאה ובמוטיבציה שלי להמשיך את מה שאני עושה כאן זו הידיעה שאנשים קוראים את הבלוג הזה ונעזרים בו בהחלטות הקנייה שלהם.

חידה: איך קוראים לשירות מוזיקה שבתחילת שנות ה-2000 הציע למשתמשים גישה חופשית לעשרות אלפי קבצי מוזיקה, צבר פופולריות, הסתבך עם גורמים בתעשיית המוזיקה, נסגר ונפתח מחדש במתכונת חדשה ולגיטימית? אם התשובה שלכם היא "נאפסטר, ברור, הרי זו בטח לא שאלה מתחכמת שהפאנצ'שלה הוא שיש עוד שירות מוזיקה שהתחיל ככה", אז אתם טועים. שירות המוזיקה DEEZER שהשיק לפני כחודשיים את פעילותו הרשמית גם בישראל, התחיל את דרכו כשירות בשם Blogmusik ובניגוד לנאפסטר, התבסס על הזרמה של שירים, ולא על הורדה שלהם. היזם שעמד מאחוריו, בחור צרפתי יהודי בן 23 בשם דניאל מהרלי לא טרח להתעסק בזוטות כמו זכויות יוצרים, ואכן בתוך זמן קצר נסגר Blogmusik לאחר איומי תביעה מצד SACEM, המקבילה הצרפתית של אקו"ם.

Deezer (צילום: יח"צ)

חודשים ספורים לאחר מכן, הגיע דניאל להסכמות עם סוכנות SACEM ופתח מחדש את השירות, הפעם באופן לגיטימי ואפילו עם שם חדש. נכון להיום, השירות עצמו זמין לשימוש ב-185 מדינות על רחבי הגלובוס, ועושים בו שימוש כ-12 מיליון משתמשים. טכנית, השירות עצמו היה זמין בישראל גם לפני ההשקה הרשמית, אך כלל מעט מאוד אם בכלל מוזיקה ישראלית. על מנת להציע תכנים המותאמים לקהל הישראלי חברה DEEZER למדיה לב גרופ, חברה מייצגת אמנים בארץ ובחו"ל. עם ההשקה בארץ נרשמתי לשירות והעברתי אליו את האחריות הכבדה של להזרים מוזיקה אל אזניי, אחריות שהיתה עד כה מוטלת על לא אחרת מאשר Apple Music.

ב-Deezer מתגאים בקטלוג המורכב מ-44 מיליון שירים, קצת יותר מאפל מיוזיק וכמעט 25% יותר מספוטיפיי. כדי לעבור אל DEEZER באופן מלא, הייתי צריך להעביר אליה את כל ספריית המוזיקה שבניתי ב-Apple Music, ולצורך כך התחלתי לחפש את השירים האהובים עליי בשירות. בשבועיים הראשונים שלי עם DEEZER אספתי דוגמאות רבות למקומות בהם החיפוש לא עבד ונדרשתי לחפש את שמות האמנים בעברית, בשפה האנגלית. שתבינו, בניתי פסקה מלאת זעם על כמה שהחיפוש בעברית גרוע וחלק גדול מהשורה התחתונה שלי התבסס על החויה המזעזעת הזאת. בשבועות האחרונים כנראה שנעשתה עבודה מצד האנשים ב-DEEZER לשפר את החיפוש ואכן, כמעט כל הדוגמאות שהכנתי פתאום הסתדרו. ועדיין, זה לא מושלם: אם תחפשו "ירמי קפלן", תקבלו אלבום אחד בלבד. אם תחפשו את שמו באנגלית תגיעו אל דף האמן שלו שכולל את כל האלבומים שלו. "מלך"השיר היחיד בערך של דנה ברגר שאני אוהב נמצא רק בחיפוש באנגלית. גם את "שולה"של אטרף, תמצאו רק אם תחפשו באנגלית. מה אין בכלל? "מחבואים"בביצוע של טאטו או בביצוע הכינורות של רביעיית מסנר לא קיים כאן, אבל במקומם יש גרסת קאבר של רוני סופרסטאר, תודה באמת. יש כאן כמעט כל שיר שנינט טייב ביצעה, למעט אלו שאני הכי אוהב כחלק מפרוייקטים מיוחדים שלה:"My Game"עם גלעד כהנא ו-"Crazy"עם רד בנד. בכלל, לרד בנד אין ייצוג כאן למעט שיר אחד באוסף של ריטה. את נצ'י נץ'לא הצלחתי למצוא, גם לא את אינפקציה, וגם לא את חיה מילר, לא בעברית ולא באנגלית. את מופע הארנבות של דוקטור קספר דווקא מצאתי בעברית, אבל היה שם רק אלבום אוסף, אלבום הופעה חיה ואת האלבום הראשון המעולה, אבל כל השאר לא שם. מה כן שם? כל מה שיספיק לרוב הישראלים: שלמה ארצי, איל גולן, סטטיק ובן אל, גידי גוב, עומר אדם, ברי סחרוף, רמי פורטיס, טונה, איפה הילד, משינה, טונה, ואפילו את כל האלבומים של לא דובים. האוסף מתרחב כל הזמן, ונוספים אליו עם הזמן שירים שבהתחלה לא מצאתי. בגזרה הבינלאומית, באופן לא מפתיע, לא נתקלתי בחוסרים כלשהם.

מתוך DEEZER בדפדפן (צילום: יח"צ)

שירותי מוזיקה קמים ובעיקר נופלים על מה שחסר בהם. ב-Deezer מאפשרים לכם, בדומה לאפל מיוזיק ול-Google Play Music, להוסיף שירים מהאוסף קבצי ה-MP3 האישי שלכם לספרייה שלכם ב-Deezer. כרגע ניתן לעשות זאת רק דרך הדפדפן ולא דרך האפליקציות השונות, אבל נחמד שהאפשרות עצמה קיימת. קחו בחשבון שמדובר באופציה שנועדה להשלמת חוסרים בלבד והנפח ש-Deezer מספקת לכם לצורך כך עומד על 200 מגה בלבד - מקום לעשרות בודדות של שירים. זה לא הרבה, אבל נחמד מאוד שיש את זה.

DEEZER על OnePlus 5T (צילום: גד גניר)

אחת מגולות הכותרת של השירות היא Flow, מעין פלייליסט המבוסס על הטעם המוזיקלי שלכם. כניסה ל-Flow תיתן לכם שירים מתוך האוסף שלכם, יחד עם שירים נוספים שהמערכת (באמצעות 14 אלגוריתמים שונים של למידת מכונה, לטענת הקומוניקט) חושבת שיתאימו לטעם האישי שלכם. בגדול המערכת עושה את מה שהיא מבטיחה, אבל גם כאן, העסק לא מרגיש אפוי עד הסוף: המערכת ממש טובה בזיהוי הטעם שלי, כל כך טובה שבערך כ-70% מהשירים ב-Flow מגיעים מהפלייליסטים האישיים שלי. ה-30% האחרים הם אכן שירים חדשים, וברובם אכן קולעים לטעם המוזיקלי שלי. הבעיה ש-Flow לא מספיק מגוון. זה אומר שאחרי משהו שנע בין שעתיים לשלוש שעות של האזנה רצופה, פתאום שירים יתחילו לחזור על עצמם. אגב, רק למערכת מותר לחזור על שירים שכבר נוגנו. אם נניח העברתם בטעות שיר קדימה ותרצו לחזור אחורה בתוך Flow, האפשרות חסומה. תוכלו אפילו לראות את רשימת השירים שנוגנו, אבל ללחוץ על אחד מהם ולשמוע אותו באופן מיידי (במקום לצאת מ-Flow ולחפש אותו באופן עצמאי)? זה לא. למה? לא ברור. אגב, מרגע שתפעילו את Flow, הוא לא יפסיק עד שלא תפסיקו אותו בעצמכם. אם אתם נוטים להרדם עם מוזיקה, קחו בחשבון שגם תתעוררו איתה. אתם שומעים מוזיקה בהזרמה מהרשת, ולא מחוברים לרשת Wifi, הדבר ירד מחבילת הגלישה שלכם. החוקיות של מתי ואיך המוזיקה ממשיכה היא מעט אניגמטית: למשל, אם חיפשתי שיר ספציפי, נניח Word Up, הדבר יתחיל רשימת השמעה שכוללת בתוכה את כל השירים שעלו בתוצאות החיפוש: הביצוע של Cameo, הביצוע של Korn, הביצוע של Gun, מיקסים שונים של הביצועים האלו, או שוב את אותם ביצועים, הפעם מאוספים שונים. בנוסף, רשימת ההשמעה האקלקטית הזאת תכלול גם שירים שיש בשמם, בשם האמן המבצע אותם או בשם האלבום את המילים Word, ו-Up, בנפרד. עשרות שירים שהשד יודע למה אני צריך לשמוע אותם, כולל שיר אחד בשם "Once Upon A Sendeschluß"שאני מקווה מאוד שלא הגיע לשם בגלל ה-"Up"שמסתתר ב-"Upon". בניגון פלייליסט, הנגינה תסתיים בסוף השיר האחרון, אלא אם הפעלתם את אפשרות ה-Repeat.

ל-Deezer יש קטלוג פלייליסטים עשיר מאוד. השירות מציע לכם כבר בעמוד הבית של האפליקציה פלייליסטים שמתאימים לטעם האישי שלכם (כמו ב-Flow, מתבססים על הפלייליסטים האישיים שלכם). מעבר לכך, ישנן קטגוריות לפלייליסטים עפ"י מצב רוח או ז'אנרים מוזיקליים. ב-Deezer מדברים על אלפי רשימות השמע. לא ספרתי אלף רשימות השמעה, אבל מה שיש בהחלט מגוון ומתאים להמון סיטואציות. יש לי בעיה עם אופן ההנגשה של כל המגוון הזה. איך למשל מגיעים לכל הפייליסטים? מתחת לקישור הענק ל-Flow יש כותרת שהמילה Playlist"לא מופיעה בה בכלל: "Browse". לחיצה עליה תביא אתכם לתפריט הפלייליסטים. מתחת ל-Browse יש כותרת אחרת "Playlist Picks"שהיא כבר יותר ברורה ואם לא הייתי מגלה לכם לפני 23 מילים היכן כל הפלייליסטים, הייתם חושבים שהם שם. הבעיה שכאן הכותרת לא לחיצה, ומה שיש בקטגוריה הזאת זה רק הפלייליסטים שנבנו ע"י העורכים המוזיקליים, בשונה לחלוטין מכל שאר הפלייליסטים שגם הם נבנו ע"י העורכים המוזיקליים. ממשיכים הלאה: ב-Popular תמצאו באופן מפתיע את הפלייליסטים, האמנים והאלבומים החדשים, אבל רק הפופולריים שבהם. הפלייליסט "להיטים-Hits"מככב שם: הוא לא רק הראשון שמופיע בדף הבית של האפליקציה והראשון ברשימת הפלייליסטים בכניסה לדף הפופולריים, הוא אפילו הראשון בבחירת העורכים באותו דף. פופולרי לאללה. כאחד ששומר אמונים לרשימת השירים שבניתי לעצמי, עם גיחות קצרות לעיתים רחוקות ל-Flow, או לפלייליסטים שמתאימים למצב רוח שלי, קשה לי להגיד שזה משהו שהיה פוסל מבחינתי את האפליקציה, אבל אם פלייליסטים זה הקטע שלכם, זה לא רק שספוטיפיי עושה עבודה טובה יותר בהיבט הספציפי הזה, אפילו 99FM מציגה פלייליסטים בצורה נגישה יותר ומגוונת יותר.

כמו אפליקציות מוזיקה אחרות, גם Deezer מציעה אפשרות להציג את מילות השיר. בשונה מהן, בחלק מהשירים, השורה הספציפית בשיר באותו רגע מודגשת כדי שתוכלו לעקוב אחר מילות השיר. זה עובד מצוין היכן שזה קיים וזה קיים בלא מעט שירים. אם אתם קוראים את השורות האלו ובונים תכניות לשיר בקולי קולות יחד עם חד חוה אלברשטיין את חד גדיא, ממליץ שתמתינו קצת: בשירים בעברית לא תמצאו באפליקציה את מילות השירים. השקת האפליקציה בארץ נערכה בסמוך להכרזה על רכישתה של "שאזאם", אפליקציית זיהוי השירים המוכרת ביותר בעולם על אפל. בדיזר כבר נערכו לאפשרות הזאת מראש והכריזו כי אפשרות זיהוי שירים נבחנת בתכנית בטא כבר. באירוע נטען שהאפשרות הזאת אמורה להפוך לחלק אינטגרלי מהאפליקציה ממש בקרוב, ושאפילו ניתן יהיה לזהות שיר שתזמזמו בעצמכם. הייתי שמח לספר לכם איך זה עובד, הבעיה שנכון להיום, חודשיים לאחר שהשירות הוכרז בישראל, הוא עדיין לא חלק מהאפליקציה.

ברי סחרוף ב-DEEZER (צילום: גד גניר)

יש מקום אחד שבו DEEZER מביסה את אפל מיוזיק והמקום הזה חשוב מאוד: השירות אמין הרבה יותר מבחינה טכנית. בניגוד לאפל, מותג הטכנולוגיה החזק ביותר בעולם, DEEZER מביאה חויית האזנה רציפה, ללא הפסקות, ללא קריסות, ללא קפיצות חסרות סיבה לשיר הבא, עובדת בדיוק כפי שאפליקציה כזאת צריכה לעבוד. לעיתים רחוקות, אחרי העברה רצופה של כמה עשרות שירים בהזרמה מהרשת, נתקלתי במצבים שבהם לקח לשיר בין 2 ל-3 שניות לעלות, וזה בערך הדבר הכי גרוע שאני יכול להגיד עליה בהיבט הזה. איכות השמע בתכנית +Premium היא 320 kbit/s, גבוה ביחס לסטנדרט באפליקציות כאלו. דיזר מציגה זמינות ברשימה מרשימה של שירותים ומכשירים, החל מאפליקציות אנדרואיד, ו-iOS, טלויזיות חכמות של פנסוניק, סמסונג, פיליפס, טושיבה וכלה ב-Google Home, סטרימרים של Roku ורבים אחרים, והרשימה הזאת ממשיכה להתעדכן.

השירות עצמו כולל ארבעה מסלולים: מסלול חינמי שכולל פרסומות ומוגבל מאוד באפשרויותיו. ישנה גישה לכל השירים, אבל אפשרות החיפוש זמינה רק במחשב. באפליקציות המובייל ישנה גישה רק לרשימות ההשמעה ול-Flow. כמו כן, אין אפשרות למצב Offline, ניתן לדלג על שיר רק שש פעמים בשעה, ולא ניתן לנווט בתוך שיר. גם איכות ההזרמה נמוכה יותר ועומדת על 128kbit/s. המסלול בתשלום, מסלול +Premium הוא בעלות של כ-19.90 ש"ח לחודש (30 יום ראשונים בחינם), ובו אין את כל המגבלות שתיארתי במסלול החינמי. מסלול משפחתי ייתן לכם בדיוק את מה שנותן מסלול +Premium ויעלה לכם 29.90, אך ניתן לשייך אליו עד כשישה חשבונות נפרדים. היקר ביותר הוא מסלול HiFi שבו אתם מקבלים מוזיקה ללא דחיסה (Losless), באיכות CD. בסופו של דבר, התמחור הוא סטנדרטי ודומה מאוד לזה של שירותים מקבילים. מה מקבלים בתמורה לתמחור הסטנדרטי? שירות מוזיקה סטנדרטי שמתבלט לטובה בעיקר בפן הטכני. יש קצת מה לשפר בקטלוג הישראלי, יש גם מה לשפר בחויית השימוש, אבל בבסיסו, כשירות שמטרתו לאפשר לכם לשמוע את המוזיקה האהובה עליכם, DEEZER הוא לא רע בכלל ושווה לתת לו הזדמנות.

על משקל המנטרה שמשק כנפיו של פרפר עשוי לגרום לטורנדו בקצה השני של העולם, פאבלט קוריאני שעלה באש בכיסם של לקוחות אמריקאיים, גרם למיליוני סינים, הודים וכמה עשרות אלפי ישראלים להמתין קצת יותר לסמארטפון הבא שלהם. פרשת ההתלקחויות של מכשירי ה-Galaxy Note 7 חייבה את שיאומיויצרניות אחרות לדחות את השקת מכשיר הדגל שלהן במספר חודשים. למי שעקב כאן אחרי הביקורות למכשירי דגל, הסיפור הזה כבר מוכר: ביטולו של הפאבלט של סמסונג הביא אותה לבצע הערכה מחודשת של הביקושים הצפויים למכשירי ה-Galaxy S8ו-+S8. סמסונג העריכה נכון, כי העובדה שאנשים לא יכולים היו לרכוש מכשירי Note 7, תגרום לעליה מסויימת במכירות של המכשיר הבא שתשיק. כפועל יוצא מכך, פנתה אל יצרנית ערכות השבבים קוואלקום והזמינה ממנה את כל סדרת הייצור הראשונה של ערכת השבבים החדשה שלה, Snapdragon 835 ודחקה הצידה כל יצרנית אחרת שבנתה על ערכת השבבים הזאת. בניגוד ל-LG שהחליטה להתבסס על מעבד ישן יותר של קוואלקום ב-G6, יצרניות כמו וואנפלוס, סוני ושיאומי החליטו לעכב את השקת מכשירי הדגל שלהן עד שקוואלקום תוכל לייצר עבורן את ערכות השבבים החדשות. כך קרה ש-Mi 6, מחליפו של Mi 5, הושק כשנה וחודשיים אחריו. היה שווה לחכות? ועוד איך.

Xiaomi Mi 6 (צילום: גד גניר)

כאמור, Mi 6 מתבסס על ערכת השבבים Snapdragon 835, בעלת 8 ליבות, ארבע מתוכן במהירות 2.45 גיגהרץ וארבע נוספות במהירות 1.9 גיגהרץ. שני המכשירים הקודמים שהתנסיתי בהם שעשו שימוש בערכת השבבים הזאת, Sony XZPו-OnePlus 5הציגו ביצועים מעולים וחויית שימוש מצויינת, תוך כדי ניהול יעיל של צריכת חשמל. Mi 6 לא שונה בעניין הזה. השילוב של ערכת השבבים המצויינת יחד עם זכרון RAM בנפח של 6 גיגה תורמים ללא ספק לפעולה זריזה של המכשיר, והוא אף לא מתחמם יתר על המידה בשעת מאמץ. מה שמעיב קצת על החגיגה הוא הסירוב הקבוע של שיאומי לאפשר הרחבת זכרון באמצעות כרטיס - מדיניות קבועה במכשירי הדגל שלה. עם זאת, נפח האחסון בגרסה הזולה ביותר של המכשיר עומד על 64 גיגה, נפח שבהחלט ניתן להסתדר איתו. מערכת ההפעלה כאן היא MIUI בגרסה 8 המבוססת על אנדרואיד נוגט. Mi 6 צפוי לקבל בקרוב עדכון לגרסה הבאה של MIUI, גרסה 9. לטענת משתמשים שהתנסו בה היא מביאה עמה בשורות גדולות במהירות בפעולות יומיומיות וברספונסיביות טובה יותר, אם כי גם עם MIUI 8 המכשיר הזה זריז מאוד וחזק.

הדבר הראשון שמבחינים בו כשאוחזים ב-Mi 6 זה המשקל שלו. זה מעבר לסתם נוכחות, זה פשוט מכשיר כבד. OnePlus 5, מכשיר עם מסך גדול יותר, שוקל כ-154 גרם. Mi 6 לעומתו שוקל כ-182 גרם. הפרש של 30 גרם על הנייר לא נשמע גדול במיוחד, אבל במציאות מדובר בהבדל משמעותי. האחראי למשקל הזה הוא גימור קרמי שאמור להיות עמיד בשריטות. בפועל, את גב היחידה שהגיעה אליי ושהתה כבר אצל עיתונאי אחר או שניים, הגיע כשהיא מכוסה בשריטות זעירות. אגב, אל תספרו בבקשה ליבואן בישראל, אבל להערכתי, שום מכשיר שבדקתי לא נפל על הרצפה בכל כך הרבה הזדמנויות כמו המכשיר הזה. אני מסרב לקחת אחריות על הנפילות האלו, כולן ללא יוצא מן הכלל נגרמו מהחלקות ספונטניות של המכשיר על הרצפה בין אם זה משולחן כלשהו, מהמכנסיים וכו'. המכשיר אגב שרד את הנפילות הללו בלי סימן לשברים בגוף או סדקים במסך. השימוש בגימור קרמי הופך את המכשיר לחלקלק מאין כמוהו. כמה חלק? מספיק כדי שיתחיל לנוע מעצמו כשהוא מונח על משטחים חלקים כמו שיש. אין במראה של Mi 6 משהו ייחודי או יוצא דופן, אבל התחושה היא שמדובר בהתקדמות משמעותית של שיאומי בכל הקשור לגימור המכשירים שלה. כיף להחזיק אותו ביד (למרות המשקל) וגם הגימור החלקלק משדר משהו יוקרתי, איכותי ומלוטש בצורה טובה בהרבה ממכשירי עבר של היצרנית הסינית. שיאומי היתה מהראשונות לוותר על שקע האזניות בעקבותיה של אפל. הסידור החלופי ששיאומי מציעה הוא מתאם הממיר את שקע ה-USB Type C בתחתית המכשיר, לשקע אזניות 3.5 מ"מ סטנדרטי. אם אתם משתמשים אך ורק בזוג אזניות אחד, כל שעליכם לעשות הוא לקחת את המתאם הזה ולחבר אותו באופן קבוע לאזניות שלכם. אם אתם משתמשים ביותר מזוג אחד, ההעברה של המתאם הזה בין זוג אחד לשני יכולה להיות מעיקה. מעבר לכך, כמו באייפון, גם כאן טעינה תוך כדי האזנה למוזיקה באזניות שאינן אלחוטיות היא בלתי אפשרית, אלא אם תעשו שימוש במפצל כלשהו שמן הסתם לא תמצאו בתוך האריזה של המכשיר. Mi 6 מוגדר כמכשיר בעל עמידות בהתזות מים, אבל לא מצאתי מידע מפורט או תקן ספציפי של עמידות שניתן למכשיר. זה אומר שברור שאסור להכניס אותו למים (לבריכה, לים וכו') אך מאחר שטיבה של העמידות הזאת אינו ברור, עדיף להמנע מכל מגע של המכשיר עם מים.

חלקלק, Xiaomi Mi 6 (צילום: גד גניר)

Xiaomi Mi 6 (צילום: גד גניר)

חבל על החיפושים, לא תמצאו כאן שקע אזניות סטנדרטי (צילום: גד גניר)

דווקא שיאומי, החברה שהקדימה את סמסונג, LG אפל ואחרות בהשקת מכשיר עם מסגרות מסך דקיקות (ה-Mi Mix) הסתפקה הפעם בעיצוב סטנדרטי של חזית מכשיר הדגל העיקרי שלה לשנת 2016. אין בזה שום דבר רע ברמה הפרקטית, להיפך, הדבר מאפשר למקם את קורא טביעות האצבעות במקום האופטימלי, מתחת למסך. ועדיין, זה הטרנד, ולכן למרות כל ההשקעה בגימור ובעיצוב שבהחלט נעים להחזיק אותו ביד, עיצובית הוא נראה כמו משהו ששייך יותר לשנה שעברה מאשר לעכשיו. אם זה גורם שמשפיע על החלטת הקנייה שלכם אז קחו זאת בחשבון. המסך עצמו הוא בגודל 5.15 אינטש ברזולוציית 1080 על 1920 פיקסלים בטכנולוגיית LCD עם פאנל IPS. הוא נראה מעולה, ומתפקד יפה מאוד גם באור יום. בדומה למכשירים של סמסונג ו-LG, כשמופנה אליו אור חזק, המסך מחזיר אור ומאפשר שימוש נוח גם בחוץ בבוקר ובצהריים.

זוג מצלמותיו של Xiaomi Mi 6 (צילום: גד גניר)

החלק שדרש את השדרוג המשמעותי ביותר במעבר מ-Mi 5 ל-Mi 6 היתה המצלמה, ואכן, המכשיר החדש מצויד במערך צילום מעולה, בעל שתי מצלמות נפרדות ברזולוציית 12 מגה פיקסל כל אחת: מצלמה בעלת עדשה רחבה (27 מילימטר), צמצם רחב (f/1.7) ומנגנון ייצוב תמונה אופטי, ומצלמה נוספת עם עדשת טלה-פוטו 52 מ"מ (המאפשרת זום x2), עם צמצם צר יותר ברוחב (f/2.6). שתי המצלמות יחד יודעות לספק תמונות דיוקן מרהיבות עם אפקט בוקה - טשטוש הרקע האחורי משכנע וטבעי במיוחד, תמונות HDR דרמטיות ואפילו בחושך מתקבלות תמונות מוארות ונאות. פה ושם נתקלתי בתמונות בהן יש מקום לשיפור במיקוד, ובתמונות שצולמו בחוץ בשעות הערב בהגדלת התמונה ל-100% ניתן להבחין במריחות ובירידת פרטים מסוימת אבל בסופו של דבר מדובר במצלמה מצויינת בכל קנה מידה ובטח ביחס למחיר המכשיר.

(צילום: גד גניר)

ל-Mi 6 סוללה בקיבול של 3350mAh המאפשרים כ-5.5 שעות של מסך דלוק, מה שמתורגם אצלי לשימוש סטנדרטי של יום שלם ללא שום בעיה, עם עודף של 20 עד 25 אחוזי סוללה בסוף היום, תענוג. התודות כאן מגיעות לקוואלקום שהצליחה לייצר ערכת שבבים המסוגלת לספק ביצועים מעולים תוך כדי שמירה על צריכת חשמל נמוכה יחסית. המכשיר תומך בטעינה מהירה בתקן QC 3.0, תקן נפוץ בשוק המאפשר רכישה של מטענים תואמים ולא הכרח מטען מבית שיאומי, העיקר שיתמוך בתקן הספציפי הזה. כטלפון הוא עושה עבודה לא רעה, אבל לא מתבלט במיוחד: השמע באפרכסת איכותי וחזק דיו, אבל השמע ברמקול קצת חלש וזה מורגש בעיקר בניסיון לעשות שיחות תוך כדי נהיגה בכביש מהיר. זה לא אומר שהוא לא שמיש, זה רק אומר שהייתי שמח אם הוא היה חזק יותר.

לרוב אני לא נוטה לצאת בהצהרות כאלו, אבל Mi 6 מהווה לטעמי קפיצת מדרגה שיכולה להצדיק שדרוג ממכשיר הדגל של שיאומי משנה שעברה. זה לא אומר ש-Mi 5 היה מכשיר רע, אבל Mi 6 מציג שיפור שקשה שלא להתפעל ממנו בכל הקשור לאיכות הצילום, לביצועים, לניצול הסוללה ואפילו לאיכות החומרים וההרכבה שלו. מחירו בארץ עומד על החל מ-1700 ש"ח, מחיר מעולה ביחס לתמורה שמקבלים כאן. אם תרצו לקנות אותו אצל היבואן הרשמי, תאלצו להיפרד מסכום קצת פחות מלהיב של כ-2155 ש"ח. זה עדיין זול יותר ממחירו של Galaxy S8, אבל טיפה יקר יותר ממחירם ביבוא רשמי של מכשירים מצוינים לא פחות כמו LG G6ו-Huawei P10, מה שמעמיד אותו בתחרות לא פשוטה.

****עדכון 21/11****

Xiaomi Mi6 בגרסת 6 גיגה זכרון RAM ו-64 גיגה אחסון נמכר ב-Gearbestלזמן מוגבל במחיר של כ-352.99דולר (המחיר הזול ביותר למכשיר הזה עד כה!) בשימוש בקוד קופון IL927xiaomi. בצירוף מע"מ, המחיר עומד על כ-1458ש"ח בלבד! לקנייה לחצו כאן.

ריכזתי עבורכם את כל הקופונים הכי שוים שיש לאתר הקניות Gearbest להציע: סמארטפונים, טאבלטים, שואבים רובוטים וחפיצים אחרים, הכל בהנחות ענקיות. כמות המוצרים בכל קופון מוגבלת, מוצרים נכנסים ויוצאים מהמלאי, אז שווה לעקוב אחר עדכונים בפוסט הזה:

סמארטפון: Xiaomi Mi 6
מכשיר הדגל העיקרי של Xiaomi לשנת 2017, במחירים הזולים ביותר עד כה לגרסאות ה-64 ו-128 גיגה אחסון. קראו כאןאת הביקורת המלאה שלי עליו, וכאןאת ההשוואה שביצעתי בינו לבין OnePlus 5 ו-MEIZU PRO 7 Plus.

גרסת פרמיום עם אחסון בנפח 128GB וגב קרמי:

מחיר רגיל: 465.99$
קוד קופון: gpmi6qc

מחיר לאחר ההנחה:439.99$

לקנייה

סמארטפון: Xiaomi Redmi 4A

מחיר רגיל: 109.99$

מחיר לאחר ההנחה: 89.99$

קוד קופון: qc4a

לקנייה

סמארטפון: Xiaomi Mi Max 2

מחיר רגיל: 229.99$

מחיר לאחר ההנחה: 209.99$

קוד קופון: jsmax2q

לקנייה

סמארטפון: Xiaomi Redmi Note 4X

מחיר רגיל: 178.99$

מחיר לאחר ההנחה: 139.99$

קוד קופון: notexqc

לקנייה

סמארטפון: Xiaomi Redmi 5 Plus

מחיר מיוחד:155.99$

לקנייה

סמארטפון: OnePlus 5T (בגרסת 64 גיגה אחסון+ 6 גיגה RAM)

מחיר רגיל: 539.99$
מחיר לאחר ההנחה:499.99$

קוד קופון: xn5t

לקנייה

גילוי נאות:

שיתוף הפעולה ביני לבין Gearbest הוא שיתוף פעולה במודל תכנית שותפים: קנייה שהתבצעה ע"י גולש שהגיע ל-Gearbest מהבלוג שלי, מתגמלת אותי בעמלה סמלית (שאינה מתווספת למחיר הסופי שאתם משלמים, המחירים שתשלמו בין אם בקנייה דרך הקישורים כאן ובין אם תגיעו עצמאית לאתר ותזינו את קוד הקופון - זהים). המוצרים בדף הזה אינם בהכרח מוצרים שבדקתי. אינני חלק מתהליך הקנייה. החיוב על המוצר, המשלוח שלו והתקינות שלו הם באחריותו הבלעדית של אתר gearbest. המחירים המוצגים כאן הם המחירים כפי שהם מופיעים באתר Gearbest ואינם כוללים מע"מ, מס קנייה או עלויות נוספות אחרות הנגבות ע"י חברת השילוח או ע"י הרשויות. זהו פוסט מתעדכן, אך מחיר המוצר הסופי נקבע ע"י אתר גירבסט, ולכן חשוב לשים לב למחיר באתר טרם הקנייה, ולוודא שהקופון אכן רלוונטי ותקף לפני ביצוע ההזמנה בפועל.

השעה היתה שעת ערב מוקדמת, אבל הרחוב היה חשוך לחלוטין. הכביש היה עדיין רטוב מהגשם שהפסיק לרדת רק מספר דקות לפני כן. בעודי פותח את דלת המכונית ויוצא החוצה מהרכב, כבר הספקתי לשמוע את הצליל הנורא של עצם כלשהו פוגע ברצפה ואחריו מספר עצמים קטנטנים שמתגלגלים לעבר הלא נודע. הדרמה הזאת, שבמהלכה כמעט ואיבדתי אזניות בשווי 1300 ש"ח, רק בגלל שבהיסח הדעת החליקו לי מהכיס ביציאה מהרכב היא ללא ספק חוויה מעצימה. מעצימה ולא טראגית בעיקר כי לאחר מספר דקות של השתטחות על הכביש הלח, וחיפושים מורטי עצבים באמצעות תאורת המסארטפון שבדקתי באותו זמן, מצאתי אותן: הקייס שלהן לא התרחק יתר על המידה ומצא את מקומו ליד הנעל שלי. האזניה השמאלית נחה מתחת לרכב שחנה משמאלי. הימנית כך נראה ניסתה להגיע רחוק יותר וכך לאחר מספר דקות שנמשכו כמו נצח, מצאתי אותה מתחת לרכב שחנה אחרי הרכב שמתחתיו הסתתרה אזניה שמאל. עם אזניות קשת לא הייתי זוכה לחויה כזאת. גם אזניות בלוטות'In Earרגילות לא היה קשה כל כך לאתר על הרצפה, אבל כשמדובר באזניות Truly Wireless, עם יתרון הנוחות הגדול שלהן, מגיע גם סיכון לא קטן לאבד אותן. כתבתי כבר בעבר על הסיכון הזה, אך הפעם היתה הפעם הראשונה שבה חויתי זאת על בשרי.

B&O E8 (צילום: גד גניר)

תת הקטגוריה הזאת התחילה את דרכה בפרוייקטים למימון המונים, וכנראה היתה נשארת בגזרה הזאת, אלמלא סמסונג וקצת לאחר מכן גם אפל, החליטו להציג אזניות Truly Wireless משלהן. מאותו רגע, היה ברור שגם יצרניות אודיו רציניות יהיו חייבות להכנס לתחום הזה. B&O, בתור יצרנית האודיו האליטיסטית שהיא, חיכתה עד 2015 כדי להציג אזניות בלוטות'ראשונות משלה, וחיכתה עד 2016 כדי להכנס לעולם אזניות ה-In Ear האלחוטיות. עם אזניות Truly Wireless היא חיכתה הרבה פחות: ה-E8, האזניות הראשונות שלה מהסוג הזה הוצגו בספטמבר האחרון ולפני קצת יותר מחודש הגיעו אליי לבדיקה.

יותר מכל דבר אחר, B&O היא יצרנית אודיו, ואחת הטובות שבהן. זה ניכר גם באזניות ה-Truly Wireless הראשונות שלה: ה-E8 נשמעות טוב יותר מכל אזניות Truly Wireless אחרות שיצא לי להכניס לאזניי. הסאונד שלהן מדויק, נקי ובעל נפח. הבאסים עמוקים, אבל לא עמוקים מדי, הצליל מפורט לאורך כל טווח המיד, והגבוהים מדויקים ועדינים. אם האיזון בין הצלילים במצב ברירת מחדל לא לטעמכם, ניתן לשנות אותו דרך האפליקציה (אליה אגיע אח"כ), אבל לטעמי, כל שינוי רק פגע באיכות. איכות השמע היא אחד הדברים הראשונים שנפגעים כשיצרניות נכנסות לתחום ה-Truly Wireless, ונראה שאצל B&O הפגיעה הזאת היתה מינימלית ביותר. החיבור של האזניות לטלפון יציב רוב הזמן, אבל היו מצבים מסוימים בהם היו פה ושם ניתוקים. זה לא קרה בדפוס מסוים, וזה השתנה ממכשיר למכשיר, כאשר היו מכשירים מסוימים בהם לא נתקלתי בניתוקים בכלל. בשיחות טלפון ה-E8 מתפקדות יפה מאוד: השמע של השיחה, איכותי, ברור ובניגוד לחלק מהאזניות בקטגוריה מתקבל בשתי האזניים במקביל. מעבר לכך, לא נשמעו מהצד השני שום תלונות על איכות השיחה. אם אתם בונים על ה-E8 לצפייה בסרטוני וידאו, כדאי שתשנו את התכניות שלכם. ישנו דיליי של בערך שנייה בין הסאונד לוידאו. כבר יצא לי לפגוש אזניות עם דיליי משמעותי יותר, אבל עדיין, זה מפריע.

B&O E8 (צילום: גד גניר)

כמו כל מוצריה של B&O, ה-E8 מעוצבות, בנויות ומשדרות תחושת פרמיום. הן עשויות מפלסטיק איכותי ונעים למגע, ונראות פשוט נהדר. הן לא הקטנות בקטגוריה, אבל הן גם לא מושכות יותר מדי תשומת לב כשהן באוזן. המסגרת המתכתית הדקיקה מסביב ללוגו המסוגנן תורמים גם הם לעיצוב המוקפד והיוקרתי. העובדה שהן נראות נהדר לא משנה את העובדה שבכל הקשור ליציבות בתוך האוזן ולתפעול שלהן, שם ל-B&O יש עוד המון מה ללמוד. B&O צירפה לאריזת ה-E8 שלושה סטים של מתאמי סיליקון לאוזן בגדלים שונים (בנוסף לאלו שמורכבים במפעל על האזניות עצמן), ועוד סט אחד של מתאמי Memory Foam של חברת Comply (מהסוג שצורפו בזמנו גם ל-X3, ול-Freedomשל Jaybird). ארבעת מתאמי הסיליקון לא היו נוחים במיוחד ולא תרמו ליציבות של האזניות בתוך האזניים שלי. המתאמים של Comply היו הטובים מבין כולם וגם סיפקו אטימה טובה. בהליכה רגועה הכל בסדר, והאזניות נשארות בתוך האזניים. ניסיון ריצה יסתיים ככל הנראה בחוייה דומה לזו שתיארתי בפתיח. B&O לא מתיימרת להציג את E8 כאזניות ריצה, וככאלה, הן גם לא מצויידות ב"כנף"או "סנפיר"שאמורים היו לייצב אותן בתוך האזניים, אם כי יש יצרניות (כמו Bragiלמשל) שמצליחות גם בלי הסנפיר הזה לתכנן אזניות בעלות נטיות פחות אובדניות. כשאני אומר לא לרוץ איתן אני לא מתכוון לריצה ספורטיבית, הפעולה הזאת שבה נועלים נעלי ספורט, שמים מיזע על המצח ויוצאים לרוץ. אני מדבר על מצבים בהם החיים מזמנים לכם צורך בריצה ספונטנית פתאומית: האוטובוס שלכם שהגיע לתחנה לפניכם, איחור לפגישה או לעבודה, גשם פתאומי שתפס אתכם ברחוב ועוד. על משקל "אפקט אזריה", פיתחתי מושג חדש כשבדקתי את האזניות האלו - "אפקט E8": אנשים שיקנו את האזניות האלו יעדיפו לפספס אוטובוס, לאחר לפגישה או לעבודה ולקבל דלקת ריאות, הכל כדי לא לאבד תוך כדי ריצה את האזניות האלו.

B&O E8 עם מתאם Comply (צילום: גד גניר)

B&O E8. הנקודה הלבנה בתוך האות "R"היא נורית בקרה (צילום: גד גניר)

B&O E8 (צילום: גד גניר)

נניח שהחלטתם שאיכות השמע שווה את החיים בצל אפקט E8, אופן התפעול של האזניות אולי לא גרוע מספיק כדי לפסול אותן לשימוש, אבל למעצבי חויית השימוש ב-B&O בהחלט אין מה להתגאות ביצירה שלהם. להגנתה של B&O יאמר שטרם פגשתי עדיין אזניות Truly Wireless שנוח באמת לתפעל אותן, באמצעות מגע או באמצעות כפתורים פיזיים, אבל יצרנית האודיו הדנית המנוסה הצליחה לעשות זאת אפילו פחות טוב מרוב שאר היצרניות שבדקתי. לא תמצאו על E8 כפתורים, רק שני משטחי מגע שיודעים לזהות או הקשה או לחיצה ארוכה. בניגוד לרוב היצרניות, B&O לא חושבת שהאזניות שלה צריכות להידלק באופן אוטומטי כשמוציאים אותן מהקייס. כדי להפעיל אותן צריך תיאורטית להקיש על משטח המגע באזניה ימין. למה תיאורטית? כי ב-90% מהמקרים ההקשה הראשונה לא מזוהה כהקשה. הלאה: בתהליך הצימוד הראשוני, יש צורך לגעת במשך כמה שניות רצופות במשטחי המגע של שתי האזניות עד שהנורית הקטנה בחלק הפנימי של אזניה ימין תהפוך מלבנה לכחולה. מה קורה אם הנורה לא הפכה לכחולה? כנראה שאחת האזניות לא זיהתה מלכתחילה את המגע שלכם וסתם ישבתם וחיכיתם לחינם. צלחתם את החלק הזה? יופי, עכשיו אתם יכולים לתפעל אותן: לחיצה ארוכה על אזניה ימין מגבירה את עוצמת השמע. לחיצה ארוכה על שמאל מנמיכה. זה דווקא עובד לא רע, למעט שיהוי של כשניה עד שהאזניות מבינות מה אתם באמת רוצים לעשות. רוצים לעביר שיר קדימה? אין בעיה, הקשה כפולה על אזניה ימין. לא עובד? נסו שוב, ייתכן שבפעם הבאה זה יעבוד וייתכן שלא, השד יודע מה משטחי המגע ב-E8 יבינו שעשיתם. כדי לכבות את E8 תהיו חייבים להכניס אותן לקייס שלהן, אין דרך ידנית לכבות אותן.

B&O E8 בתוך הקייס שלהן (צילום: גד גניר)

האפליקציה של E8 מסייעת בחיבור הראשוני של האזניות למכשיר, אבל לא מוכרחים אותה. ניתן באמצעותה להגדיר כפי שציינתי קודם את האקולייזר, ניתן להגביר או להנמיך דרכה את השמע, וניתן לשלוט בה על ניגון השיר (לדלג לשיר הבא או הקודם, ולעצור את השיר), אם כי לא ברור למה שמישהו ירצה לעשות זאת דווקא דרך האפליקציה של B&O ולא דרך אפליקציית המוזיקה שבה אתם משתמשים. בנוסף, ניתן לשלוט דרכה על אופי מצב ה-Transperacy. עבור אלו שלא קראו ביקורות קודמות שלי, קצת רקע: אוזניות In Ear בכלל, ואזניות Truly Wireless בפרט, הן אזניות שלוקח קצת יותר זמן להכניס לתוך האוזן, לוודא שהן יושבות כמו שצריך ואוטמות את האוזן לכניסת רעשים מבחוץ. מצב Transperacy על שמותיו השונים, חוסך למשתמשים את הצורך לשלוף החוצה את האזניות כדי לשמוע טוב יותר מה שקורה בסביבה: מיקרופונים קולטים את רעשי הרקע מסביב והרעשים האלו מושמעים באזניות, משהו שמזכיר קצת תחושה של מכשיר שמיעה. למרות שזה מרגיש מוזר, זה עובד. ב-B&O E8 צריך להקיש פעם אחת על משטח המגע של אזנייה שמאל כדי להפעיל את המצב הזה. דרך האפליקציה ניתן לקבוע מהי מידת המודעות שלכם למה שקורה מסביב, החל מהפסקת המוזיקה והאזנה לרעשי הרקע בלבד, ועד שילוב של רעשי הרקע והנמכה של עוצמת השמע. דבר נוסף שניתן לעשות עם האפליקציה הוא לעדכן את קושחת האזניות, משהו שיצא לי לעשות כבר שלוש פעמים במהלך שהותן אצלי. האפליקציה תתריע בפניכם מתי שעדכון תוכנה חדש יהיה זמין עבור האזניות, אבל בכל מקרה, ממליץ לכם להעזר בלא מעט סבלנות. התהליך איטי להחריד ונמשך כשעתיים (!) בהן לא ניתן לעשות שימוש באזניות, ועדיף גם לא להתפרע עם הסמארטפון, כדי שהאפליקציה לא תיסגר בטעות ברקע.

B&O E8 (צילום: גד גניר)

ב-B&O מתחייבים ל"Up to 4 Hours Play Time". אני הצלחתי להגיע איתן לכל היותר ל-3.5 שעות, שזה אמנם לא עומד בהבטחה של B&O, אבל גם אם זה לא נתון שיש מה להתגאות בו, אין גם כל כך מה להתבייש בו: סה"כ זמן שימוש ממוצע בקטגוריית אזניות ה-Truly Wireless. הקייס שלהן יספק לכם עוד שתי טעינות מלאות שלהן. הקייס עצמו נראה יוקרתי ומרשים, עם גימור דמוי עור, אם כי הוא לא מהמצטיינים: כפי שתיארתי בהתחלה, נפילה על הרצפה תגרום לו להיפתח ולאזניות להתגלגל. מעבר לכך, B&O עדיין לא חושבת שהגיע הזמן כבר להיפרד מ-Micro USB, וחבל. ה-B&O E8, מהאזניות היקרות שיצא לי לבדוק כאן, טרם עברה לפורמט שאליו עברו כמעט כל יצרניות הסמארטפונים כבר בשנה שעברה, Type C. להגנתן יאמר שרוב יצרניות האזניות טרם עשו את המעבר הזה, אם כי שוב, במחיר שהאזניות האלו עולות, הייתי מצפה שיחסכו ממני את הצורך להשתמש בכבל מסוג שונה.

הקייס של B&O E8 (צילום: גד גניר)

ב-1300 ש"ח אני מצפה למצוא אזניות Truly Wireless מושלמות. ה-E8 מגיעות מהחברה הנכונה, עם הסאונד הנכון והעיצוב הנכון. אם חויית השימוש היתה מסתכמת בהיבטים האלו, הן אכן היו יכולות להיות מוגדרות כמושלמות. לצערה של B&O, חויית השימוש באזניות Truly Wireless כוללת עוד היבטים שבהם, מה לעשות, האזניות האלו לא מצליחות לספק את הסחורה. אמנם אין בדברים שהתלוננתי עליהם משהו שיכול היה לגרום לי להגיד לכם בביטחון "אל תקנות את האזניות האלו", מצד שני, אם הייתי הולך ושם סכום כזה על אזניות, הייתי בהחלט מתאכזב לגלות שעדיף שלא לרוץ איתן, ושאת התפעול שלהן, במקרה הטוב ניתן להגדיר כ"מאתגר".

אני לא מקנא כרגע במנהל יחסי הציבור של OnePlus. איכשהו, החברה שבתחילת דרכה עשתה בית ספר ליצרניות הגדולות בכל מה שקשור לבאזז, החלה לאחרונה לנווט את דרכה בשלומיאליות אל תוך כל מהמורה אפשרית. זה התחיל באוקטובר עם הגילוי על כך שהיא שומרת מידע על דפוסי השימוש של משתמשי המכשירים שלה ללא ידיעתם והסכמתם. בתחילת ינואר דלפו פרטי כרטיסי האשראי של כ-40,000 לקוחותיה שקנו מכשירים ישירות מאתרה ובסוף ינואר נאלצה שוב להתמודד עם טענות על איסוף מידע ממשתמשיה, הפעם מהמקום בו נשמרו הטקסטים שגזרתם והדבקתם. אם זה לא מספיק, בשבוע האחרון התברג ה-OnePlus 5T, המכשיר החדש ביותר של החברה אל המקום הראשון בטבלת המכשירים שפולטים הכי הרבה קרינה.

OnePlus 5T (צילום: גד גניר)

לכל אחד מהמשברים הלל היו ל-OnePlus הסברים: חלקם לא רעים, חלקם לא טובים: היא אכן הודתה שהיא אוספת מידע מגולשים ומאחסנת אותו, אבל התחייבה שמרגע שנתפסה, היא תאפשר למשתמשים לבטל את הסכמתם האוטומטית לאיסוף המידע הזה. ל-40,000 אלף הלקוחות שנפגעו מגניבת פרטי כרטיסי האשראי הציעה פיצוי בדמות שנה חינם של שירות מעקב אחר תנועות בחשבון ע"י חברה חיצונית, את נושא ה-Clipboard היא הכחישה וטענה שפשוט אינו נכון, ולגבי הקרינה גם בלי תגובה רשמית אפשר לנחש שאם יבחרו להתייחס לכך אז יציינו שהמכשיר עדיין עומד בתקן האמריקאי, שיש מגוון גורמים שמשפיעים על עוצמת הקרינה הממוצעת (הנתונים בדירוג הם רק נתוני הקרינה המקסימלית) ושבכל מקרה עדיין לא הוכח קשר ישיר בין קרינה סלולרית לסרטן.

ועדיין, צריך להפריד בין פאשלות למדיניות, ובגזרת המדיניות, וואנפלוס מתנהלת באופן שמוציא את לקוחותיה הקבועים מדעתם כבר שנה שנייה ברציפות: חמישה חודשים לאחר שהשיקה את OnePlus 5, השיקה את ה-5T, גרסה מעודכנת עם מפרט זהה, אך עם מערך צילום משופר ומסגרות דקיקות יותר. שנה שעברה היא עשתה תעלול דומה עם ה-OnePlus 3, שגרסה עדכנית שלו עם ערכת שבבים חדשה יותר וסוללה טיפה עוצמתית יותר הושקה כחמישה חודשים לאחר המכשיר הראשון. לא כל היצרניות משיקות רק פעם אחת בשנה כמו אפל. סמסונג, וואוויועד לא מזמן גם LGמשיקות פעמיים בשנה מכשירים חדשים, אבל מכשירים המיועדים לכאורה לקהלים שונים: מכשירי דגל מיינסטרימיים ברבעון הראשון של השנה, ופאבלטים חזקים לקראת סוף הרבעון השלישי. אצל וואנפלוס אין הפרדה כזאת, מה שאומר שמי שרכש את הוואנפלוס החדש ביותר בשוק בחודש יוני, מצא את עצמו כבר בחודש נובמבר עם מכשיר שייצורו הופסק לטובת גרסה מעודכנת יותר. אם תשאלו את מעריציה המושבעים של החברה, מדובר במעשה חמור יותר מכל פרצת אבטחה או קרינה עודפת.

OnePlus 5T (צילום: גד גניר)

נכון לכתיבת שורות אלו, ה-OnePlus 5T הוא המכשיר החדש ביותר, והיחיד בקטלוג המכשירים של OnePlus. המפרט הטכני זהה לזה של הדגם אותו הוא מחליף: ערכת השבבים Snapdragon 835, בשתי קונפיגרציות לבחירתכם: האחת עם זכרון RAM בנפח 6 גיגה ואחסון בנפח 64 גיגה שאינו ניתן להרחבה, או עם זכרון RAM בנפח הלא נחוץ באמת של 8 גיגה יחד עם 128 גיגה אחסון. בעוד וואנפלוס התחילה כבר שנה שעברה עם נפח של 6 גיגה RAM במכשירי OnePlus 3, היצרניות הגדולות מתחילות רק בתקופה האחרונה להציע נפחי RAM כאלו במכשיריהן, מכשירים כמו Samsung Galaxy Note 8, ו-Huawei Mate 10 Pro. ה-OnePlus 5T נשאר מהיר בדיוק כפי שהיה קודמו: הודות לנפח ה-RAM הנאה, יותר אפליקציות נשארות פתוחות ברקע וכך נחסך זמן ההמתנה לטעינה שלהן מחדש. ערכת השבבים Snapdragon 835 עושה עבודה מצויינת ומציעה כוח עיבוד מרשים לצד צריכת חשמל חסכונית יותר מאי פעם. המכשיר לא מתחמם, לא נתקע, לא קורס, אף פעם.

להוציא את סוגיות האבטחה שציינתי קודם, ה-OxygenOS, הגרסה של וואנפלוס למערכת ההפעלה אנדרואיד נשארה יעילה וסימפטית: ויזואלית היא מזכירה מאוד את אנדרואיד בגרסתה המקורית, אך היא כוללת מספר שדרוגים קטנים כמו מצב קריאה מובנה (שהופך את המסך מצבעוני לשחור-לבן), Ambient Display שמציג על המסך את השעה והתראות שלא נקראו כשמגיעה התראה חדשה או כשמרימים את המכשיר, אפשרות למיפוי תפקודים שונים ללחיצות ארוכות על הפקדים בסרגל הניווט והרשימה עוד ארוכה. המכשיר הגיע אליי כשמותקנת עליו OxygenOS המבוססת על אנדרואיד בגרסה 7 אך במהלך שהותו אצלי הגיע העדכון המיוחל ל-Oreo.

אנדרואיד נקי יחסית, OnePlus 5T (צילום: גד גניר)

OnePlus 5T (צילום: גד גניר)

2017 היתה השנה בה רוב יצרניות הסלולר עברו למסכים בפורמט 18:9 ולמסגרות מסך דקיקות. כשה-OnePlus 5 הוכרז והתהדר בחזית קונבנציונלית עם מסך בפורמט 16:9, חיכו לו על המדפים מכשירים כמו Galaxy S8ו-LG G6שגרמו לו להראות מיושן. קארל פיי מייסד החברה אף נדרש לסוגיה הזאת בחשבון הטוויטר שלו והסביר בחצי התנצלות כי נכון לאותה נקודת זמן לא ניתן היה לשלב מסך מהסוג הזה במכשיר דגל של החברה כי לחברה לא היתה דרך לעשות זאת מבלי לייקר באופן משמעותי את מחירו. חודשים אחדים לאחר מכן מצאה וואנפלוס את הדרך לעשות זאת, וה-5T נראה כמו מכשיר דגל מודרני. המסך, בגודל 6.01 אינטש בטכנולוגיית AMOLED וברזולוציה של 1080 על 2160 פיקסלים נראה נפלא, בין המסכים הטובים בשוק, עם צבעים ססגוניים, שחור עמוק ותמונה חדה להדהים. וואנפלוס ממשיכה בהתעקשותה לא ללכת על מסכי QHD ומסתפקת ברזולוציית +FHD בלבד, מה שאולי גורם לסרטונים ותמונות להראות טיפה פחות מרשימים מכפי שהם נראים על מכשירים של סמסונג ו-LG, אבל היתרון בבחירה ברזולוציה כזאת בא לידי ביטוי בצריכת סוללה וכנראה גם במחיר הכללי של המכשיר.

מימין: OnePlus 5. משמאל: OnePlus 5T (צילום: גד גניר)

OnePlus 5T, הרבה מסך, מעט מסגרות (צילום: גד גניר)

צמצום מסגרות המסך חייב את וואנפלוס לעשות שימוש בסרגל ניווט וירטואלי במקום פקדי המגע מתחת למסך וקורא טביעות האצבע שתפקדו ככפתורי ניווט. סרגל הניווט הוירטואלי מסתיים בדיוק באותה נקודה בה מסתיימת מסגרת המסך התחתונה של OnePlus 5, מה שאומר שבשימוש יומיומי, תוספת המסך שקיבלתם במעבר מ-5 ל-5T מסתכמת בחצי ס"מ שגולחה ממסגרת המסך העליונה. עם זאת, החל מגרסאות התוכנה האחרונות, חלק מהאפליקציות, כמו נטפליקס, מעלימות את סרגל הניווט התחתון בזמן צפייה בסרט, מה שמאפשר לכם להנות מחויית צפייה טובה יותר. קורא טביעות האצבעות נדד אל גב המכשיר והוא ממוקם נכון, הרחק ממערך הצילום ודי קל למצוא אותו באמצעות מישוש בלבד. הקורא זריז מאוד ומדויק מאוד אבל סביר להניח שכמות הפעמים שתשתמשו בו תצטמצם משמעותית.

זיהוי פנים. מהיר אפילו יותר מזה של האייפון X (צילום: גד גניר)

OnePlus שילבה במכשיר הזה (וגם ב-5 הרגיל, זה פיצ'ר תוכנתי) אפשרות שחרור נעילה באמצעות זיהוי פנים. זו לא המערכת המתוחכמת והמאובטחת, המבוססת על זיהוי תלת מימדי כפי שזה באפל, אבל זיהוי הפנים של וואנפלוס זריז יותר מזה של החברה האמריקאית. מספיקה לחיצה על כפתור הפתיחה והמסך מספיק להשתחרר מנעילה בתוך שבריר שניה, הרבה לפני שהספקתם לגשש עם האצבע על גב המכשיר בניסיון למצוא את קורא טביעות האצבע. מעבר לכך, ניתן להגדיר שהמסך יציג רקע לבן בוהק על מנת לאפשר זיהוי פנים גם בסביבה חשוכה. ניסיתי לאתגר את מערכת זיהוי הפנים והיא זיהתה אותי בשלבי זקן שונים בתאורות שונות, מצד שני לא נפלה בפח כשאנשים אחרים ניסו לתת לה לסרוק את פניהם, וגם לא בהצגת תמונה מודפסת שלי.

מימין: OnePlus 5. משמאל: OnePlus 5T (צילום: גד גניר)

פרט למסגרות המסך הצרות יותר ולמיקום החדש של קורא טביעות האצבעות, ה-OnePlus 5T נשאר דומה מאוד לקודמו, עם גוף מתכתי דקיק בצבע שחור (ניתן להשיג אותו גם בלבן בגרסה מיוחדת בתמה של מלחמת הכוכבים, וגם בצבע אדום). חבל ש-OnePlus לא מציעה גם מיגון כלשהו בפני מים, משהו שהפך בשנה האחרונה לכמעט סטנדרט בקרב היצרניות הגדולות.

עם כל הכבוד לצמצום מסגרות המסך, השינוי המשמעותי ביותר ב-OnePlus 5T לעומת ה-5, הוא השינוי שנעשה במערך הצילום. מערך הצילום הכפול כולל כעת שתי מצלמות, אחת ברזולוציה של 16 מגה פיקסל והשניה ברזולוציית 20 מגה פיקסל, שתיהן עם עדשת 27 מ"מ וצמצם ברוחב מרשים של f/1.7. המעבר לשתי עדשות זהות ברוחבן אומר ש-OnePlus ויתרה למעשה על היכולת לבצע זום אופטי. מצד שני, השינוי הזה, ובייחוד הבחירה בצמצם רחב בשתי המצלמות שיפרה באופן דראסטי את התפקוד בצילום בתאורה נמוכה: התמונות יוצאות מוארות הרבה יותר, ממוקדות, מלאות בפירוט וכמעט ללא גרעון או איבוד צבעוניות. טשטוש הרקע במצב פורטרט מתבצע כאן בצורה מדוייקת ולא מוגזמת, ולמען האמת, עם שיפור כל כך משמעותי במאפיינים הבסיסיים של הצילום, לא מצאתי את עצמי מתגעגע לזום האופטי.

(צילום: גד גניר)

כמו ה-OnePlus 5, גם ה-OnePlus 5T עושה דברים נפלאים עם סוללת ה-3300mAh. במשך כל תקופת הבדיקה לא יצא לי לבצע טעינות צהריים אחר הצהריים או ערב. הסוללה מאפשרת זמן מסך של כ-6 שעות, נתון מרשים מאוד ודי נדיר במונחי מכשירי דגל מודרניים. בזמנו, הצלחתי לסחוט אפילו טיפה יותר מזה עם ה-OnePlus 5, אבל לא מדובר בהפרש משמעותי, וההפרש הזה נובע ככל הנראה בגלל הגדלת המסך ובגלל שחרור נעילת המכשיר באמצעות זיהוי פנים באמצעות המצלמה הקדמית. אם אתם משתמשים ביותר מ-6 שעות מסך ביום אתם חייבים להיגמל, אבל אם אין ברירה, תשמחו לשמוע שכמו כל המכשירים של OnePlus החל מה-OnePlus 3, גם כאן ישנה תמיכה ב-Dash Charge, תקן הטעינה המהיר הייחודי של החברה (4A) דרך חיבור USB Type C. השמע חזק וברור גם באפרכסת וגם ברמקול היחיד בתחתית המכשיר. הייתי שמח לשמוע צליל איכותי יותר, אבל בהשוואה למכשירים אחרים (שאינם iPhone), מדובר בסה"כ ברמקול שעושה את העבודה. בוואנפלוס התגאו מאוד בהחלטתם להשאיר במקומו את שקע האזניות ואכן מגיעות להם התשואות על כך.

OnePlus 5T מאחור (צילום: גד גניר)

ה-OnePlus 5T הוא מכשיר נפלא שמציג ליטוש בדיוק במקום הספציפי שבו ה-OnePlus 5 דרש את הליטוש הזה, בתחום הצילום. על הדרך הוא ממשיך להיות מכשיר מהיר מאוד, עם ממשק מעולה, מסך מרהיב וזמן סוללה שיצרניות אחרות צריכות לשאוף אליו. בדרך להפוך למכשיר כל כך נפלא, מחיר ההשקה שלו עלה, ולמעשה ה-5T הוא המכשיר היקר ביותר ש-OnePlus אי פעם מכרה. נכון להיום, מחירו באתרים בחו"ל נשחק קצת ועומד על 499 דולר. הבשורות הטובות הן שבישראל ניתן להשיג אותו במחיר דומה מאוד ביבוא פרללי. הבשורות הפחות טובות הן שביבוא שכזה תקבלו בדר"כ מטען שאינו מקורי ואינו מאפשר טעינה מהירה כמו ה-Dash Carge. מכשיר ברמה הזאת, במחיר כזה הוא אמנם לא סנסציה כמו שהיו מכשיריה הראשונים של OnePlus, אבל בניגוד אליהם, הפער באיכות ביחס למכשירי הדגל של היצרניות הגדולות קרוב מאי פעם להיסגר. בשלב הזה נותר לוואנפלוס לטפל בדברים שמסביב: להציג דאגה כנה ורצינית יותר לפרטיות המשתמשים שלה, לבריאותם ואולי גם לשקול מחדש את מדיניות השקות המכשירים הדו שנתית שלה.

קמפיינים של סמארטפונים חדשים הם חגיגת קלישאות וסופרלטיבים מופרכים לא פחות מקמפיינים לרכבים חדשים או מעדני חלב. משום כך, אני לא רואה בדר"כ סיבה לבדוק איך המכשירים אכן עומדים בסופרלטיבים האלו. ועדיין, פה ושם יש יוצאים מן הכלל שלא ניתן להתעלם מהן. סדרה A החדשה של סמסונג היא אחת מאותם יוצאים מהכלל ויש לכך כמה סיבות: הראשונה היא סיבה טכנית. סמסונג שפכה ככל הנראה כמויות אדירות של כסף כדי לשים את גיא זוארץ, נטע אלחמיסטר ויוסי בניון בהמון הפסקות פרסומות ושלטי חוצות. סיבה נוספת היא העובדה שמדובר במחזור של הקמפיין משנה שעברה לדגמים הקודמים של אותה סדרה. מה שלא נקלט בשנה שעברה, או שנקלט והספיק להתנדף, יחזור אליכם השנה בוודאות. עם זאת הסיבה העיקרית בעיני לאפקטיביות של הקמפיין הזה היא שהסלוגן שלו, "הרבה יותר ממה שאתם צריכים", הוא סלוגן נהדר לייצר עליו שיחה, וכשנוצרת שיחה על הסלוגן, ידברו מתישהו גם על המוצר שמאחורי הסלוגן הזה. מה יש לדבר על הסלוגן הזה? לא מעט: ניתן לשאול לדוגמה, איך סמסונג יודעת מה זה יותר ממה שאני צריך? האם מה שאני צריך ומה שנניח אמא שלי צריכה מהסמארטפון זה אותו דבר? למה בעצם שאקנה בכלל משהו שהוא יותר ממה שאני צריך, ואם אכן סדרה A היא יותר ממה שצריך, מה זה אומר על סדרות S ו- Note היקרות והמתקדמות יותר?

(צילום: גד גניר) Samsung Galaxy A8+ 2018

מה שברור זה שעם סלוגן כזה, די קל להתבלבל. לא מעט אנשים שהתעניינו לגבי זהותו של הסמארטפון החדש שאני בודק, ידעו לשייך אותו לשלטי החוצות ולפרסומות, אבל הסיקו מהיקף הקמפיין ומהסלוגן עצמו שאני מחזיק בידיי את המכשיר החזק ביותר של סמסונג, כשלמעשה זה לא באמת כך. סדרה A של סמסונג התחילה את דרכה בכלל כניסיון של סמסונג להציע בשנת 2014 אלטרנטיבה יוקרתית יותר למכשיר הדגל שלה דאז Galaxy S5. סמסונג חטפה לא מעט ביקורת על נאמנותה לשימוש בפלסטיק זול ופשוט למראה במכשיר הדגל שלה, בזמן שיצרניות כמו אפלו-HTC כבר עברו למתכת. המכשיר, Galaxy Alphaהתהדר במסגרת מתכתית, ותג מחיר יקר יותר משל ה-S5, אך הציג מפרט טכני נחות יותר. המכשיר לא זכה להצלחה מסחררת לא בארץ ולא בעולם, וכחצי שנה לאחר מכן נולדה סדרה A: מכשירים המיועדים לשוק הבינים הן מבחינת המפרט והן מבחינת המחיר, אך עם רמת גימור גבוהה ממה שהיה נהוג קודם אצל סמסונג. בשנה שעברה הסדרה הזאת עשתה קאמבקגם לישראל וזכתה להצלחה לא מבוטלת. השנה הגיע אליי לבדיקה הגדול יותר מבין שני המכשירים שהושקו בארץ לפני כחודש, 2018 +Samsung Galaxy A8.

ל-2018 +Samsung Galaxy A8 ערכת שבבים מבית סמסונג, Exynos 7885 בעלת שתי ליבות במהירות 2.2 גיגהרץ, ועד 6 במהירות 1.6 גיגהרץ. זו ערכת שבבים של מכשיר ביניים והביצועים בהתאם: המכשיר פועל רוב הזמן בצורה חלקה למעט מתי שהוא לא: פה ושם ישנה איטיות מסויימת במעבר בין אפליקציות פתוחות. אני לא מדבר על זמן המתנה לאפליקציה שתיטען מחדש. יש ל-+Samsung Galaxy A8 מספיק זכרון RAM, כ-4GB, כדי שיוכל להשאיר מספיק אפליקציות פתוחות ברקע. אני מדבר על מצבים שבהם גללתי את פיד הפייסבוק שלי, חזרתי לוואטסאפ וקלטתי שאני מחכה בערך שתי שניות עד שהמכשיר יתאושש מהפעולה התוקפנית הזאת ויציג לי את ההודעות החדשות והמקלדת כדי שאוכל להגיב להודעות האלו. יש לציין שזה קורה רק לפעמים, אבל מספיק פעמים כדי שאזכור שזה קורה. זה לא צריך לקרות במכשיר חדש, וזה לא קורה במכשירי ביניים אחרים, גם לא מכשירי ביניים זולים הרבה יותר. מבחינת אחסון, אחת הפרסומות למכשיר מתפארת שהזכרון הפנימי הנדיב של 64 גיגה הוא יותר ממה שאתם צריכים. ביחס ל-A5 משנה שעברה אכן מדובר בשדרוג, אבל האמת היא ש-64 הפך להיות ה-16 וה-32 החדש ברוב המכשירים בשוק.

(צילום: גד גניר) Samsung Galaxy A8+ 2018

ב-21 באוגוסט, לאחר תקופה של מספר חודשים בהם היתה בתכנית ניסויי בטא, הוכרזה Oreo, הגרסה העדכנית ביותר של מערכת ההפעלה אנדרואיד. לא ברור איך זה שסמסונג, יצרנית מכשירי האנדרואיד הגדולה בעולם לא מצליחה להביא את הגרסה הכי חדשה של מערכת ההפעלה למכשירים שהיא משיקה כמעט חצי שנה לאחר מכן, אבל זה המצב. +Samsung Galaxy A8 מגיע עם מערכת ההפעלה אנדרואיד בגרסה 7, נוגט, עם הממשק של סמסונג, Samsung Experience. לאחר שנים בהן זכה להשמצות, משנה לשנה הממשק הייחודי של סמסונג משתפר: הוא אמנם נראה שונה מאוד מאנדרואיד בגרסתה הנקייה, אבל הודות לחיפוש פנימי יעיל מאוד, קל למצוא כל הגדרה בלי צורך לטייל יותר מדי בממשק. לאחר שיצרניות כמו שיאומי שעשו זאת לפני שנים, גם סמסונג מוסיפה אפשרות לבצע התקנה כפולה של אפליקציות צ'אט כמו וואטסאפ או פייסבוק מסנג'ר למקרה שיש לכם זהות בדויה שאתם רוצים לנהל את חיי החברה שלה במקביל לזהות האמיתית שלכם. לחיילופין, באמצעות ההתקנה הכפולה תוכלו להפריד בין משתמש פרטי לעסקי. כמו כן, יש כאן תיקיה מאובטחת (חלק מפלטפורמת KNOX) בה תוכלו לאחסן קבצים ואפליקציות שאינכם מעוניינים שלכל אחד תהיה גישה אליהן. סמסונג שילבה ב- +Samsung Galaxy A8 מנגנון לפתיחת נעילה באמצעות זיהוי פנים. כמו ב-OnePlus 5T, גם כאן מדובר במנגנון פשוט העושה שימוש במצלמות הקדמיות, ולא בזיהוי תלת מימדי מתקדם כמו ב-iPhone X. המנגנון של סמסונג מעט איטי מזה של OnePlus 5T, ובאופן כללי לא מהווה תחליף טוב מספיק לטעמי לסורק טביעות האצבע. Bixby, הסייעת האישית של סמסונג עדיין כאן, עדיין ללא תמיכה בשפה העברית, ללא אפשרות ביטול, ועם השהייה של בין שניה לשנייה וחצי עד שתיפתח, במידה ועשיתם את הטעות של לגלול את מסך הבית לכיוון שמפעיל אותה. אם אתם בכל זאת מתעקשים לעשות בה שימוש, היא תיתן לכם עדכוני חדשות מחו"ל דרך Flipboard, מזג האויר, עדכונים מפייסבוק וטוויטר, מקומות בסביבה, קיצור דרך לאפליקציות שבשימוש תדיר, ועוד.

(צילום: גד גניר) Samsung Galaxy A8+ 2018

סמסונג ספגה לא מעט ביקורת על ההחלטה למקם את סורק טביעות האצבע ב-S8וב-Note 8לצד מערך הצילום. בסדרה A החדשה היא מיקמה אותו מתחת למערך הצילום, וזה אכן שיפור, אבל זה לא מספיק לטעמי: הוא עדיין קרוב מדי למערך הצילום, לא שקוע מספיק, ולוקח קצת זמן להתרגל למצוא אותו, זמן שבו אתם מכסים את העדשה בטביעות אצבעות. סמסונג נשארת נאמנה לשימוש בזכוכית בגב המכשיר אבל איכשהו התחושה היא לא של זכוכית והמכשיר עצמו משדר פחות יוקרה ואקסלוסיביות מהמכשירים מהסדרות היקרות יותר של החברה. מצד שני, גב הזכוכית הזה בהחלט אוסף טביעות אצבעות כמו זכוכית. כמו מכשירי סדרה A בשנה שעברה, גם השנה סמסונג מיגנה את שני המכשירים מפני התזות מים, יתרון משמעותי על פני המתחרים בקטגוריה המגיעים מסין ואינם מצוידים במיגון שכזה

המסך של +Samsung Galaxy A8, כרגיל, משובח: מסך Super AMOLED בגודל 6 אינטש וברזולוציה של 1080 על 2220 פיקסלים. כמו כל מכשיר חדש שיוצא לאחרונה לשוק, גם כאן מדובר במסך מוארך וצר, ביחס של 18.5:9, מוקף במסגרות דקיקות. אין למסך הזה שוליים קמורים כמו במכשירי ה-S8, אבל סמסונג עדיין מגדירה אותו כ-Infinity Display, בגלל צמצום השוליים מעל ומתחת למסך. זו אולי לא חויה עוצרת נשימה לצפות בסרטונים על המסך הזה, אבל זה בהחלט נחמד ונוח.

(צילום: גד גניר) Samsung Galaxy A8+ 2018

לסמסונג מוניטין מצוין בכל הקשור לצילום סלולרי. המצלמות של הסמארטפונים שלה, בייחוד מכשירי הדגל, הן מהטובות בשוק. זה לא המצב ב-2018 +Samsung Galaxy A8. שתבינו, לא מדובר במצלמה גרועה. זו מצלמה סבירה בהחלט למכשיר ביניים, הבעיה של סמסונג היא שיש בשוק לא מעט מכשירי ביניים זולים בהרבה ממנו שמציעים מצלמות לא פחות טובות. המצלמה הראשית, ברזולוציית 16 מגה פיקסל וצמצם ברוחב מרשים של f/1.7 אכן מציעה תמונות מוארות היטב גם בשעות החשכה, אבל יחד עם התאורה מגיעות המון מריחות, גרעון ועיוות של גווני צבע.

(צילום: גד גניר)

מערך הצילום הקדמי מפתיע דווקא לטובה: סמסונג שילבה כאן שתי מצלמות קדמיות אחת ברזולוציית 16 מגה פיקסל והשנייה ברזולוציית 8 מגה פיקסל (שתיהן עם צמצמם רחב יחסית - f/1.9) שיחסית למצלמות קדמיות מייצרות תוצאות לא רעות. שתי העדשות משמשות יחד ליצירת אפקט טשטוש רקע (Bokeh), וניתן דרך ממשק האפליקציה במצלמה להגדיר את מידת טשטוש הרקע. זה מעורר במידה מסויימת את ההנחה המדכאת שצילומי סלפי בימינו פחות נועדו כדי להראות לחבר'ה "תראו איפה אני נמצא"או "תראו עם מי אני מצטלם!", ויותר נועדו כדי לשים את העצמי במרכז ומה לעזאזל זה משנה איפה ומה אני עושה, אבל היי, סמסונג צריכה למכור סמארטפונים ונרקסיסטים הם אוכלוסיית יעד לא רעה.

(צילום: גד גניר) Samsung Galaxy A8+ 2018

כיאה למכשיר הגדול מבין שני מכשירי ה-A, ה-2018 +Samsung Galaxy A8 מגיע עם סוללה גדולה יותר, בקיבול של 3500mAh. הסוללה תספיק לכם ליום שלם בשימוש סטנדרטי בלי בעיה. הצלחתי לסחוט ממנה כ-5 שעות מסך, שזה לא רע, אבל זה גם לא מדהים. ראיתי כבר מכשירים עם סוללות בקיבול נמוך יותר חוצים את ה-6 שעות מסך. ממכשיר עם מעבד ביניים שסמסונג בעצמה פיתחה, עם מסך ברזולוציה שאינה QHD, עם קיבול סוללה כזה, הייתי מצפה ליותר מזה. המכשיר תומך רשמית בטעינה מהירה דרך המטען של סמסונג המסופק באריזה. למרבה ההפתעה, ההודעה על טעינה מהירה הופיע על המסך גם בשימוש במטענים התומכים בתקן הטעינה המהירה של קוואלקום, ובטעינה באמצעות מטען בתקן PD - Power Delivery המיועד לטעינת מחשבים ניידים דרך חיבור USB Type C. השמע באפרכסת וברמקול סטנדרטי באיכותו ובעוצמתו, ברור וחזק מספיק. מה שפחות סטנדרטי זה המיקום של פתח הרמקול, בדופן ימין של המכשיר יש היגיון מסוים במיקום הזה, והסיכוי לחסום אותו בזמן שהוא בידכם או בתושבת הוא נמוך מאוד.

(צילום: גד גניר) Samsung Galaxy A8+ 2018

ה-2018 +Samsung Galaxy A8 הוא בטח לא הרבה יותר ממה שאתם צריכים, אבל הוא עולה הרבה מעבר למה שהייתם רוצים: 2300 ש"ח מחירו ביבוא רשמי. האלטרנטיבות במחיר הזה הן רבות, ויש גם לא מעט אלטרנטיבות לא פחות טובות הנמכרות במחירים נמוכים יותר. למען האמת, אפילו הגלאקסי אס 8, מכשיר הדגל של החברה נמכר, ביבוא מקבילי אמנם, במחיר נמוך בכמה שקלים מה- +Samsung Galaxy A8. במילים אחרות, זה לא מכשיר רע, אבל אין בו משהו שמצדיק את המחיר הזה, גם לא המיגון למים. במצב כזה, אני רואה אותו ואת אחיו הקטן יותר, ה-A8, מצליחים בעיקר בקרב חובבי סמסונג מושבעים שלא מוכנים להתפשר ממילא על יבוא רשמי ולא מסוגלים להרשות לעצמם ללכת על הסדרות היותר יוקרתיות של החברה.

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi A1

כזה ניסיתי: +LG V30

כזה יש לי: Xiaomi Mi Robot Vacuum

כזה ניסיתי: Apple iPhone X

כאלו תמשיכו לקנות גם בשנה הבאה, וזה יעלה לכם אפילו יותר

כאלו ניסיתי: Bragi the Headphone

כזה ניסיתי: STING TV

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi Mix 2

כאלו ניסיתי: Jaybird RUN

כזה ניסיתי: סלקום סופר WiFi

כזה ניסיתי: נוקיה 8

כזה ניסיתי: Huawei Mate 10 Pro

כזה ניסיתי: Samsung Gear Sport

בקרוב תראו הרבה פחות חפיצים בפיד שלכם

כזאת ניסיתי: DEEZER

כזה ניסיתי: Xiaomi Mi 6

קופונים ל-gearbest (מעודכן ל-7/2!)

כאלו ניסיתי: B&O E8

כזה ניסיתי: OnePlus 5T

כזה ניסיתי: Samsung Galaxy A8+ 2018